דע שמונה מיני טריפות נאמרו למשה בסיני ובמשנה דא"ט וברייתא דר' ישמעאל מונה ח"י טריפות והר"מ ז"ל בפ"י מה"ש ה"ט מנה ע' טריפות בפרוטרוט. והשמונה טריפות הם דוגמת אבות ובהם נכללו כל הע' טריפות ועיין כה"ג בהגהות הטור אות י"א שהאריך. וראוי היה להעתיק דבריו ומפני יראת האריכות לא העתקתיו. אמנם כן אף שעולא אמר שמונה טריפות נאמרו למ"מ כפי הנראה אינו אלא ז' כי דרוסה נאמרה בפי' כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ה מה"ש ה"ג וז"ל אע"פ שכולן הלמ"מ הואיל ואין לך בפירוש אלא דרוסה לפיכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק אסור ובשאר יש ספיקות שמותרין וכמו שיבואר לקמן אי"ה. וצריך לומר תרווייהו צריכי קרא שהיו לוקין על הטריפה דמהלמ"מ לא היו לוקין והלמ"מ לומר דרוסת הזאב בדקה דווקא וכדומה או דמקרא היינו אומרים שטרפה ארי והכה מכה שאין יכולה להיות עוד והלמ"מ מבאר דאי הטיל ארס בה אינה יכולה לחיות. והנה אף שדרוסה נאמרה בפירוש ופירושו מהלמ"מ וכדאמרן ושאר ז' טריפות הם הלמ"מ אעפ"כ היה לוקה עליהן שהלמ"מ כך נאמרה דמה שנאמר בכתוב טריפה לא תאכלו כולל ג"כ שאר טריפות וכמ"ש הפר"ח אות א'. וזה מבואר ממ"ש הר"מ ז"ל בפ"ד ממ"א ה"ז ז' דאין חילוק כלל בין טריפות ארי או נולד בה טריפות מעצמה והיה לוקה עליה וודאי יע"ש:
והנה ראיתי להפר"ח אות א' כתב שמ"ש הכ"מ בפ"ב מהל' ט"מ הוא הנכון דהלמ"מ ד"ת קרי לה ולא ד"ס אף שדבר הנלמוד בי"ג מדות קרי ד"ס ולא כמ"ש בפ"א מהל' אישות שאף הלמ"מ קורא ד"ס יע"ש ואני בעניי לא ידענא למה החליט כן והדבר מבואר להיפוך לכאורה מהתוספתא שמביא הכ"מ בריש ה"א ועיינתי בפרק ששי ממסכת מקוואות משנה ז' ספק יש כשפופרת הנוד טמא מפני שהוא מ"ה הביא הר"מ ז"ל שם בפי' המשניות וכן הר"ש שם לשון התוספתא וז"ל כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש כשיעור או לאו טמא מפני שעיקרו מן התורה ושיעורו מד"ס טמא. ואל יחסר זה מאמרם שיעורין הלמ"מ מפני שכל דבר שאינו מפורש בפסוק ד"ס מיקרי הרי בפירוש דהלמ"מ ג"כ נקרא ד"ס ומ"ש התב"ש בזה לא הבינותי כלל יע"ש. ומיהו הא וודאי דינם דין תורה ממש אלא שקרוין ד"ס עיין בשורש הב' להר"מ ז"ל ובפ"א מה"א במ"מ ומה שתמה התב"ש על הכ"מ בפ"א מה"א שתי' לרבותיו של רש"י בריש כתובות לא ידענא למה תמה כי הדברים פשוטים דה"ק מאחר שקידושי כסף פירשוהו סופרים ולולי קבלתם לא היינו יודעין א"כ מסתמא כל דמקדש אדעתם מקדש משא"כ ביאה דמפורש בקרא ומשני שויא רבנן לבעילתו בעילת זנות הואיל ואומר בדת משה וישראל תולה בדעתם:
אמנם מה שיש מהעיון כאן הוא מ"ש הר"מ בפ"ח דמקוואות הל' ז' ספק יש בו כשפופרת ספק אין בו ספיקו להחמיר מפני שעיקרו מן התורה ושיעורו מד"ס דהוא נלמוד מתוספתא גבי כזית מן הנבילה וכעדשה משרץ וכאמור וא"כ משמע וודאי הא עיקרו מהלמ"מ ספיקו להקל וכבר התעורר ע"ז מהרשד"ם ז"ל בתי"ד סימן קל"א ונתווכח עם החכם השואל והוכרח לומר לענין שיעורו לבד נאמרה הלכה כך דכל דבר שהוא עיקר הלכה אי יש ספק בשיעור ספיקו להקל ולא בשאר דברים שהם הלמ"מ יע"ש ועיין במ"י בקונטרס הספיקות מחודש מ"ו הביא דעות אי הלמ"מ ספיקו אסור או לאו ומהא דקדושין בערלה כך נאמרה הלכה ספיקא מותר אין ראיה כדדחו המפרשים דהתם אפילו איתחזק נמי מותר. ויש לחקור אי אמרינן דהלמ"מ ספיקו מותר כמו שמראין פשטן של דברים מהתוספתא דמקוואות אם נאמר כן בכל דבר הנלמד בי"ג מדות דהר"מ קורא אותן ד"ס כמבואר בריש פ"א מה"א ובשורש הב' מבואר יותר אם נאמר בהו ספיקא מותר ומכ"ש לשיטת הר"מ ז"ל כל ספיקא מ"ה שריא בתנאים המבוארים בספרים ובס' גינת וורדים כלל ט' ביארנו אותן התנאים יש לומר דלא ראו להחמיר אלא מה דמפורש בקרא ולא מה שהוא הלמ"מ וכ"ש דבר שנלמוד בי"ג מדות שזה וודאי ד"ס נקרא ואם שדינם דין תורה ממש. והנה הא דאמרינן במנחות ו' מן הבקר למה לי למעט טריפה תיפוק ליה מק"ו ומה קושיא נהי דנימא שאין לוקין על פסולי המזבח כמ"ש הר"מ ז"ל בהל' איסורי מזבח מ"מ אי לאו קרא הייתי מיקל בספק טריפה (היינו למאן דסובר כל ספק מ"ה אסור) וז"א דהק"ו שיש על וודאי יש על הספק דעכ"פ אסור להדיוט יע"ש ומהא דאמר בחולין קט"ו א"ה אכילה נמי לייתי בק"ו ונהי דהכי קשיא ליה דוודאי איסור יש מק"ו דבראשית רבה אם בישול אסור כ"ש אכילה וכמ"ש הר"מ ז"ל פ"ט ממ"א ומק"ו עצמו היו לוקין כמ"ש המ"מ בפ"ב ממ"א דבר שנאסר בביאור מ"ה וק"ו היו לוקין מ"מ מה קושיא דהיינו מקילין בספיקו מאחר דמק"ו אתיא יש לומר כיון דע"כ קושית הגמרא סמך אק"ו דבראשית רבה א"כ תו האיסור מפורש ואין להקל בספיקו ופריך שפיר:
ודע דהב"י בסי' צ"ה החליט שהר"מ ז"ל סובר דטעם כעיקר דרבנן בפט"ו מהמ"א וכן הרשב"א ז"ל בתה"א ק' כתב בשם הר"מ ז"ל כן ולא זכיתי להבין מאין הוא המקום שהוציאו לומר כן אי ממ"ש דטעמו ולא ממשו הוה דברי סופרים ומה בכך והלא הרשב"א עצמו כתב דטעם כעיקר יליף מה מצינו מגיעולי עובדי כוכבים או מק"ו דנזיר ומש"ה אין לוקין על טעם כעיקר וכיון שכן וודאי אמת נכון הוא דטעמו ולא ממשו הוה ד"ס לדעת הר"מ ז"ל בפי מה שהשריש בשורש הב' דכל שאין מפורש בתורה ד"ס קרי ליה ואף שדינם דין תורה ממש. והנה מה דפסקינן להלכה מין באינו מינו ונשפך וא"י אם היה ס' אסור אין ראיה דאנן סוברים דכל דבר הנלמד בי"ג מדות ד"ת הוא וה"ה הלמ"מ אמנם להר"מ יש לספק בזה. והנה לענין דינא לפי מ"ש הרשד"ם בסימן קל"א דהלמ"מ ספיקו אסור זולת מה שעיקרו הלמ"מ ויש בו שיעור יש להקל בספיקו אם ספק אם יש בו כשיעור כדמוכח מפ"ה דמקוואות א"כ קשיא אמאי לא ביאר הר"מ ז"ל דין חדש כזה דעצם כשעורה דעיקר טומאתו לא כתיב כלל בתורה רק הלמ"מ ואם יש ספק אי הוה כשיעור טהור הוא ולקמן בקונט' הספיקות סימן ק"י אבאר באורך אם דבר הנלמוד בי"ג מדות והלמ"מ אי ספיקו אסור:
והנה הב"ח ז"ל כתב דה"ק הר"מ ז"ל דבשאר טריפות בספק השקול אוקמיה אחזקה ואלו בדרוסה בספק השקול אוסרין כיון דהתורה כתבה לדרוסה בפי' כו' ופי' ההוא לדעתי יפה הוא. וראיתי להפר"ח האריך בכאן לומר בספק השקול אסור ולא אוקמיה אחזקה. והרואה יראה בדבריו בסימן ק"י כלל א' ו' ובקיצור ס"ס אות מ"ו דלא הוה אלא מדרבנן דמן התורה בספק השקול אוקי אחזקה ומדרבנן הוא דמחמירין. ויש סתירה לכאורה בדבריו דממ"ש בסימן כ"ט דבעיא דלא איפשטא וספיקא דדינא לכ"ע לחומרא וכאן כתב דספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא לא הוה רק מדרבנן. שוב ראיתי שדבריו כנים דבכאן כתב לפי הכת דסוברים דספק השקול אוקמיה אחזקה ע"כ קשיא ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא לישרי דאוקמיה אחזקה אלא ע"כ צריכין אנו לחלק שאני בעיא דלא איפשטא וספיקא כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין ולא נפשטא האיבעיא וצריכין אנו לחלק בין הך דהכא ובין ב' כיתי עדים דהוה רק ספיקא דרבנן. אמנם הוא ז"ל לשיטתיה דפסק דספק השקול לא מוקמינן אחזקה מדרבנן אין לחלק בין ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא וראייתו ממ"ש הר"ן פ"ק דקדושין דף ה' דנתן הוא בעיא דלא איפשטא יע"ש דאוקי אחזקה. ולפ"ז לדידן דפסקינן ספק השקול אוקי אחזקה אף מדרבנן כמו שיתבאר לקמן בעזה"י דלא כפר"ח נפיק חומרא דספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא מן התורה לחומרא ולא שייך כהאי גוונא אוקי אחזקה וכמ"ש גם התב"ש דבשביל החזקה לא נפשטא האיבעיא וכמ"ש הכה"ג בהגהות הטור בסימן ח"י וכ"ה בשם הגהות אלפסי דספק נבילה בשחיטה משכחת בעיא דלא איפשטא וספיקא דדינא ואם לקולא כן דלא הוה וודאי כ"ש להחמיר דלא אוקי אחזקה אלא בספק המקרה כמו שביארנו שם:
וראיתי להפנים מאירות חלק א' סי' ט"ו האריך והביא כמה ראיות דבספק השקול לא אוקמיה אחזקה לאותן דעות הסוברים כן הובא בש"ך סימן ג' ואחד מהראיות הוא מחולין קל"ד גר שנתגייר והיה לו עיסה ספק חייב בחלה דאיסורא הוא וממונא לקולא הרי באיסורא לא מוקמינן אחזקה בספק השקול יע"ש. ואני אומר אדרבה מהתם ראיה דבספק השקול אוקמיה אחזקה והתם איכא עון מיתה ומש"ה לא מוקמינן אחזקה הא באיסור לאו שאין בו מיתה מוקמינן אחזקה דבעון מיתה החמירו רבנן ולא אוקי אחזקה. והוא מבואר בירושלמי דעון מיתה הוא וכן הר"מ ז"ל בפ"ח מהל' ביכורים ה"ט כתב ספק חייב מפני שהוא עון מיתה וכתב הכ"מ בירושלמי הטעם שעון מיתה וכן רש"י שם בחולין קל"ד ד"ה קרבן דמחוסר כיפורים בקדשים כרת הוא וד"ה חלה עון מיתה ובכור כרת הוא לשוחטו בחוץ וד"ה ובכור פטר חמור איסורי הנאה ומעכב הטלה בידו והוא שלו. הנך רואה איך שדקדק בצחות לשונו בכל הני או עון מיתה או כרת מש"ה החמירו חז"ל ולא אוקי אחזקה. וה"ט בקידושין משום חומר אשת איש דלא מוקמי' אחזקה הוא מה"ט דאית ביה עון מיתה וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י ופטר חמור ה"ט כיון דלית ליה הפסד ויכול לעכב הטלה בידו וודאי לית לן לומר אוקי אחזקה מדרבנן וצריך להפריש כיון דלית ליה הפסד כלל כמו שאבאר בשם הרא"ש לקמן אבל היכא דלית עון מיתה ואיכא הפסד ממון וודאי אף באיסורא וספק השקול אוקי אחזקה. הן אמת שיש לראות במ"ש הר"מ ז"ל בפ"ח מהל' ביכורים דטעמא שעון מיתה משמע הא בלאו גרידא אוקי מילתא אחזקה א"כ בהא דהביא ז"ל בהל' מחוסרי כפרה פ"א הי"א ספק קודם שנתגיירה או אחר כך ילדה מביאה ואין נאכלת ציין הכ"מ סוף הזרוע שמונה ספיקות כו' והרי הר"מ ז"ל בהל' ביאת מקדש פ"ג ה"ט פוסק דמחוסר כיפורים שנכנס למקדש למחנה שכינה פטור מכרת ובפה"י מהל' פסולי המוקדשין הי"ד דמחוסר כיפורים שאכל קודש אינו בכרת והר"א ז"ל השיג עליו בשני המקומות וסובר מחוסר כיפורים חייב כרת על ביאת מקדש ואוכל קדשים ולהר"מ ז"ל קשיא וודאי איך כתב בהל' ביכורים פ"ה ה"ט דהטעם מפני שעון מיתה הוא והרי מחוסר כיפורים אין בו כרת ולא מיתה ואפ"ה ספק חייב להביא קרבן וצ"ע:
וראיתי להמשנה למלך בהל' ביכורים פי"ב הי"ט האריך וכתב ואולי שאני בכור בהמה טהורה דכרת הוא ולא מהני ס"ס וחילוק זה מוכרח הוא מהרא"ש דהא בכור פטר חמור ב' זכרים ונקיבה כתב הרא"ש דמפריש טלה אחד לעצמו אף דהוה ס"ס כיון שאין מפסיד מידי ואלו בכור בהמה טהורה מפסיד ואפ"ה מעכב אחד לעצמו בתורת בכור דהוה כרת יע"ש. ומה אעשה שעוונותי גרמו ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבשלמא פטר חמור שפיר כתב הרא"ש בבכורות דמ"ה ב' ובל"ה שם דב' זכרים ונקיבה א' אמאי מפריש טלה לעצמו הא איכא ב' ספיקות שאין לכהן אלא נתינה אחת שמא האחרת ילדה ב' זכרים ושמא נקיבה יצאה תחלה וליכא כ"א נתינה אחת לכהן והוא כבר נתן טלה א' לכהן ולמה יפריש טלה לעצמו ולז"א כיון דלא מפסיד מידי שהשה חולין ביד כהן לא התירו אף בס"ס (ומש"ה בספק גר נמי מפריש והוא לעצמו דס"ס הוה כמו רובא להרשב"א בתשובה סימן ת"א ובמה שאין לו פסידא מפריש וכ"ש בחזקה) משא"כ בכור בהמה טהורה דליכא ס"ס דכשם דאיכא ס"ס להיתרא איכא ס"ס לאיסורא שמא האחת ילדה ב' זכרים וזה יצאה ראשונה וקדושת הגוף הוא ושמא ילדה אחת זכר ונקיבה וזה יצא קודם הנקיבה וליכא ס"ס להתיר והוה ממש ספק השקול באופן שאין משם הכרע לומר כל היכא דאיכא איסור כרת לא מהני ס"ס. אמנם כן למה דקיי"ל בסימן ק"י דס"ס במקום חזקה לא מהני וא"כ חזקה עדיף מס"ס וכיון דחזקה לא מהני באיסור כרת ומיתה ה"ה ס"ס דלא מהני באיסור כרת ומיתה ולפ"ז בחלב שיש בו ס"ס לא מהני. ועיין בהל' נדה ומכמה מקומות מבואר דס"ס מהני במקום כרת ואי"ה בקונטרס הספיקות אבאר זה באורך וכאן אין מקומו להאריך:
עוד ראיתי להפנים מאירות שם שכתב לדידן דפסקינן דאף בסכין ונמצא פגום אסור א"כ לית לן תי' התוס' דמקוה חסר ואתאי והוה תרתי במקום חדא והוליד מזה שני דינים מחודשים. א' דבכל ספק השקול לא מוקמינן אחזקה והב' דמצא סכין פגום הוה ודאי נבילה וא"צ לכסות. הנה מ"ש בדין ו' דמצא הסכין פגום הוה נבילה ודאי אני תמה דאף הב"ח לא כתב דהוה וודאי כי אם ספק והוא משנה ארוכה בר"מ ז"ל הלכות שחיטה דהוה רק ספק נבילה כמ"ש בש"ך סי' ח"י אות א' יע"ש וטעמא דלא הוה תרתי במקום חדא כיון דלאו חסר ואתאי אלא ספק הוה מטעם דאוקי חזקה דבהמה לחזקה דסכין ומידי ספיקא לא נפקא בשלמא אי נאבד הסכין אמרינן חזקה דבהמה איתרע שהרי שחוטה לפניך וחזקה דסכין לא איתרע משא"כ כשנמצא פגום אח"כ הרי חזקה דסכין נמי איתרע. וכבר הטבנו אשר דברנו בזה בסימן ח"י יע"ש ואמנם לא וודאי הוה אלא כההיא דמקוה דחסר ואתאי בהא חזקה דהשתא אלימתא היא והוה תרתי במקום חדא ועיין בס' גינת וורדים שם הארכנו ג"כ בזה גם מ"ש הפ"מ בדין זיי"ן חש"ו ששחטו אי מחמיר ומכסה רשאי כבר כתבנו בסימן כ"ה דמתוס' מוכח דאף למסקנא דאין רשאי במקום דפטור עיין חולין פ"ז תוס' ד"ה מאי טעמא:
אמנם כן לדינא נראה כך. דוודאי כל ספק השקול אוקמינן אחזקה כדמוכח בכמה דוכתין בש"ס ואף הפר"ח וכ"ע מודים בזה דמן התורה אוקי מלתא אחזקה ולדידן אף מדרבנן לא מחמירין בספק השקול היכא דאיכא חזקה וכמו שכתב הט"ז סי' ל"ט אות כ"ב. אמנם אבאר כי יש שלשה מיני ספיקות שאין שווין. הספק הא' הוא שנולד ספק כמו נשבר העצם וא"י אם מחיים או לאחר שחיטה דאנו מתירים מטעם ס"ס דווקא הא לא"ה לא משום דיותר שכיח מחיים שהולך אנה ואנה נשבר מלומר אחר שחיטה נשבר. ואה"נ אם יש לתלות כמו אי נקבה ריאה היכי דמשמש ידא דטבחא תו הוה ספק השקול ואוקמיה אחזקה ולא דאנו אומרים דשכיח להיתר אלא בספק השקול אנו מתירין. הספק הב' הוא שנולד ספק מחיים כמו בגבינות סי' פ"א נמצא נקבו הדקין קודם שחיטה אפ"ה אנו תולין לומר שרגע קודם שחיטה נעשה זה ואף דריעותא מחיים מ"מ אוקי אחזקה מחמת רובא ואף שראינו שבהמה זו יצאה מהרוב דהרי טריפה היא מ"מ אמרי' קודם לזה היתה מן הרוב. ומיהו בטריפות שנולד מחיים וא"י איך הוא וזה הוא הספק הג' כמו מצאו מים בראש ואנו דנין עליה אם הקיף המוח המים בזה הסברא נוטה לאסור אף בה"מ וכבר היטב את אשר דיבר התב"ש ז"ל בכאן כיון דהבהמה יצאה מהרוב דרובן אין להם מים בראש תו לית לן לומר אוקי אחזקה יע"ש. ומיהו בנמצא מחט וא"י אם ניקב או לאו בהא לא יצאה הבהמה מרוב ולו יצאה מ"מ חזקה טובה היה לה כשנולדה לא היה בה מחט והלכך אם שקול הוא היה לנו להתירו אלא דאנו אומרים דשכיח יותר לאיסור מלהיתר והבן זה:
ודע דהא דכתב רמ"א בסימן ג' במים בראש ובד"מ בסימן ל"א יע"ש לדינא נראה נכון אף בה"מ אין להתיר וטעמא כיון דאיכא ריעותא מחיים ויצאה מחזקתה וודאי לא מרוב הוא ובש"ך סימן ג' אבאר זה. וראיה גדולה ממ"ש הרשב"א והר"ן בחדושיו דהא אמרינן בירושלמי ראיית ריאה מדבריהם הוא בשלא נולד ריעותא הא נולד ריעותא הוה ד"ת ועיין בתשובת הרשד"ם חי"ד סימן ל"ז ול"ח ול"ט בכוליא שהיה בה מים עכורים וב' אומרים הגיע לחריץ וב' אומרים לא הגיע העלה שיש לאסור בוודאי דלא שייך אוקי אחזקה כיון דבהמה זו יצאה מהרוב וזה כדברי תב"ש ממש וכדכתיבנא. אמנם בהא דסימן ל"ט ב' אומרים כסדרן היתה וב' אומרים שלא כסדרן היתה צריך לומר כמ"ש דסרכא כסדרן לאו ריעותא הוא כלל דריר בעלמא הוא וא"כ לא יצאה בהמה זו מן הרוב משא"כ במים בראש או מים סרוחים בכוליא דהוה ריעותא ודאי כל שלא נבדקה אם הגיע לחריץ הוה ספק טריפה דאורייתא וב' אומרים הגיע לחריץ וב' אומרים לא. הוה ספק ולא אוקי אחזקה כה"ג וכדאמרן ואף בה"מ יש לאסור ולקמן במקומו אבאר כל אחד כפי הראוי וכאן אין להאריך:
והנה הר"מ ז"ל בפ"י מה"ש ה"ט מנה ע' טריפות ושם לא מנה הששה נבילות כ"א בפ"ג מהל' אלו ואלו הן ניטל הירך וחלל שלה ניכר עשאה גיסטרא נשברה מפרקת ורוב בשר (עם פסיקת החוט) קרעה מגבה פסוקת הגרגרת וניקב הוושט במקום הראוי לשחיטה. וראוי שתדע שד' הראשונות מאלו הששה הן מטמאין מחיים וב' האחרונות הוה נבילה שהיו לוקין משום אוכל נבילה לא דמטמאה מחיים כמ"ש בפ"ב מהל' שאה"ט ובזה מיושב הא דחולין כי קתני נבילה דלא מטמאה וכמ"ש התב"ש. ולפ"ז לדינא ניקב הוושט במקום הראוי לשחיטה הוה נבילה וטריפה לחוש גם לדעת התוס' חולין ל"ב א' ד"ה ורמינהו ואף דלשיטת הרמב"ם כתב התב"ש במקום שחיטה הוה רק נבילה מ"מ יש לחוש להחמיר ג"כ כדעת התוספות וניטל הירך הוה ג"כ טריפה ונבילה ונשברה מפרקת ג"כ מטעם החוט ועשאה גיסטרא למטה מפרשות הוה רק נבילה ומיהו במגבה יש לעיין דא"כ אמאי לא פריך מיניה בחולין ל"ב ולחשוב הא יע"ש. ואם נפסק הקנה שלא במקום שחיטה ספיקא הוה אי חשיב נבילה או טריפה וכבר כתבנו בזה במקום אחר. והנ"מ בין טריפה לנבילה הוא בששה גוונא. א' לענין או"ב. הב' למודר הנאה. הג' לענין חשוד. הד' לענין מפרכס לב"נ דאי טריפה כיון דטיהרה השחיטה לישראל מידי נבילה ה"ה דמהני לענין אמ"ה לב"נ ע' בסי' כ"ז מ"ש שם ומשא"כ אי הוה נבילה ומיהו בהנך דמטמאין מחיים אם חתך בעודה מפרכסת שרי לב"נ כיון דמחיים הם חשובים מתים שהרי מטמאין ופירכוסן לא הוה אלא כזנב הלטאה שאין בו חיות. הה' לענין ביצת טריפה שאף שילדה מיד שנטרפה דלא נגמרה באיסור אפ"ה לא חילקו חז"ל כיון דשם ביצת טריפה יש בו דררא דאורייתא משא"כ ספק ביצת נבילה. ומיהו ספק ביצת ניקב הוושט וודאי דראוי להחמיר א' דאיכא ביה דררא דאורייתא דראוי לגומרה באיסור כיון דלאו מתים הן דאין מטמאין ועוד דשם טריפה נמי עליה וכדכתיבנא. הו' הוא לענין איסורין מבטלין זא"ז וכבר נתבאר זה בארוכה בפתיחה לה"ש ולקמן סימן צ"ה אבאר עוד. ומדי דברי בו בענין איסורין מבטלין זא"ז אכתוב כאן קצת מדינים ההם:
יראה לי שאם היה כאן ב' קרדירות א' של איסור וא' של היתר ונפל איסור דרבנן לתוך א' מהן וא"י לאיזה דאמרינן איסור לתוך איסור נפל כמבואר סימן קי"א ואח"כ נפל עוד איסור דרבנן שאין ממין איסור הראשון ונשפך ומתחלה היה בקדירות היתר נ"ט זיתים היתר וא"כ כשנפל האיסור הב' דרבנן לתוך היתר אין בו ששים ואמנם אם נאמר דאיסור הא' ג"כ נפל לתוך היתר תו יש כאן ס"א זיתים נ"ט של היתר וב' של איסור וא' מבטל חבירו אמרינן דאיסור הא' נפל לכאן דכל בדרבנן תלינן לקולא ועתה נשפך הוא אמרינן דהיה ס' ואף מתחלה היינו אומרים לתוך איסור נפל האיסור אפ"ה אינו דומה למ"ש בסימן קי"א נפל איסור לב' קדירות היתר וא"י דשניהן אסורות ואח"כ נפל איסור לא' מהן אין אומרים למפרע שהראשון לכאן נפל דהתם היינו מחזיקין שתיהם לאיסור ואיך יאמרו כאן למפרע משא"כ בנידון דהכא. וכ"ת ליתן לקפילא ארמאה לחומרא אה"נ ומיהו נ"מ במין במינו דא"א למיקם אטעמא וכמ"ש התב"ש סי' ל"ג במב"מ דלא בעי ס' כ"א דרבנן אם נפלו ב' זיתי איסור שחלוקין באיסוריהן זה נבילה וזה טריפה אף דטעמן שוה אפ"ה כ"א מבטל חבירו וה"נ כן. ואף להש"ך דכתב בסימן צ"ט אות ט"ו דחנ"נ באיסור דרבנן אף דלא נודע מתחלה אפשר כה"ג יודה כיון דאין ברור דנפל איסור הראשון אף עתה אמרי' שפיר דלא נ"נ ועוד דבה"מ היקל המנחת יעקב בת"ח פ"ה א"כ נ"מ שפיר כאן. ולהיות כי עיקרי דינים האלו מקומן לקמן סי' צ"ה וצ"ט וקי"א אבאר שם ✍:
ועתה אבאר עוד הנ"מ בין ספק טריפה לודאי טריפה ואם הוא מ"ה או דרבנן. הנה בספק טריפה אי יש עוד ס' אמרינן בי' ס"ס ובתנאים שיתבאר בסי' ק"י בעהי"ת גם חשוד אינה יולדת היינו שתתעבר ותלד אמנם לידה בלא עיבור או עיבור בלא לידה משכחת שפיר. וביתרת אבר דטריפה אמרינן דחיה יחיה אלף שנים כמבואר בתשובת הרשב"א ז"ל אמנם אי מוליד ביתרת אבר בהא איכא לעיונא. וראיתי להכנה"ג בסי' נ"ז בהגהות הטור אות מ"ו נסתפק בזה ביתרת אי מוליד או לאו ועיין מ"ש בסימן נ"ז אות מ"ה ושם אבאר וכאן אין להאריך: