מפני איסטניסים. שאינם יכולים לאכול אלא מעט וגם מפונקים הם. ואינם יכולים לאכול מאכל של אתמול ונפשו קצה בזה. ובירך השבת שיוכל לאכול שלש סעודות. ויוכל לאכול מאכלים של אתמול. ואין נפשו קצה. וזהו ענין הנשמה יתירה כמ"ש ביצה דף ט"ז. ופי' רש"י שם. נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ושמחה. ולהיות פתוח לרוחה. ואוכל ושותה ואין נפשו קצה. והאיסטניס נפשו קצה עליו במאכל מעט. וכמ"ש על רבי שהיה איסטניס וכשאכל מידי בצפרא לא היה יכול לאכול עוד. ואיך יקיים שלש סעודות:
אית לך שבת. בפסיקתא שם הגי' אית לך ויברך ויקדש:
בני בבל. עיין שבת דף קי"ט. ולבבל גלו החרש והמסגר. ושם ישיבת נהרדעא מעולם. ובא"י נוהג תרומות ומעשרות:
דיוסקסים אחד. פי' במ"ע מין כלי וקערה עגולה. וכמ"ש לעיל פר' יו"ד סימן ב'. וכן הגי' בפסיקתא שם הביאו לפניו תמחוי של כסף וטבעותיו ומטותיו של כסף:
עובדא הוי ברומי. בפסיקתא הגי' אמר ר' פינחס מעשה בחסיד אחד ברומי שהיה מכבד ימים טובים ושבתות חדא ערובא. ופי' ערב אחד של שבת או של יו"ט ואית דאמרי ערובת צומא רבא:
מאן הוא א"ל בר נש פלן. בפסיקתא הגי' א"ל טימי אית ליה והוא למלכא פי' אוצר יש לו והוא של מלך: