ויברך. פי' ד"א ויברך. במה ברכו. וכן ויקדש במה קדשו. ודרש עפ"י מדה י"ז שהרי מפורש. ראו כי נתן לכם את יום השבת ע"כ נותן לכם ביום הששי לחם יומים. וזהו הברכה שברך יום ששי בשביל השבת. וקדשו במן ע"י הברכה הנ"ל קדשו וזהו קדושתו להראות שהוא מובדל ונפרש מכל ימים. שאין בו הכנת מזון שדבר חול הוא. ובפסיקתא פר' כ"ג סימן ו' איתא. קדשו במן שלא הבאיש ורמה לא היתה בו. וקדשו בברכה. היינו בקידוש על הכוס. ודורש שמ"ש ויברך וכו' ויקדש מאחר שלא פירש הרי פירש ויברך ויקדש שקדשו בברכה. וג' דעות אלו במכילתא. יתרו סוף פסוק זכור. ר' ישמעאל. ור' עקיבא ור' יצחק. וכאן גורס ר' נתן במקום ר' עקיבא שם. וכן הגירסא בפסיקתא פר' כ"ג הנ"ל. תני ר' בשם ר' נתן אומר קדשו בברכה. מכאן אמרו מקדשין על הכוס בכניסתו. ור' אומר קדשו בעטיפה. ואיתא שם עוד זכור את יום השבת לקדשו. במה את מקדשו. במאכל ובמשקה ובכסות נקיה. וכן בשבת קי"ג יליף לה מפסוק וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ע"כ נראה דכאן צריך להגיה. ויקדש אותו קדשו בעטיפה. וכן מ"ש כאן עוד ברכו בנר. ברכו באור פניו. ברכו במאורות. במכילתא איתא בכל זה קדשו. דאיתא שם ה' דעות אלו. וכולם מודים שברכו במן. אלא דפליגי בקדשו. וכן בפסיקתא הנ"ל. וקדשו באור פניו ואשתו. והגי' במכילתא ורשב"י אומר. ברכו במן וקדשו במאורות. ור' שמעון בן יהודה וכו' קדשו במאור פניו של אדם הראשון. וכאן צריך להגיה. כמו בפסיקתא ובמכילתא. כי איזה ברכה שייך בעטיפה. אבל שייך לקדושה. שהש"י קדשו וצוה עלינו שנקדש את יום השבת מימות החול לשנות ולהחליף הבגדים שיהיו נכרים בו השומרים אותו שהוא יום קודש לה':
באור פניו של אדם. כאן משמע בסתם בני אדם השומרים אותו וכן משמע בילקוט. ובמכילתא ובפסיקתא הנ"ל מפורש על אדם הראשון:
במאורות. כולל מאורות השמים. חמה ולבנה כמ"ש לעיל פר' ט' סימן ד' שתחלה היו מהלכין דרך קצרה ובמהירות ונתקללו שילכו דרך ארוכה ובמתינות. ובשבת לא התחילה הקללה. ועיין לקמן פר' י"ב סימן ו' כל הענין. ונכלל בזה גם אור הראשון ששימש בשבת:
ולא אתי' כר' אמי. בפסיקתא פר' כ"ג סימן ו' שם איתא ר' יוסי וכן הוא לקמן פר' י"ב סימן ו' ר' יוסי. עיין ד"ר פר' י"א ריש סימן ג' ובפר"א ריש פרק י"ט איתא כר' יוסי שלא לן כבודו עמו מפסוק זה. אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. פשוטו של מקרא שאותן בני אדם שאינם מתלוננים בצל הכבוד והיקר שחלק להם הש"י ע"י נפש המשכלת וצלם אלהים רק נמשכים אמר תאוות יצרם הם נמשלו כבהמה ולא יועיל להם מה שנבראו בתולדותם בצלם אלהים. וחז"ל אשר זה דרכם בקודש לתת מקום גם להיראת התיבות כפשוטן ומשמען דרשו לשון ילין שמשמעו לינת לילה אחת. שאדם לא לן לילה אחת בכבודו הראשון. שביום היה בכבוד עליון כמלאך אלהים. ואח"כ לעת ערב נתקלל ונקח כבודו ממנו ולא לן. ובזה יתיישב מה שתחלה אמר בלשון יחיד. ואדם ביקר בל ילין. ואח"כ אמר לשון רבים. נמשל כבהמות נדמו היינו שלשון אדם כולל שניהם אדם וחוה. כמ"ש לעיל ריש פר' ח' ואח"כ נמשל כבהמות נדמו שניהם. כלשון הפר"א בהדיא:
לן כבודו עמו. וסובר שמ"ש בל ילין שכן היה ראוי להיות לפי חטאו שלא החזיק בכבודו וחטא מיד. והיה ראוי שיענש מיד אלא שהשבת הגין עליו וכמ"ש בריש פר' זו בשם הפסיקתא. ויליף מפסוק משנה פניו ותשלחהו. שסובר שברכו במאור פניו כל השבת. ובמוצאי שבת שינה פניו ושלחו. היינו מ"ש וישלחהו מגן עדן שהשליחות היה אחר שינוי פניו כנ"ל. ועיין לקמן ריש פר' ט"ז. שהפסוק נדרש באדם:
כיון ששקעה. כאן צ"ל מאמר ר"י בר"ס. ומאמר ר' לוי בשם זעירא. שתחלה ביאר ענין העולם ואח"כ אמר כיון ששקעה. ביקש לגנזה. וכן הוא לקמן פר' י"ב סימן ו'. ובפסיקתא שם:
לגנוז את האורה. שכבר נגנז האור ביום ד' כדלעיל פר' ג' סימן ו'. והגניזה היתה בגן עדן ואדם היה בג"ע ושם האירה לו. וכשחטא בג"ע רצה לגונזו ממנו בערב שבת ולא גנזה לכבוד שבת:
והיתה משמשת. בכל העולם. כמו ביום ראשון. התחילו הכל מקלסין להקב"ה. כן היא הגירסא בפסיקתא שם. ועיין ברכות ירושלמי פרק ח':
ברכו באזרה. לפי מ"ש לעיל צ"ל קדשו באורה:
ואורו על כנפות הארץ. משמע אורו המיוחד לו בג"ע היתה אז בכנפות הארץ. ומ"ש ישרהו מלשון שירה על האורה המיוחדת לו וכמ"ש לעיל פר' ג' סימן ו'. הבדילה לו ואז ישירו לו תחת כל השמים. והלא בג' ימים הראשונים לא היה שום בריה אלא שמדבר בערב שבת לעת ערב על שברכו וקדשו באורה. ואז היו ברואים שנבראו בה' ובו'. והפסוק כלו ענין אחד הוא שתחת כל השמים ישירו לו. למען שאורו המיוחד לו על כנפות הארץ:
אמר ר"י בר"ס. עיין לעיל פר' ג' סימן ו' וש"נ ועי' שמ"ר ריש פר' ל"ה. ירושלמי ברכות פרק ח' ופסיקתא שם:
אדם צופה. לקמן פר' י"ב סימן ו' הגירסא אדם הראשון. וכן חוה. וקין והבל. שנולדו ביום ו'. וכמ"ש פר"א פרק י"א:
דור המבול. צ"ל אנשי דור אנוש. ובאנשי דור המבול. כן הוא לקמן פר' י"ב סימן ו':
וימנע מרשעים אורם. וכי רשעים אין להם אור ואינם רואים. אלא על האור הראשון שמנע מרשעים. ונתן חלקם לצדיקים. כי גם רשעים יש להם חלק בג"ע. ובאורה. כמ"ש חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. והצדיקים נוטלים באור זה גם חלק רשעים. ע"כ כתב בהם ב' פעמים אור:
ר' לוי בשם ר' זעירא. שם בירושלמי ובפסיקתא הגי' בשם בר נזירא. ועיין לקמן סוף פר' פ"ב:
של ערב שבת. לאדם וחוה וקין והבל בג"ע כי כל היום עסק במלאכת האדם. והכל למענו. כמ"ש ויק"ר ריש פר' כ"ט. פר"א פרק י"א. פסיקתא פר' מ"ו סימן ב' וי"ב וי"ב של ליל שבת האיר לכל העולם:
ואומר אך חושך ישופני. גז"ש או מדת ממעל. ממ"ש הוא ישופך. וע"כ אמר כאן ואומר אך חושך ישופני. ובפסוקים הקודמים לא אמר ואומר כי לא בישרו אותו בזה. אך אצל החושך אמר ואומר אך חושך ישופני כי ע"ז הובטח ובמדרש תהלים צ"ב הגי' שמא יבא הנחש שהטעה אותי ע"ש וישופני עקב. וכל המזמור באדם מדבר כמ"ש לעיל ריש פר' ח' ושם מבואר:
ולילה אור בעדני. ו' של ולילה הוא ו' המהפך. פי' אבל לילה היה אור בעדני. ולא ישופני החושך הנ"ל. שם. ושם הגי' מה עשה לו הקב"ה. א"ר לוי זימן לו שני רעפים ולמד כן ממנהג העולם. וכמ"ש במשנה ביצה. אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר. ובפר"א פרק כ' איתא נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו וכו'. ובמדרש תהלים צ"ב מבואר ב' האופנים. ועיין עוד שם שני האופנים בדרך פלא:
תחלת בריתה. תחלת יציאתה מהכח אל הפועל היה במוצאי שבת וכאלו נברא אז:
רב הונא בשם רב כו'. שם בירושלמי ובפסיקתא ולקמן פר' י"ב סימן ו'. הגיר' רב הונא בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן: