פתח השער אמר הכותב ראיתי להמנחת כהן למהר"א כהן אפימינט"ל הפליא לעשות והראה תקפו וגבורתו בס' התערובות אמרתי לילך בעקבותיו וכל דין מחודש שיוצא מדבריו אכתבהו ואם יש איזה קושיא או חקירה בדבריו אפרשהו. ומה שחנן ח' אותי באיזה חידוש דין ואיזה ספק אחקרהו. וחלקתי השער הזה לשלשה חלקים וכל חלק חלקתי לפרקים קטנים ומאת העוזר האמיתי אשאל העזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה ועם כל וה אני מודיע שלא להלכה אני אומר כלל וכלל רק להעיר לב המעיין:
החלק הא' בביאור דין תערובות יבש ביבש ובו שלשה פרקים:
הפרק הא' יבואר בו דין יבש ביבש מין במינו חד בתרי בטיל ואם מדרבנן ברבייה סגי או ס' בעינן ואכלול בו טעם הדבר ההוא. גם אחקור בו אי בעינן שיהא ההיתר מבורר מעיקרא ונתערב אז בטל א"ד ל"ש. גם אי דווקא חד בתרי בעינן או כל שהוא יותר סגי:
הפרק הב' מין בשאינו מינו ביבש אי חד בתרי בטיל מה"ת או מה"ת אינו בטל ואי ס' מהני או אפי' אלף לא מהני. או מה"ת חד בב' בטיל ומדרבנן בעינן ס':
הפרק הג' אבאר בו יבש ביבש באיסור דרבנן אי חד בחד בטיל או לאו. ואם נאבד א' מהעולם מהו ובאינו מינו כה"ג אי בעינן ס'. ואכלול בו אם נתערב דברים הפגומים בעצמן או פוגמים התבשיל באינו מינו ביבש אי בעינן ס' או חד בתרי בטיל אף מדרבנן וא"צ ששים:
החלק הב' בביאור דין תערובו' לח בלח וחלקתי אותו לשלשה פרקים:
הפרק הא' בדין מב"מ לח בלח ע"י בישול בכ"ר וכ"ש ואכלול בו קצת דיני תתאה ועילאה גבר הן באיסור תורה או באיסור דרבנן:
הפרק הב' בו אבאר תערובות לח בלח מין באינו מינו ואם הוא מה"ת או מדרבנן ואכלול בו אם בתר שמא אזלינן או בתר טעמא. וגם אי יש חילוק בין איסור תורה שנתערב או איסור דרבנן:
הפרק הג' תערובות לח בלח ע"י כבישה ומליחה ויין במים וכדומה הן במינו או אינו מיגו ואכלול בו קצת דיני חנ"נ הן בב"ח ושאר איסורין:
החלק הג' בביאור דברים שאין להם ביטול בס' ויש מהן בטילין בק"א או בר"א ויש מהם שאין להם ביטול באלף ויש בו ו' פרקים:
הפרק הא' בדין דברים החשובים ודברים דעבידי לטעמא ודבר המעמיד:
הפרק הב' אבאר דין חהר"ל ודיני בריה ודשיל"מ ואכלול בו כעדשה משרץ אם יש לו ביטול או לאו:
הפרק הג' אחקור מהו הנקרא לח בלח ומהו הנקרא יבש ביבש ופעמים שיבש בלח בטל כדין יבש ביבש ופעמים דלא בטל:
הפרק הד' בביאור הדברים הנקראים מין במינו ואיזו הנקראים מין בשאינו מינו ואכלול בו אם שור ואיל וכבש ועז חלוקין בטעמן או לאו. גם אי מיקרי שוין בשמן או לאו גם דג טהור וטמא או ב' מיני דגים טהורים חד טעמא אית להו או לאו. גם בשר וכבד אי ב' טעמים יחשב או לאו:
הפרק הה' בדין איסורים מבטלים זא"ז באיזה אופן ביטולם ואם הם מותרים לגמרי או איסור דרבנן יש בהם או וודאי איסור תורה איכא בהו רק שאין לוקין עליהם:
הפרק הו' בביאור נט"ל אי עכ"פ משהו הוה או כעפרא בעלמא יחשב ואחקור בו כמה נט"ל יש מהן דברים פגומין בעצמן ומהן שהם משובחים אלא שיפגמו את התבשיל ומהן שפוגמין ולסוף משביחין או להיפוך ולאחר שאבאר כל הדברים האלו אתחיל אח"כ בפירוש בעזה"י:
שער התערובות חלק א בביאור דין תערובות יבש ביבש פרק ראשון דע יבש ביבש איסור והיתר שנתערב חד בתרי בטל הוא מן התורה כמבואר בטור סימן ק"ט וכמו שהראה מרן הב"י מראה מקום מחולין צ"ט ק' ע"א ג"ה וחתיכה נבילה ליבטל ברובא ומשני בריה וחהר"ל הא לאו הכי בטיל ברוב וכ"ה בתוס' שם ד"ה בריה דאפילו מדרבנן אין בו איסור. וכן בזבחים ע"ב ע"א וליבטל ברובא וביצה ג' ע"ב ותיבטיל ברובא (ומ"ש בב"י ביצה ז' ט"ס) ומהיכן למדו חז"ל דבר זה פירש"י חולין צ"ח בד"ה מדאוריי' וד"ה לטעם מאחרי רבים (האמור בסנהדרין) וזבחים ע"ב א' ד"ה ופרכינן וביצה ג' ב' ד"ה ואפי' (ויש לעיין דל"ד לסנהדרין דב' מזכים וא' מחייב בטלה דעתו משא"כ לאכול שלשתן יחד להרא"ש אוכל א' איסור ונהי אם נאבד א' מהן או ט' חנויות משא"כ כאן) והנה אף ר"מ דחייש למיעוטא מ"ה בחזקה או מדרבנן עכ"פ מודה דיבש חד בב' בטיל ואולי דרובא דאיתא קמן מודה כמו סנהדדין עיין חולין י"א א' ותדע דכמה משניות משמיעין דר"מ סובר חד בב' בטיל עיין ביצה חבילי תילתן כו' ותרומה בק"א וכי לית ליה לר"מ כ"ז וחולין צ"ט א' דפריך וליבטיל ברובא ולא משני ר"מ היא וכ"ת דאליבא דהילכתא מוקי והא בלא"ה ההיא מתניתין דלא כהילכתא אם יש בנ"ט ואנן קיי"ל אין בגידין בנ"ט ויש לי לחקור בו שלש חקירות:
החקירה הא' הא דחד בב' בטל אם הוא דווקא בהיתר מבורר מעיקרא הא כל שלא היה ההיתר מבורר מעיקרא בשום פעם ל"מ א"ד ל"ש. המשל בזה ג' זיתי כבד מג' בהמות אחת ניטל מקום חיותה וא' ממקום מרה וא' ממקום כליות או בכ"א נשאר זית א' והשתא ממ"נ ב' של היתר וא' של איסור עס"י מ"א דמדינא א"צ כ"א זית אלא שאין אנו יודעין ועס"י נ"ט בגלודה ג' בהמות א' נשאר בטבור וא' בר"פ וא' על השדרה דממ"נ ב' כשירות כו' וכן ב' זיתי חלב מריש מעי' ומסופה עס"י ס"ד ונתערב עוד זית שלישי היתר עמהם וכן זית חלב חיה וזית חלב בהמה שאביו צבי ואמו תיישה וחצי זית של חלב חיה שאביו בן פקועה על בהמה דעלמא ממ"נ אי חוששין יש חצי זית חלב חיה באותו שאביו צבי עיין תוס' חולין ע"ט ב' ד"ה בין ועמ"ש בסי' פ' ויש רוב היתר זית וחצי חלב חיה ואי אין חוששין יש זית וחצי של היתר מאותו בן פקועה כאמור וכדומה הרבה מהו מי אמרינן דומיא דסנהדרין בעינן כדבעינן למימר קמן שהוא מבורר הרוב וכאן כ"א היה מעיקרא בספק ולא עוד אלא כיון דכ"א אסור מספק הוי ודאי איסור תורה ומכ"ש אי ספיקא דאורייתא לחומרא מ"ה (והכין הלכתא אלא שאין לוקין עליו) תו אין חוזר להיות היתר ומה"ט ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת לא מהני דהוה כודאי איסור עס"י ק"י וה"ה כאן א"ד ל"ש וכ"ת הא דקיי"ל יבש ביבש אין חנ"נ עס"י צ"ב וא"כ חד בחד שנתערב ואה"כ נתוסף עוד חוזר להתירו והא חד בחד איתחזק איסורו והוי ודאי איסור עס"י ק"י בש"ך ולא מהני ביה ס"ס ואפ"ה חוזר להתירו אם אח"ב נעשה רוב כ"ש כאן הא ליתא חדא דאין חנ"נ היינו על שלש בחינות. א' מאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כו'. הב' אם נפלו ללח ויש ס' נגד א' ש"ד. הג' אם נתערבו ב' אלו עם ב' היתר שרי ואין צריך ג' (או ד') של היתר עט"ז שם אות י"ו ומיהו מש"ך שם אות י"ו משמע דהוה כנתערב כן לכתחילה ואפילו נוסף א' שרי ואכתי התם ההיתר היה מבורר תחילה פ"א משא"כ כאן:
החקירה הב' חתיכה של היתר שנתערב בב' של איסור דאחרי רבים להטות נאמר דאם להקל האיסור נהפך להיתר כ"ש לחומרא והוי כולו איסור דתו אפשר לוקה על כ"א מהן מגזירת הכתוב אחרי רבים כו' וליבעי אח"כ עכ"פ רוב נגד כל התערובות או דאין היתר נהפך לאיסור:
החקירה הג' אמ"ה חד בב' מ"ה בטיל אי שרי ליתן לב"נ לדידהו לית להו אחרי רבים א"ד ליכא מידי כו' וכיון דמה"ת לדידן ש"ד לדידהו אף מדרבנן שרי או משכחת בשר מהחי:
והנה מצאתי מקום א' אשר לכאורה יותרו ב' ספיקות הראשונות מהא דכריתות ר"פ ספק אכל ח"י א' דאיקבע איסורא בעינן עי' ר"מ פ"ט מהל' ט"מ הלכה י"א ופ"ח מהל' שגגות והא א"א לצמצם אפי' בידי אדם כמ"ש בפ"ט ה"י מה' רוצח ושמירת נפש הל' ט' בפירוש ומסתמא ב' חתיכות אין שוות אלא א' גדולה וא' קטנה ושמא הגדולה היתר ואף הקטנה היתר דאחרי רבים וכו' ושמא הגדולה איסור כו' וכיון שכן אין כאן קביעות איסור דאי גדולה היתר אין כאן שום איסור כלל ובשלמא אי אפשר לצמצם משכחת בשוין ודוחק גדול לומר דהא נמי חשיב איקבע איסורא עס"י ק"י בפר"ח דלהר"מ ספיקא מ"ה שריא ואשם תלוי משום איקבע כו' וקשיא כדאמרן. שוב ראיתי בתשובת הרשב"א סימן רע"ב ורע"ג שחכם השואל (הוא חכם ר' מאיר בן ר' שלמה בן שהולא) חקר באשם תלוי איך מביא כיון דיבש בטל ברובו אם לא בשוין והרשב"א הרבה להקשות עליו דמ"ה ודאי בטל אלא דהתם א' גדולה וא' קטנה כל שאכל א' מהן גדולה או קטנה חייב אשם תלוי באין ניכר יע"ש עוד כתב דלא משכהת ביטול ברוב אם לא בשלשה חתיכות דאי ב' ממ"נ אי גדולה וקטנה שמא גדולה דאיסורא יע"ש. הנה החכם השואל כפי הנראה שחכם גדול היה והרשב"א קלסיה וע"כ אומר דהשואל הכי קשיא ליה כיון דא"א לצמצם לא מיקרי איקבע איסורא וכדאמרן שמא הגדולה של היתר ואין כאן איסור כלל אף הקטנה דבטל הוא ברוב. ומ"ש הרשב"א דבין אכל הגדולה או הקטנה מביא אשם תלוי יש לתמוה כשאכל קטנה ממ"נ אי של היתר אמאי ואי של איסור והגדולה של היתר הרי בטילה (כיון דלאו חד בתרי ממש בעינן כפי הנראה שם) וע"כ אתה רואה דסובר אי מעט היתר בתוך רוב איסור נעשה כולו איסור וחייב על כל א' מהן ומש"ה עכ"פ מביא אשם תלוי שמא גדולה של איסור ואף כשאכל קטנה דאיסורא אכל וראיתי למהר"א כהן אפימינט"ל בס' התערובות חלק א' פרק א' נז"ג כתב הפך מזה זית א' בב' זיתי איסור אין לוקה או כרת על כל א' מהן יע"ש ואמנם הוא לשיטתיה בחלק ב' פ"א פ"ג ב' ממרוצת דבריו שם גדולה וקטנה והוא אכל גדולה הוא דחייב אשם תלוי ואני תמה דהמעיין ברשב"א כתב בהדיא בין גדולה או קטנה וכדאמרן:
אשכחנא פתרי ב' חתיכות גדולה וקטנה שיהא בטל ברוב כמו שאגיד. ב' חתיכות חלב א' מריש מעיא וא' מסופו או ב' חתיכות מב' בהמות א' במקום מרה וא' במקום חיותא עס"י מ"א ומה שמצריכין ג' זיתים הוא מאו"ה אבל פסק המחבר שם ב' די יע"ש וא"כ אם לא נודע איזה גדולה ואיזו קטנה ממ"נ הקטנה עכ"פ מותרת שאם היא של היתר טוב ואם היא של איסור הרי הגדולה היתר ומיהו בלא"ה בגדולה וקטנה חלב ושומן תהא הקטנה עכ"פ מותרת ממ"נ וצ"ע אם י"ל כן. וסבור הייתי לומר דמש"ה כתב הר"מ בפט"ו ממ"א הלכה ד' אם היה חלב האליה כשנים דבעינן כפל דווקא כדבעינן למימר לקמן משום דאיהו לשיטתיה בפ"ט מהלכות ט"מ כל ספיקא מה"ת שריא ופ"ט מרוצח א"א לצמצם ובפ"ח משגגות דאיקבע בעינן ומש"ה קשיא אשם תלוי איך משכחת וע"כ כפל בעינן (*):
והנה יבש ביבש דבטל ברוב יש מחלוקת אי רוב כפל או משהו יותר סגי. עיין מ"י כלל נ"א אות ו' וכלל ל"ט אות א"ב והעולה מדבריו דבלח ויבש מה"ת סגי במשהו יותר ומדרבנן בעינן כפל וראיה מטור קי"א היה היתר רבה קצת תולין במינו יע"ש ועיין מנחת כהן ח"א פ"א נ"ז א' ועיין ר"מ פט"ו ממ"א הלכה ד' נפל חלב כליות לחלב אליה אם יש כשנים משמע כפל בעינן והמ"כ כתב כשניים בכ"ף הדמיון משמע שאין בעינן כפל יע"ש ועש"ך ק"ט אות ז' וק"ז אות א' מבואר בדבריו דא"צ כפל יע"ש. ואמנם אני תמה על מ"ש המ"י דמה"ת במשהו יותר סגי ומדרבנן בעינן כפל והרי הר"מ מ"ה קאמר כשנים בחלב האליה דלדידיה מדרבנן בעינן ס' אפי' יבש ובלח לדידן נמי בעינן ס' ועיין במהר"ל חביב סימן פ"ח מבואר כן אלא שחילק בדברים הנבללים מ"ה כפל בעינן וביבש מה"ת במשהו סגי ומדרבנן ס' אף במינו כדעת הר"מ וכן סתם להלכה והמ"י כתב שא"י מניין לו לחלק בין לח ליבש ע"ש ואני אומר דומיא דסנהדרין בעינן והתם י"א וי"ב הוי רובא וא"כ יבש נמי כן עד"מ ב' וג' משא"כ לח בלח דהכל נבלל כא' וודאי כפל בעינן דבסנהדרין לא מצינו משהו יותר כי אם אחד יותר הלכך יבש נמי לכ"א בפ"ע יש כפל. ועמ"י כלל ל"ט אות ב' הכריע דבעינן כפל מטעם דבלא"ה רוב סוברים דמדרבנן ס' בעינן אף ביבש ולפ"ז באיסור דרבנן בטל במשהו יותר ע"ש אות ב' הביא ראייה מרש"י ביצה ג' ד"ה אפילו כו' דמה"ת חד בב' בטיל ורבנן אחמרו משמע הא אין מתירין בטל מדרבנן יע"ש (ואין כ"כ הכרע מרש"י שם) וא"כ באיסור דרבנן יש להקל במשהו יותר סגי והכין מסתבר ובאיסור תורה יש להחמיר דכפל בעינן ומיהו ברובא דמינכר שרי אף מדרבנן ביבש במינו דלא כהר"מ וראב"ד ומרש"י ב"מ נ"ג ע"א אין כ"כ הכרע ועיין כה"ג כאן בהגהות הטור אות א' יע"ש ועיין פר"ח ק"ט אות ה' האריך והביא ראייה מבכורות (כ"ג) ק"ב ועוד במסכת מקוואות מי גשמים ומי שאובים מחצה פסול הא משהו יותר בטיל ובפרק ב' דכלאים צמר גמלים כו' מחצה כו' הא משהו יותר בטיל יע"ש הנה ממקואות פ"ד מ"ד אין ראיה דאפשר שאיבה שהמשיכוה דרבנן ובמקוה היח חד בתרי ומשום הכא בטל אבל באיסור תורה כפל בעינן עיין ר"מ הל' מקוואות פ"ד ה"ח וי"ד ר"א סמ"ד ותמורה י"ב א' תוס' ד"ה ואין. ומ"ש מכלאים הוא פ"ט מ"א וי"ל מותר לעשות בגדים וכל בגדים אין שזורין ולא הוי שעטנז ד"ת ובאיסור דרבנן במשהו סגי וכה"ג מחלק המ"י בכלל ל"ט אות ב' למ"ד מין במינו בס' באיסור תורה לא בדרבנן ה"ה דיש לחלק ברובא כן. ועיין תי"ט שם ד"ה אם כתב מין במינו ביבש אפילו מדרבנן א"צ יותר כדתנן בפ"ז מ"ח דחולין ובתר שמא אזלינן יע"ש. ויש מקושי ההבנה מ"ש כדתנן אדרבה במשנח שם בזמן שאין מכירין כולן אסורות ובגמ' פריך וליבטיל ברובא כו'. ומ"ש בתר שמא לא ידענא דאינו מינו ביבש בעינן ס' שאם יבשלם יתן טעם ומש"ה בצמר דחלים וגמלים אף דאינו מינו סגי ברוב מה"ט דלא שייך כאן זה ואיך כתב בתר שמא אזלינן וצ"ע וממשנה זו דכלאים מוכח דתרתי א' דמין במינו אף מדרבנן א"צ ס' דלא כר"מ ורש"י וראב"ד דאי בעינן ע"כ לאו טעמא דיבשלם יתן טעם אלא חז"ל החמירו ואמאי כאן התירו הב' מוכח דאינו מינו מה"ת ברובא בטיל דלא כי"א דמה"ת אסור דצמר גמלים ורחלים אינו מינו הוא ולקמן בפרק הב' אבאר עוד (*):
שוב התבוננתי בספרים ומצאתי בשיטה מקובצת במס' ביצה ג' ע"ב והוא מירושלמי פ"ד דתרומות משנה י' דרסה וא"י היכן ד"ה יעלו א"ר אבין צריך שיהא בכל א' ב' ליטרין וכל שהוא כדי שתבטל ברוב כ' מורי דמן התורה לא בעינן כפל רק משהו יותר בטל מ"ה ומיהו דוקא כי הכא שהליטרא עשוי מחלקים דקים שכל גרוגרות חלק בפ"ע אבל עוף נבילה שנתערב בא' וחצי ונחתכו כולן בכי הא לא אמרינן חד ברובא בטיל מ"ה דמאחרי רבים גמרי' דכתיב בסנהדרין ומינה יליף לכל דבר העשוי מחלק גם כי הנך גברי דלא בטיל אלא אח' בתוך שנים ממש ומיהו כיון שנעשה איברים הוה ליה כגרוגרות עכ"ל בשינוי לשון קצת. וע' בר"מ פרק י"ד מהל' תרומות ה"ז ובאמת קשה עלי עד מאד דלמה צריך ב' ליטרות ומשהו כיון דיבש ביבש בטל ברוב אפילו אין מקורבין ומונחין יחד אלא זה בזוית זו וזה בזוית אחרת כל שהאיסור בעין ניכר כולן נכנסין בגדר הספק ובטל כמו שאבאר אי"ה בסי' ק"ט וק"י בזה אלא שאין עסקינו פה בזה לכן לא רציתי להאריך ועיין בכ"מ שם ואמנם אתה רואה דבר חרש דודאי מה"ת בכל שהוא סגי ודוקא י' גרוגרות בי"א הא עוף שלם בעוף וחצי לא דומיא דסנהדרין בעינן עשרה בי"א וכדומה וכ"ת דחצי עוף לאו בגדר הספק הוא דכיון דידעינן עוף שלם נתערב והוה חד בחד הא בורכא דא"כ מה שייאטיה דסנהדרין לכאן אלא ודאי מיירי שכ"א היה ניכר ואח"כ חתכו א' לב' חלקים ונתערבו וא"י איזו מהן כשירה אפ"ה כיון שהם חלקים גסים דומיא בעינן ומיהו חתיכה גדולה וב' קטנות בטיל מ"ה ודוקא עוף שהוא כברייתה וכן גרוגרות כברייתה בעינן י' וי"א והדברים ארוכים וצ"ע בכל זה. ועיין בסולת בלולה כלל ל"ט מה שהשיג על פר"ח בסי' ק"ט וא"י הא מהראיות שהביא הפר"ח מוכח אפי' מדרבנן במשהו סגי אלא שאני כתבתי לעיל שיש לדחות. ולענין הלכה המיקל במשהו יותר אף באיסור תורה כפר"ח אין לגעור בו וכדאמרן:
והנה יבש ביבש אפי' מדרבנן לדידן בטל ברוב דליכא למיתי לידי איסור תורה דא"נ יבשלם לית טעמא משא"כ אינו מינו כמו שיתבאר בחלק הב' כן כתבו ספר התרומה והר"ן טעם זה ובסימן ק"ט אבאר עוד ובלח במינו ששים אטו אינו מינו דהוה ד"ת משא"כ הר"מ ז"ל לשיטתיה טעם כעיקר דרבנן וחזינן בלח בס' ה"ה ביבש כן וכאמור:
ומה שנסתפקנו היתר ברוב איסור אי נעשה הכל איסור או לאו המ"כ בחלק א' פ"א צ"ז ע"ג כתב בפשיטות שאין היתר נהפך לאיסור יע"ש ונ"מ טובא בזה וצ"ע:
הפרק הב' מין באינו מינו ביבש. ומשכחת א' שנפרך לחתיכות דקות ואין ניכר או כמה מינין וא' מהן של נבילה שנשחטה שלא כהוגן וא"י איזו או כמה מינין וריאה של א' טריפה וא"י איזו עש"ך ק"ט אות י' העלה מה"ת בטל ומדרבנן ס' משום אם יבשלם יתן טעם דלא כמהרא"י ויש"ש בסימן מ"ז בג"ה יע"ש ואו"ה כלל כ"ו כתב מ"ה בטל ובמקום אחר כתב מ"ה לא בטיל ואבאר בפנים ואי הוי אמרינן דומי' דסנהדרין בעינן אפשר באינו מינו לא בטיל אלא דאם כן אפילו באלף לא בטיל כל שאינו בנ"ט ע"כ מסתברא ודאי דאינו מינו מה"ת בטל הוא ומדרבנן בעינן ס' ולענין איסור דרבנן א"מ ביבש הש"ך בק"ט אות ט' דעתו להקל והמ"כ פ"ה ב' כתב דאף מדרבנן בא"מ בעינן ס' וכן הסכים המ"י כלל ל"ט אות י'. והנה המ"כ כ' טעם או"ה כלל כ"ג דין ח' (ושם יש ג' טעמים) א' דא"מ יוכל להכיר אחר הבדיקה וא' אם יבשלם יתן טעם וא' מן התורה אין בטל יע"ש והעלה המ"כ הטעם דיש תקנה להכיר ומה"ט אף דברים הפוגמים דליכא למגזר אפ"ה אסור בא"מ ועש"ך צ"ח אות ו' דחה טעם דיוכל להכיר ואזיל לשיטתיה ומיהו נראה דהא בלח במינו אף באיסור דרבנן בעינן ס' אף דליכא למגזר אטו א"מ כמבואר סימן ע"ב בלב דבוק בעינן ס' נגד החתיכה אף דם דבשלו דרבנן וחתיכה בחתיכה מין במינו וכן באבר נשבר דרבנן אפ"ה בעינן בבישלו ס' אף דהוה גזירה לגזירה ה"ה כאן. ומיהו להמ"כ כמה מינין שנתערבו וא' נבילה דא"א להכיר יודה דבטל באיסור דרבנן שהיה במיעוט בתרא וכדומה. ולדידן יש לומר אף כה"ג לא חילקו כמו לח במינו בדרבנן וכדאמרן. והמ"י הביא ראיה מהלכות חלה שכ"ג וס' התרומה סימן פ"א ככר בככר א"מ בעינן ס"א אף חלת חוץ לארץ יע"ש ולדינא צ"ע:
ודע מה שיש לנו מהקושיא במה שכ' הש"ך שחט כמה מינין וא' מהן נבילה כו' משמע דחלוקין בטעמן כמו שור ואיל ועז או מיני עופות ובסי' ק"ז אות א' כ' במין דג טהור וטמא חלוקין בטעמן וע"כ אף ב' מינין טהורים סובר חלוקין בטעמן דאל"כ ליכא למיתי לידי איסור תורה דאיהו לשיטתיה בצ"ח דא"מ בטעמא תלוי והכין הלכתא ואילו בב"י בצ"ח כתב קיי"ל בתר שמא אזלינן שור ואיל ועז ג' מינין וכ' הש"ך בס' הארוך דוקא כשהן שלימין ולדידן הכל בתר טעמא אזלינן וכ"כ הפר"ח בצ"ח אות ז' כבד ובשר בטעמא שוין כמו חמרא חדתא ועינבי אף שחלוקין קצת בטעמא חשיב חד טעם וה"ה לפ"ז עוף ובשר שור חד טעם חשיב ועל הפר"ח קשיא דבק"ט אות ו' כתב שלא במינו כמ"ש בק"א אות כ"א ושם כתב כמה מינים כו' והתם שפיר אמר למעלה מס' בתר שמא אזלינן בק"ט דטעמ' אי יבשלם יתן טעם ודאי לא שייך בשור ועז דחד טעמא גם טעם או"ה דיוכל להכיר לא שייך בציור זה וצ"ע ובצ"ח אבאר עוד ✍:
ודע דרבא אמר בחולין צ"ז ע"ב אמור רבנן מין בא"מ דהיתירא בטעמא דאיסורא בקפילא מין במינו דליכא למיקם אטעמא או דאיסורא וליכא קפילא בס' ואמאי לא אמר הציור באינו מינו ואיכא קפילא ביבש כמה מינין ולא נודע איזה נבילה דהי יטעום בעינן ששים אם יבשלם יתן טעם ש"מ ג' מינין טעמן שוין המה ומינו מיקרי וכדכתיבנא. ולאחר מעט עיון אין כאן קושיא דרבא קאי אמה דאמר בע"ז כל איסורין בששים ולא הזכיר קפילא ועל זה אמר כן ומ"מ קשיא כיון דנקט ב' ציורין אמאי לא נקיט נמי כדאמרן:
ומה שראוי להזכיר כאן הוא יבש ביבש בא"מ דבטל מה"ת מאהרי רבים משמע ודאי דאם בישלן יחד אף לאחר שנודע התערובות אסור מ"ה טכ"ע ד"ת מדגזרינן שאם יבשלם יבוא לידי ד"ת ולא אבין לה כיון דנעשה היתר מה בכך שנותן טעם מ"ש מין במינו להרא"ש בנודע שרי לבשלן יחד. וראיתי להמ"כ בדף פ"ד ד' על מ"ש או"ה כלל כ"ג דאין לומר יבש בא"מ בעינן ששים שאם יבשלם יתן טעם ממ"נ אי נודע שוב אין איסור פי' שסובר כרא"ש כל שנודע אפילו בישול אין אוסר יע"ש וז"א דהרא"ש לא קאמר אלא במינו ותדע דהטור בק"ט סובר כרא"ש ואפ"ה הביא טעם מה"ת שאם יבשלן יתן טעם וצריך לחלק בין יבש במינו שמותר לאכול הכל בב"א ובין א"מ בלח דטכ"ע הוה חוזר וניער:
ודע דהרשב"א בארוך קז"א כתב ופריך אחתיכה ואדג טמא וליבטל ברובא כו' ואמת בגמרא אין הכרע דיש לומר אחתיכת בשר קשיא ולפי מ"ש הרשב"א משמע לכאורה דג טמא וטהור טעמן שוין דלא כש"ך בק"ז אות א' דאל"כ לא שייך ברובא בא"מ והרשב"א סובר ברובא ממש לא בששים ע' ב"י סימן ק"ט ודוחק לומר דהרשב"א בא"מ ביבש סובר רובא סגי שוב ראיתי להמ"כ פ"ז ב' כתב מין בא"מ שנתבשל ברוטב אף שיש בכל ששים בעינן בחתיכות גופא ששים כדין יבש בא"מ יע"ש א"כ לא א"ש ההיא דרשב"א אבל למה שהשיג המ"י כלל ל"ט אות ד' וכתב דהטעם שאם יבשלם יתן טעם וכיון שיש ששים עם הרוטב ליכא למיגזר יע"ש א"ש ההיא דרשב"א אלא שיש לומר דהמ"כ מיירי בנפרך לחתיכות דקות דיש טעם או"ה דיוכל להכיר ומש"ה בעינן ס' אבל דג טמא בענין שא"א להכיר כלל ודאי מודה להמ"י ובסימן ק"ט אבאר בזה באורך. ודע דהא דיבש בא"מ בעינן ששים מדרבנן לא הוזכר גזירה זו בגמרא וכבר עמד פר"ת בזה דיש לומר דרבא אמר אמור רבנן כו' והא טכ"ע מה"ת הוא ועוד מין במינו מדרבנן בעינן ששים ואיך כייל בהדיה א"מ וכבר עמדו הראשונים בזה אשר ע"כ נראה דא"מ ביבש קאמר דבעינן קפילא היינו בנפרך או מראה שוין דודאי אי איכא קפילא לברורי לא אזלינן בתר רובא ובס' שושנת העמקים אבאר דכל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן הוא רק מדרבנן לא מה"ת דאי מה"ת אין לחלק בין טורה או לאו ולמה אין בודקין אחר ח"י טריפות וכאן אין להאריך יותר:
הפרק הג' יבש ביבש באיסור דרבנן חד בחד. קיי"ל דאסור אפילו במינו לאכול א' לישראל וא' לעובד כוכבים כמ"ש בת"ח כלל ל"ט ד"ב ועב"י ק"ט וב"ח שם ובש"ך סי' ק"י בסכ"א מספיקות דאפילו נאבד א' מהן לים לא אמרינן ספק דרבנן להקל דאיתחזק איסורא אבל המ"י בקונטרס הספיקות אות ל"ז היקל בנאבד א' לים יע"ש אבל כששניהן לפנינו ודאי אין להקל אפילו להשליך א' אסור כל שאין רוב ואם נתערב יבש איסור דרבנן באינו מינו מבואר לעיל דהש"ך מתיר בק"ט והמ"כ והמ"י אוסרין ולקמן בחלק ב' אכתוב עוד מזה. ודין דברים הפגומים יבש באינו מינו תלוי במחלוקת הש"ך והמ"כ והמ"י וכבר התבאר לעיל. והפר"ח בק"ט אות ז' הסכים לש"ך בין באיסור דרבנן או דברים הפוגמים התבשיל אף באיסור תורה א"צ ס' דליכא למיגזר בהו אי יבשלם יתן טעם וכדכתיבנא ועפ"ת בק"ט אות ב' כתב מחצה על מחצה אין ראיה לאסור מה"ת ואסרו חז"ל מספיקא יע"ש ול"נ ח"ו לומר כן דודאי מה"ת אסור כל שאין רוב משהו עכ"פ דקיי"ל מחצה אינו ברוב ועי' פרק השוחט גבי מחצה על מחצה ובסנהדרין נמי בעינן רוב ודאי. ומיהו באיסור דרבנן חד בחד שנתערב אי אפשר לצמצם או חתיכה גדולה וקטנה וא"י איזה מהן איסור ואיזו היתר צ"ע אם נאמר דזה לא מיקרי איתחזק איסורא דשמא הגדולה של היתר וליכא כלל איסור דרובא כולו היתר וכמ"ש לעיל לענין אשם תלוי וא"כ ל"מ כשנפל א' לים דיש להתיד אף להש"ך אלא אפילו להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים ולאכול הב' י"ל דשרי מטעם ספק דרבנן דלא מיקרי איתחזק כה"ג א"ד מ"מ איתחזק מיקרי ומסתימת הש"ך בק"י שכתב חד בחד באיסור דרבנן אסור וכפי מ"ש הר"מ בפ"ט מהלכות רוצח ושמירת נפש דא"א לצמצם בידי אדם ש"מ דאסור אפילו גדולה וקטנה ואי"ה בקונטרס הספיקות אבאר עוד:
והנה בסימן ק"ט פסקינן דלאכול שלשתן יחד אסור וזה סברת הרשב"א בתה"א וכדבעינן למימר קמן בחלק ב' פ"א ולא הביא המחבר כלל סברת הרא"ש דמתיר כאחד עי' טור ואם נתערב ב' בג' אסור לאכול ג' ביחד דודאי א' דאיסורא וכ"כ המ"כ והוא פשוט והוי יודע שזה רק מדרבנן הא מה"ת אף הרשב"א יורה דשרי כא' דאל"כ מין במינו בלח מה"ת שרי והא אוכל איסור ביחד בדברים הנבללים דיש בילה ולא שייך לומר שמא לא זו כו' והרא"ש אף מדרבנן מתיר כאחד והר"ב בק"ט ס"ב דהתיר בהפ"מ בנודע בבישלן יחד הרוטב והחתיכות היינו דסומך אסברת הרא"ש בהפ"מ שנודע נעשה היתר וממילא סובר הר"ב עיקר כרא"ש דיבש במינו מותר לאכול לכתחילה כאחד אלא באין הפ"מ חושש לסברת הרשב"א וזה שכתב הר"ב שם בס"א וכן יש לנהוג לכתחלה ר"ל דודאי לא שייך בזה הפ"מ גם יוכל למכור לאחר א' מהן ומש"ה אין לאכול אדם א' וכבר כתבנו דזה במינו הא באינו מינו אף שנודע ונתבטל מה"ת ברובא מ"מ כשבישלן יחד הוה איסור תורה דטעמא לא בטיל דטכ"ע מה"ת וכבר כתבנו מה שיש לעיין בזה:
ועיין בש"ך סימן ק"ט אות ד' חתיכה נבילה עם בשר שחוטה ויש במים ס' הרוטב מותר והחתיכות אסורות כדין יבש ביבש דאין המים מצטרפין למיהוי רובא כיון דהחתיכות ניכרות בפ"ע ומ"ה החתיכות אסורות ואפ"ה אין צריך ששים ברוטב נגד שתיהן דביבש לא אמרינן חנ"נ כמבואר סימן צ"ב ומיהו אי ב' של איסור וא' של היתר י"ל אחרי רבים כו' ונעשה הכל איסור ויצטרך ששים נגד הג' אלא שהמ"כ כתב דאין היתר נהפך לאיסור וכבר התבאר זה לעיל ולענין הלכה יש לצדד להקל בזה ולומר דאין היתר נהפך לאיסור ביבש ועדיין צ"ע. ומה שכתב הרב בסימן צ"ב יבש ביבש אין חנ"נ כבר פירשנו לעיל ואין להאריך:
גם כבר התבאר יבש ביבש ברובא מ"ה במשהו יותר דלא כהרלנ"ח בתשובה סימן ס"ח ומדרבנן יש מחלוקת והמ"כ והפר"ח הכריעו להקל והמ"י מחמיר ובאיסור דרבנן אף המ"י מודה כמ"ש לעיל ובעינן שיהיו כולן בספק הא חתיכה עם חתיכה וחצי כיון דחצי ניכרת שמשל היתר היא אין נכנסת בגדר הספק ואין מצטרף לבטל ברובא. וגדולה וקטנה מספיקא אסורה שמא הגדולה של איסור היא והלכך לא משכחת אלא חד בתרי ביבש ולאו דוקא ממש אלא גדולה בכ' קטנות וא"י איזהו מהן וכמ"ש הש"ך בסימן ק"ט ושם יבואר באות ה' בזה להלכה אי רוב משהו סגי ועיין בתשובת ש"א ובעה"ג לענין שיעור ס' ע"ש:
החלק השני בביאור לח בלח
הפרק הא' בדין לח בלח מין במינו. הנה כבר ביארנו דמה"ת חד בתרי בטיל מאחרי רבים אלא דחז"ל אסרו מין במינו בלח כדאמר רבא אמור רבנן בששים מין במינו דליבא למיקם אטעמיה והיינו בלח לדידן דביבש קיי"ל דבטל אף מדרבנן והטעם דגזרו בלח הוא אטו אינו מינו דטכ"ע ד"ת ואפילו למ"ד טכ"ע דרבנן מ"מ כזית כא"פ ד"ת איכא למיגזר משא"כ יבש ביבש הוה גזירה לגזירה אטו א"מ ואטו יבשלם עיין מ"ך ח"א נ"ז ד' וחלק שני ח"ב א' ועיין ברא"ש ס"פ ג"ה כתב הטעם אטו אינו מינו דהוה ד"ת וב"י בק"ט הביאו. ואמנם דאיתי בתה"א ק"ז ב' ויש בו מקושי ההבנה שהתחיל וכתב הטעם דאטו אינו מינו וזה טעם הרא"ש ואח"כ אמר דביבש מש"ה שרי דבשעה שאוכל זה אומר אני שהיתר הוא אוכל בו' ומש"ה אוסר לאכול שלשתן יחד ולפ"ז א"צ טעם ללח דאסור דדמי לאוכל ביחד דיש בילה וכאמור. ולפ"ז יש להבין מ"ש הש"ך בק"ט יבש בא"מ באיסור דרבנן לא גזרינן והא בלח במינו גזרינן אף בדרבנן כמ"ש הר"ב בכמה דוכתי בע"ב גבי לב וכדומה אלא דלדידן דפסקינן בק"ט כרשב"א בלא"ה בלח אסור שאוכל הכל ביחד אלא לאחר מעט העיון זה ליתא דהא בה"מ עכ"פ מתירין בק"ט בנתבשל אח"כ וא"כ מטעם דסמכינן אהרא"ש דלאוכלן יחד שרי אף מדרבנן ועי' בת"ח בלל ל"ט והמתבאר מכאן דודאי מה"ת לח בלח ברובא בטל כרבנן דפליגי עליה דר"י ומדרבנן הוא דאסור:
והנה ראיתי בקרית ספר (למהר"ם מטראנ"י) בהל' מ"א פט"ו דבר חידוש וז"ל ומין במינו בטיל מה"ת ברובא ושיעור ס' מדרבנן ובתוספות פרק הזהב נ"ג משמע דנותן טעם בלח בפחות מששים הוה דאורייתא ע"כ ועיינתי שם בתוס' נ"ג ע"א ד"ה ועולה וז"ל מדרבנן ק"א בעינן ור"א ומה"ת חד בתרי ביבש ולח בס' עכ"ל הנה משמע ודאי אף במינו בלח מה"ת בעינן ששים [*] דאי באינו מינו אף מדרבנן די בתרומה וערלה וכ"ה ס' דכל השיעורין שהן למעלה מששים דוקא במינם חוץ בריה וקצת דברים חשובים ע' פ"ב דערלה ופ"ג מהל' תרומות ה"ב ואני מתפלא ע"ז מי איכא מאן דסובר מין במינו בלח בששים מה"ת והא פלוגתת ר"י ורבנן בלח הוא בדם הפר ושעיר אמרי רבנן עולין שאני הא לא"ה מיבטל בטיל ברובא ובחולין צ"ט ע"ב בזרוע בשילה דמה"ת ברובא בטיל היינו בלח רוטב מזרוע שנבלע באיל יע"ש והא ודאי דם הפר אין ששים נגד דם השעיר ועוד ס' מי כתיבא באורייתא אלא ע"פ הרוב בס' אין בו טעם א"כ במינו דלית טעם לא שייך ס' מה"ת ע' חה"ר בשמעתא דזרוע בשילה. ודוחק גדול לומר דהתוס' בשיטת רש"י חולין צ"ט ע"א דאמרו דא"מ בעינן ק"א כל שיש ממשות האיסור דהתוספות שם בד"ה אין דחו זה בב' ידים והכין הלכתא אף בממשות באינו מינו די בששים בתרומה דממנו כתיב והיינו מינו וה"ה ערלה וכ"ה דיליף מג"ש מלאה מלאה עיין ערלה פ"ב ברע"ב ור"מ יע"ש:
ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש הלח"מ פט"ו הי"ו הקשה בב"ח דאסור בהנאה יהא צריך ק"כ ותי' דכ"ה ילפינן ג"ש מתרומה והחמירו חז"ל בכפל משא"כ בב"ח לא מצינו ששינה הכתוב שיעורו עכ"ל ירצה דודאי ג"ש וממנו הוא אסמכתא כמבואר ובב"ח לא מצאו סמך לא גזרו ומ"מ קשה הא בב"ח אינו מינו הוא ובתרומה וכ"ה גופא דוקא מינו החמירו כדאמרן ולזה י"ל דקשיא ליה חתיכה שנאסרה מבב"ח ונתערבה באחרות באין ר"ל תיבעי ק"ך ואמנם אפשר שאין איסורו מגופו מיקרי והוה א"מ כיון דע"י חלב הבלוע בה נאסרה אף דלענין חהר"ל מיקרי איסורו מגופו מ"מ דומיא דתרומה בעינן דאיסורו מחמת עצמו:
אלא אי קשיא הא קשיא אמאי אמר ר' יוחנן פסחים כ"ט ב' חמץ במינו בנ"ט והא אסור בהנאה וליבעי ק"ך ותי' הלח"מ לא הבנתי דז"ל ירושלמי בפ"ב דערלה מניין שכ"ה עולה נאמר מלאה והואיל דאסור בהנאה כפלו שיעורו ועד כדון כ"ה ערלה מניין מה זו איסור הנאה אף זו איסור הנאה מה זו עולה אף זו עולה עכ"ל הרי בערלה לית ג"ש ואפ"ה צריך ר"א ועכ"פ בחמ"פ ליבעי ק"ך הואיל ואסור בהנאה. ועיינתי בירושלמי ואמר שם עד כדון לר"ע לר' ישמעאל גמר פרי פרי יע"ש והיינו ערלה מתרומה ור' יוחנן אפשר כר"י סובר ואין הטעם דאסור בהנאה. ולפ"ז לדידן דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו והרי הר"מ ז"ל פט"ו הי"ו ממ"א פסק כן ולמה כפלו שיעור ערלה כו' משמע כר"ע ואף שי"ל זה מ"מ ודאי הלכה כר"ע מחבירו וליבעי בחמ"פ ממש עד הלילה במינו ק"ך עכ"פ. הן אמת שיש לראות הא דאמר בירושלמי עד כדון כ"ה והא בסוף תמורה ל"ג ב' פירש רש"י דיליף ערלה מהקישא מכ"ה ולענין שריפה עיין תוס' ד"ה אלו ה"ה לענין העלאה ושיעורו וצ"ע:
ויש לחקור חקירה אחת בהא דקיי"ל מין במינו אף בלח מ"ה ברובא בטיל כרבנן דר"י ודם הפר ושעיר או עולין אין מבטלין זא"ז או מצות אין מבטלין הנה רש"י במנחות כ"ב ב' משמע דעולין לגבי מזבח אין מבטלין זא"ז ואמנם הר"ן בנדרים נ"ב הביאו הט"ז בסי' ק"ב אות ה' וקלסיה דעולין פירושו ששניהן היתר דרבנן אזלי אחר האיסור והיתר דזה הוי א"מ יע"ש ומש"ה דשיל"מ דומה להיתר והיתר לא בטיל במינו דוקא זו תורף דברי הר"ן והנה אף דשיל"מ מדרבנן היינו דמ"מ עכשיו איסור הוא ואמנם בהיתר והיתר גמור לפי סברת הר"ן יראה דמ"ה במינו לא בטיל וכמו שאצייר זה בב' פנים וא"כ לענין דינא יש לעיין אי פי' הר"ן עיקר או לאו כפי הנראה להמעיין במנחות דאמר עד דאיכא עולין ומינו יקשה קצת יע"ש. והנה ציור א' הוא חלב שחוטה שנתערב בחלב חיה ושניהם של היתר דלא מיבטיל בטיל מ"ה ברוב חלב שחוטה להר"ן דשניהם היתר ואף דקיי"ל היתר בהיתר בטיל עס"י צ"ט ס"ו בהג"ה התם באינו מינו אבל במינו לא להר"ן ואם נפל בשר אח"כ לחלב זה יש לשאול אי אסור באכילה והנאה מ"ה ביון דלא נתבטל מקודם החלב חיה בשחוטה ברובא וכ"ת סלק שאינו מינו ומינו מבטלו הא בורכא כיון שהמינו בעצם אינו אוסר למינו חלב חיה ואין מבטלו כדאמרן וכיון שכן נאסר חלב חיה בבשר ואלו נאמר דמבטל חלב שחוטה לחיה ברובא מ"ה לא הוה בבשר אח"כ אלא איסור דרבנן ושרי בהנאה והולכין בספיקו להקל. הציור הב' חמץ במצה קודם שש דהיתר בהיתר ומינו הוא עיין הלכות פסח ולקמן סי' ק"ב ובש"ך אות י"ד וא"כ אם נאמר דהיתר בהיתר אין בטל מקודם לאחר שש אין לו ביטול דהוה דשיל"מ ואם היינו אומרים דהיתר בהיתר מיבטיל בטיל תו אין חוזר וניעור אם נאמר אף בממש קיים אין חוזר וניעור. עוד משכחת ליה יבש ביבש חמץ במצה חד בב' ונאכל א' קודם שש ונשארו ב' ואח"כ לאחר שש נתערב עוד חתיכה חמץ אם נאמר דכבר בטל הוא נעשה הכל היתר וכמ"ש הרא"ש ספג"ה ומה"ט מתיר לאוכלן כולן ביחד (ואף למ"ד אסור ביחד הוה מדרבנן) והלכך תו הוה חד בב' ובטל למ"ד חמץ לא הוה דשיל"מ ואם נאמר היתר בהיתר לא בטל במינו מ"ה דמדם הפר ושעיר יליף לה א"כ כשנשארו שנים ונתערב לאחר שש חתיכה א' חמץ ואין ניכר שמא רובא דאיסורא הוה וכאמור ✍. ולקמן סי' ק"ב אבאר עוד בזה. ומיהו למ"ש הר"ב בצ"ט ס"ז דחוזר וניער ביבש לא מצינו לומר כן אבל למ"ש הש"ך באות ב"א שם להקל בה"מ א"כ יש לעיין בכל זה אי הלכה כהר"ן בזה או לאו. ולפ"ז ה"ה נתערב חד בב' קודם שש ואח"כ נפל עוד בחמץ קודם שש א"א בטל אין חוזר וניער להש"ך ומעלה אח"כ וא"א היתר בהיתר לא בטיל תו כשנפל עוד חמץ הוה מחצה וכשיגיע שש אסיר הכל וכדאמרן:
והנה לח בלח במינו אפילו איסור דרבנן צריך ס' אף דהוה גזירה לגזירה דא"נ כנגדו בשאינו מינו לא אתי לידי איסור תורה אפילו למה שהיקל הש"ך בק"ט אות ט' מודה כאן דבעי ס' כדמוכח מדוכתי טובא מסי' ע"ב בלב באיסור דבוק ומאבר הפירש דבנשבר צריך בעוף ס' יע"ש והטעם לדידן פשוט דאנו מחמירין שלא לאוכלן ביבש שלשתן יחד א"כ בלח הוה כאוכל הכל יחד ומיהו בה"מ היה להתיר ולענין דינא גם בה"מ אין להתיר גם דינא דהש"ך ביבש יראה דאין להקל אף באיסור דרבנן וכמו שאבאר אי"ה בסימן ק"ט. ודע דכ"ז בכ"ר אף שהוסר מאש כ"ז שיס"ב הא ב"ש אף דהט"ז החמיר באין ה"מ בסי' ק"ה אות ד' מ"מ במינו י"ל אף באין ה"מ דהוה דרבנן כל שיש רוב דמידי ספיקא לא נפקא דהא בה"מ מתירין אלמא ספק פלוגתא דרבוותא הוה ובדרבנן שומעין להקל וה"ה בשאר איסורים דדבריהם ומ"מ להלכה אין אני אומר כלום. ובסי' ק"ה אכתוב עוד. ובסי' ס"ח ביארנו דין כלי ראשון וכלי שני ותתאי ועילאה וכאן אין להאריך:
הפרק הב' בביאור תערובת לח בלח מין באינו מינו. הנה קיי"ל טעם כעיקר מ"ה אסור לא מדרבנן דלא כהר"מ ז"ל שכתב בפט"ו דטעמו ולא ממשו מד"ס והן אמת שמהר"מ שם ה"ב שכתב טעמו ולא ממשו מד"ס אין ראיה שהוא ז"ל קורא לכל מה שבא מי"ג מדות ד"ס עיין פ"א מה"א בקידושי כסף וה"ה טכ"ע דמ"מ מגיעולי מדין או מנזיר יליף לה ולעולם דמ"ה הוא אמנם מדכתב טעמו וממשו מ"ה וטעמו ולא ממשו מד"ס משמע שנתן הבדל בין זה לזה ואף שי"ל לענין מלקות כתב לחלק מ"מ פשטות הדברים מראין דסובר דהוה מדרבנן וגם במקומות אחרים מוכח כן מדבריו דהוה דרבנן. אמנם קיי"ל דהוה מ"ה כמו שיתבאר. והנה הר"מ ז"ל שם בה"ג כת' כיצד טעמו וממשו כזית בכא"פ אכל ג' ביצים היה לוקה אבל פחות משלש ביצים היה לוקה מכת מרדות וכן אם לא היה בתערובות כזית בכל ג' ביצים ואכל כל התערובות אין לוקה אלא מכת מרדות. וראיתי להמ"כ ח"א פ"ד ס"ב ד' כ' דלהר"מ אם אכל פחות מכזית בכא"פ הוה דרבנן ואף דחצי שיעור מ"ה היינו בעין לא ע"י תערובות יע"ש והנה לכאורה אין ראיה שמ"ש היה לוקה מכת מרדות היינו כדין חצי שיעור שאין בו מלקות מ"ה כ"א מדבריהם אלא שמ"ש הר"מ ז"ל וכן אם לא היה כזית בכא"פ אינו לוקה דפשיטא הוא השתא אם יש כזית בכל ג' ביצים אלא שלא אכל ג' ביצים דפטור מ"ה כ"ש אם לא יש כזית בכא"פ דפטור וכ"ת דה"ק אפילו אכל כל התערובות ולומר שאין היתר נהפך לאיסור (כדעת ר"ת) פשיטא כיון דאם יש כזית בכא"פ כל שלא אכל ג' ביצים אין לוקה שמעינן דאין היתר נהפך לאיסור אלא דהר"מ ז"ל להשוותן בא לומר דתרווייהו טעמו ולא ממשו נקראין ומד"ס אסורין ומ"ה אין בהם איסור כלל ומסידור לשון הר"מ יראה כך דאל"כ היה להקדים חלוקה השניה לומר דבר והיפוכו. וכיון שכן צ"ע לדינא לדידן דנהי דאנו פוסקין טכ"ע ד"ת מ"מ במינו אם נתערב חצי שיעור חד בחד לא ליהוי אלא דרבנן דכי אמר ר' יוחנן ח"ש מ"ה בעיניה לא ע"י תערובות ובדבר זה לא מצאנו מי שיחלוק על הר"מ ז"ל בפירוש וא"כ בספק אי נתערב ח"ש חד בחד במינו ביבש או בלח האם אמור יאמר דהולכין בספיקו להקל ואפשר מין ומינו ואינו מינו כה"ג הוה דרבנן להקל אף שאין במינו רוב נגד אינו מינו. שוב ראיתי שזה אינו דממ"נ אם רוב איסור הוה כמו בעין דאחרי רבים כתיב ואי רוב היתר אפילו זית שלם מ"ה ברובא בטל אף בלח ואי חד בחד מצומצם כפי הנראה דא"א לצמצם אף ב"א עיין פ"ט מהלכות רוצח יע"ש:
אמנם משכחת פתרי בתייש הבא על הצביה וילדה דא"נ חוששין לזרע אב אפ"ה כל קורט של חלב באותו וולד משהו ממנו של חיה ומשהו של בהמה עיין חולין תוס' ד"ה בין דף ע"ט ב' (ובכר"ו בבית הספק) וכיון שכן כזית מחלב זה אין בו איסור תורה דח"ש מעורב הוא שוה בשוה והשתא אם ספק אי נפל אף לשאינו מינו יהיה להקל וכדאמרן אלא שלא מצאתי לא' מראשונים שדיברו בזה לומר דח"ש ע"י תערובות יהיה דרבנן ✍. וע' בס' ג"ו בסוף הספר ומתוס' ע"ז ס"ח לא מוכח דח"ש ע"י תערובת לא יהיה בו איסור תורה כי לר"ש כתבו כן ועיין תוס' נזיר ל"ח א' ד"ה דלית ושבועות כ"א ב' ד"ה כרבי שמעון ואין להאריך ולהלכה יראה דח"ש אסור מ"ה ע"י תערובת לא מבעיא באינו מינו דאיכא דעה דהיתר מצטרף ונעשה איסור ואפילו אי נאמר דאין לוקה על כל זית מ"מ הוה כמו בעיניה דחיך אוכל יטעם אלא אפילו במינו ושוה בשוה אפ"ה הוה מ"ה והולכין בספיקו להחמיר:
והנה בב"ח כ"ע מודים טכ"ע ד"ת כ"פ בשאר איסורין לרש"י והר"מ הוה דרבנן ולתו' ושאר פוסקים הוה דאורייתא באינו מינו והכין הלכתא כדבעינן למימר לקמן בעז"ה:
ודע שראיתי להרב ז"ל בקרית ספר דברים אשר לכאורה אין להם פירוש והם זרים וז"ל בפ"ט מהל' מ"א בשר וחלב שנתבשלו יחד הבשר אסו' מ"ה ולוקה עליו ומצטרף מעט החלב להשלי' כזית כו' ועל החלב אינו לוקה דהא לית בה ממשות ואיסור תורה אית בה אפילו לרש"י דטכ"ע לאו ד"ת דטעמא בטיל משא"כ בשר בהלב דרך עירוב שניהן אסרה תורה ולר"ת דטכ"ע ד"ת מילקא נמי לקי יע"ש. והנה לכאורה דברים זרים ותמוהים הם דמי איכא למ"ד בב"ח דלא לקי על כזית מחלב הנבלע בו מעם בשר כיון דבב"ח כ"ע מודים טכ"ע ד"ת וכ"ת זה דווקא חלב ממש הנבלע בבשר אבל טעם בשר הנבלע בחלב דרבנן דא"ב איסור תורה אמאי אית בה ובהדיא אמר בחולין ק"ח ב' ומי אמר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והא"ר חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה על אכילה הרי בהדיא דלוקה וא"כ אכל כזית חלב הנבלע בו טעם בשר לוקה והכי פסק הר"מ ז"ל בפ"ט מהמ"א הלכה א'. וסבור הייתי לומר דתרי טכ"ע יש א' טעם מוהל הנפלט מבשר ואהא צריך ריבויא שיהא כבשר ממש ויליף לה מהטמאין לאסור צירן ורוטבן עי' חולין קי"ב ב' וק"ך ובכורות ו' ב' ובר"מ פ"ג ממ"א ה"ו שכל דבר הבא מריבויין אין לוקין עליהן (ועיין בשרשים להר"מ) וב' צריך לימוד דל"ת מין באינו מינו בטל ברוב וא"כ לרש"י טכ"ע דרבנן היינו דבטל הוא ברוב אף באינו מינו אבל בטעם בשר הנבלע בחלב וודאי איסור תורה אית ביה מהטמאין ומשרצים יליף לציר נבילה וה"ה לבשר בחלב שיהא המוהל כבשר ואיסורא אית ביה ולא מלקות כיון דנפיק מריבויין (או במה מצינו נמי אין לוקין) ומיהו מיבטל לא בטיל בשלמא שאר איסורין בטילין מאחרי רבים אף בא"מ לרש"י משא"כ בשר בחלב כ"א היתר בפ"ע דומה לצמר ופשתים המבואר סימן רצ"ט ובש"ך אות א' ונהי דהיכא דליכא טעם בטיל דבהכי לא אסרה התורה ולאו מתורת ביטול קאתינן עליה וכמ"ש הש"ך (ובקרית ספר רמז זה במלות קצרות) משא"כ טעם בשר נפלט בחלב ובטעמא וודאי לא בטיל והבן. אלא דא"כ כחצי זית בשר וחצי זית חלב אמאי לוקה באופן שדבריו צ"ע וכבר ידעת הנ"מ במחויב מלקות בזה"ז עיין סימן ט"ו בש"ך דנ"מ לענין פסול לעדות מ"ה וחשור וכפי הנראה דזית שלם מחלב הנבלע בו טעם בשר לקי עליה וכדאמרן ✍:
ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מ"ש הש"ך ברצ"ט אות א' על עט"ז יע"ש ולכאורה דהלבוש סובר תרתי בעינן שיהא כ"א היתר בפ"ע ויש לו מציאות במקומו ומש"ה ל"ק מיבש כו' ומ"ש הש"ך שם דיבש בטל אפילו בב"ח היינו גבינה עם בשר ונפרך לחתיכות דקות עש"ך בק"ט י"ל דהתם אין איסור לאכלן יחד כ"א מדרבנן ומש"ה שרי ואפשר דצמר בלא שוע נמי אין איסור תודה ע"ש בלבוש ומזה תדע דהא דאמר בחולין ופסחים טכ"ע יליף מבב"ח היינו דטעם הנפלט יהא כעיקר ומטעם הבשר שנבלע בחלב קא יליף לה (ערש"י בפסחים פא"ע שפי' חלב הנבלע בבשר ועיין פר"ח א"ח תמ"ב) דאי לא בטיל אין ראיה דשאני בב"ח שכ"א היתר ואדדבה אי לאו דגלי קרא דרך בישול דווקא ה"א אפילו לא יהיב טעמא נמי וכמ"ש הש"ך ברצ"ט ואי"ה בפריי פרי מגדים בא"ח ה"פ אבאר בזה וכאן אין להאריך:
ומה שראוי לדבר עוד בכאן הוא זה דבב"ח אפשר לסוחטו וחנ"נ אסור לכ"ע ובשאר איסורין להמחבר שרי ולדידן גזרו שאר איסורין משום לתא דבב"ח משמע דבב"ח הוה מ"ה ואמאי אי טעים קפילא ואמר דלית בה טעם חלב מ"ה עכ"פ לישתרי ובשלמא להש"ך בסי' ק"ה אות י"ו דאפילו נכחט לגמרי בב"ח כמו בלא ניער וכיסה אפ"ה אחרות אסורות דנעשה הכל גוף א' ואסור הוא וכבר כתבנו בהלכות בב"ח ראי' מר"מ פ"ט ממ"א דאפילו חאפר אסור א"ש משא"כ להט"ז אות י"ג ויש"ש שם דאף בב"ח בשנפרד לגמרי שרי א"ב אין טעם לחלק בין נפרד לגמרי או שנשאר משהו וכ"ת דמדרבנן הוא דאסור להט"ז חנ"נ ואפשר לסוחטו בב"ח הא בורכא דלכ"ע בב"ח הוה מ"ה כמ"ש הר"ן ס"פ ג"ה וגזרינן שאר איסורין משום לתא דבב"ח. וסבור הייתי ליתן מעט תבלין דכשיש משהו חלב בתוכו תו לא בטיל כיון שבא לכלל איסור מקודם כמ"ש הש"ך בסימן רצ"ט אות א' שכ"א היתר יע"ש אלא שאין זה מספיק דמ"מ עכשיו טעמא ליכא וצריך עיון:
ויצא לנו הדין כזית תרבא שנבלע בחתיכת בשר ונאסרה ונתערבה בשאר חתיכות במינה צריך ס' זיתים עכ"פ נגד התרבא ודי דתו הוה מינו. וה"ה אם נתערב באינה מינה ע"ד שכתב הש"ך בק"ט אפ"ה א"צ כי אם ס' נגד הזית תרבא ואמנם במחלוקת שנויה ולהש"ך בק"ט אות ט' דאיסור דרבנן בא"מ ביבש ברובא דליכא למיתי לידי איסור תורה ה"ה כאן דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן לדידן (דלא כמהרי"ק שסובר דהוה ד"ת) וליכא למיתי לידי איסור תורה משא"כ להמ"כ ולהמ"י אף באיסור דרבנן בעינן ס' ביבש בא"מ א"כ ה"ה כאן בעינן ס' נגד כל החתיכה וכאמור ועמש"ל:
הבדל יש בין בב"ח לשאר איסורין דאלו בשאר איסורין חתיכה הבלוע מאיסור שנתערבה בא"מ ביבש א"צ ב"א נגד הבליעה להש"ך כדאמרן ואלו בב"ח חתיכה הבלועה מזית חלב ונתערבה בא"מ צריך ס' נגד כולה שאם יבשלם יתן טעם וחנ"נ בב"ח ד"ת כדכתיבנא. וההיא דסי' רצ"ט בש"ך אות א' במ"ש הש"ך יבש ביבש בב"ח היינו גבינה עם בשר דשרי לאכלם יחד לדעת הרא"ש קשיא באמת דמדרבנן אמאי שרי כיון שכ"א היתר אין שייך ביטול ואפשר דחז"ל גזרו אטו בישול וכל שיש ס' בא"מ ליכא למיתי לירי איסור תורה ומש"ה שרינן לה ומיהו לדידן אסור לאכלם יחד כמ"ש הר"ב בסימן ק"ט וממילא בשר וגבינה קודם ו' שעות הוה כבב"ח. ולענין הלכה פסקינן טכ"ע ד"ת והולכין בספיקו להחמיר עיין סימן צ"ח ס"ב:
ואני העני מסופק בדבר אחד כמו שאגיד. והוא אם נאמר דודאי הוא טכ"ע ד"ת או דמספיקא מחמירין ולא וודאי ומה שהביאני לזה הוא ממ"ש הב"י בספרו הארוך בצ"ח במינו הלכה דלא כרש"י ובא"מ כתב אף שהרמב"ם ורש"י ורמב"ן ור"ן סוברים דרבנן מ"מ לחומרא נקטינן כרשב"א הרי שהרשב"א גופא בארוך ק"ב מחמת ספיקא פסק כן להחמיר בשל תורה וכמ"ש הש"ך בצ"ח אות ב' וכ"מ בב"י דרשב"א מספיקא פוסק כן ורי"ו כתב דרשב"א כרש"י והב"י כ' דלא דק והרי תה"ד בסימן ע"ט אומר בפי' דרשב"א כרש"י וכמ"ש המ"כ דס"ה ב' דבתשובה סי' תצ"ו כתב בפי' דטכ"ע דרבנן יע"ש וחזר מספרו הארוך עכ"ל המ"ך. הן אמת שבתשובה יראה בפי' דטכ"ע דרבנן והרואה בתשובה יראה דתשובה חיבר באחרונה לאחר הארוך והקצר ובסימן תקי"ח מבואר כן יע"ש ואלא מפני המנהג אנו נוהגים כר"ת וכן כתב הר"מ דהמנהג כר"ת ונהי דאין נכנס בגרר הספק פלוגתא דרבוותא דאל"כ איך קיי"ל בצ"ח נשפך בא"מ וא"י אם הי' ס' אסור והא ס"ס שמא הל' כרש"י ושמא היה ס' וכל שיש ס"ס בד"ת ספק א' בדרבנן מהני כמבואר בקונטרס הספיקות ש"מ כיון דקיבלו עלייהו כן ליכא ספיקא היינו לקולא אבל לחומרא י"ל דשמא טכ"ע דרבנן וי"ל הכא לחומרא. והנ"מ לשיטת הש"ך בצ"ד אות ד' וצ"ב אות י' דכל שנאסר בפ"ע תו לא אמרינן חנ"נ בב"ח מ"ה כיון דאין כ"א היתר וכמו שביארנו שם וא"כ לדידיה חתיכה בלועה משאר איסורים שבלעה אח"כ טיפת חלב אם נאמר טכ"ע דרבנן מ"ה נאסרה בב"ח ונ"נ מ"ה וכשנפלה לתבשיל צריך ס' מ"ה ובנשפך וא"י לחומרא ואם נאמר טכ"ע מ"ה תו לא נ"נ מ"ה ובנשפך וידוע דיש ס' נגד טיפת חלב תו הוה מדרבנן. ולקמן אדבר עוד בזה בעז"ה. וקיי"ל דצריך ס' אף באיסור דרבנן במינו וכ"ש באינו מינו בלח:
הפרק הג' בדין לח בלח ע"י כבישה ומליחה ומשקה במשקה. הנה כבישה קיי"ל דאוסר בכולו לא כ"ק וכבוש מיקרי ששהה דבר גוש בדבר צלול כ"ד שעות דצופין הא הפסיק בנתיים אף שע"י צירוף יהיה יותר מכ"ר שעות אפ"ה לא מיקרי כבוש ומליחה אוסר לדידן בכולו וס' בעינן ומיהו זה מחמת המנהג כי מדינא באין שמן היקל בה"מ הר"ב בק"ה בהג"ה יע"ש ועיין בצ"צ סימן מ"ג חלב עם בשר ספק נמלח הוה ספק איסור תורה היינו חלב שהוא שמן אבל כחוש יראה דליכא כ"א דרבנן מחמת המנהג ומש"ה אי נאסר ע"י מליחה ונשפך או ספק אי נמלח כלל הוה ס"ס ולהקל ועיין שו"ת ש"י ח"ב סי' ק"ט בעגל פה מיץ יע"ש התם היה איסור שמן ומ"מ לדינא אבאר הכל בסי' ק"ה בעז"ה וכאן אין להאריך. ומשקה בב"ח נ"נ מ"ה ובשאר איסורין בה"מ מתירין כמבואר בהגהות רמ"א סימן צ"ב יע"ש:
ויש לחקור ב' חקירות. החקירה הא' הא דקיי"ל כבוש כ"ד שעות הוה ד"ת חוץ בב"ח כמבואר סימן ק"ה ברמ"א. ואם כבוש בציר וחומץ כדי שיתנו על האש וירתיח אי הוה ד"ת או דרבנן לפי שראיתי לספר בית ישראל בסימן ע' כתב בחומץ הוה דרבנן ועיין כר"ו סימן ק"ה כתב דהוה ד"ת ומיהו בציר מלוח כ"ק הוה ד"ת כדין מליחה. עוד יש לחקור דם ע"י כבישה אי הוה ד"ת או דרבנן דדם שמלחו דרבנן דמליח כרותח עיין מנחות כ"א וכ"ש כבוש דהוה כמבושל א"ד דם היוצא ע"י כבישה הוה ד"ת ובסימן ק"ה אבאר דדם היוצא ע"י כבישה הוה ד"ת וכאן אין להאריך:
שאלה ביצה שנולדה ביו"ט ואפו לחם ומשחו באותה ביצה הלחם והיה עוד לחם בתנור שנגע בזה הלחם מהו הדין ואם יש לחלק בין ביצה זו לביצה טריפה ונבילה גם אי יש לחלק בין תנור גדול לתנור קטן:
תשובה שאלה זו צריכה עיון רב וקודם שאשיב עליה ראיתי לחקור כמה עיקרים ומתוך הדברים יבואר השאלה בעזה"י. הנה קיי"ל חנ"נ בשאר איסורין אמנם קיי"ל אין הנאסר יותר מהאוסר הן לענין דבר המעמיד ולטעמיה רואין בנאסר כמו האוסר עד"מ מלח הבלוע מדם א"א אומרים שהמלח אסור מחמת עצמו אלא רואין כאילו כולו דם ובטל בס'. והן לענין שאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאוסר יכול לילך עמו הא לא"ה לא כמבואר בצ"ח ודוכתי טובא. וקיי"ל דבר הבלוע אין יוצא בלי רוטב כמבואר ג"כ בצ"ח ושאר מקומות. ויש לראות:
מנא הא מלתא דאמרו רבנן דבר הבלוע אין יוצא בלא רוטב וכ"ת מהא דחולין ק"ח אילימא לא ניער כלל מפלט לא פליט וכמ"ש הרשב"א בארוך. אמנם ראוי שתדע כי בארוך צ"ט ב' שמעינן מהא דט"ח שאין חתיכה הבלועה מאיסור יוצא בלא רוטב דאל"כ לא היה לאסור ראשונה אלא אדרבה היה לנו לצרף שאר לבטל וכן מלח בבשר וקליפה תאסור קליפה הסמוכה יע"ש היטב הגה הוכיח דאין בלוע יוצא בלי רוטב דאל"כ בלא ניער יצטרפו השאר לבטל ועוד ממלח ומקליפה הוכיח דאין הנאסר יותר מהאוסר וזה למ"ד חנ"נ בשאר איסורין אבל למ"ד אין חנ"נ בשאר אסורין וכ"פ הרשב"א שם בצ"ט א' אין ראיה כלל מקליפה וממלח וא"כ צ"ע יע"ש ואמנם בס' התרומה סימן נ"א ונ"ב דחה דמש"ה נאסרה אותה חתיכה שבלעה תחילה ונ"נ אלא הוכיח דא"כ בלא ניער אמאי השאר מותרין יע"ש. והנה לפי מ"ש הש"ך בק"ח אות י"ז דבב"ח הוה איסורו מגופו וא"כ ע"כ בלא ניער השאר נ"נ אסורות א"כ אין ראיה מסוגיא דט"ה להמעיין שם א"כ מנלן הא דאין בלוע יוצא בלי רוטב להש"ך וסייעתו. שוב ראיתי בקצר בית ד' ש"א דף ל"ט א' דפוס קרימונה וז"ל חתיכה הבלועה מאיסור אין אוסרת חברתה בלי רוטב שאם אתה אומר כן אין לך איסור שקליפה תאסור קליפה הסמוכה לה וכן לעולם יראה לפרש דה"ק דאל"כ כי מתפשט הבלוע כ"ק או כ"נ ואח"כ מתפשט הבלוע בעצמו כ"ק אחרת ונהי שאין חנ"נ בשאר איסורין כמו שמסיק הרשב"א שם ל"ח ב' מ"מ הבלוע עצמו ילך ויתפשט מעט מעט אלא ש"מ הבלוע אין יוצא בלי רוטב כנ"ל כוונתו וא"כ א"ש גם להמחבר וכאמור ויש לנו הרהורי דברים במ"ש הרשב"א בקצר מלח הבלוע רואין כאלו הוא דם הא לשיטתיה בלא"ה שפיר דאין חנ"נ וכמ"ש בפירוש בס' התרומה סימן נ"ב יע"ש וצ"ע:
קשיא לי אמ"ש היש"ש בג"ה סימן מ"ה דבמליחה וצליה יוצא בלוע בלי רוטב הואיל ופולטין ציר והש"ך הביאו ג"כ בסי' ק"ה אות ח"י איך יפרנס כ"נ וכ"ק האמור בכל מקום וכדאמרן וי"ל:
ודע מה שיש מהעיון והחקירה עוד הוא למה דהעלה הש"ך בק"ה דבב"ח אפילו נפרד האיסור לגמרי אפ"ה אסור דחשיב כל אחד שרשו של איסור א"כ אמאי בשאר איסורין לדידן דנ"נ אמאי אין דבר הבלוע אוסר בלי רוטב ואיך יצויר קליפה ונטילה לדידן תאסור קליפה לסמוכה לה כקושית התוס' חולין צ"ז ב' ד"ה אפילו וכ"ת אין הנאסר יותר מהאוסר והא כל עצמו דחנ"נ בשאר איסורין הוא משום לתא דבב"ח כמ"ש הר"ן ספכ"ה ובב"ח אף בנפרד לגמרי אוסר ואין טעם לחלק הגזירה לחצאין ובשלמא למהרש"ל והט"ז בק"ה ושאר פוסקים דבב"ח גופא כל שנפרד לגמרי שרי אמטו להכי בשאר איסורין נמי הכין הוא משא"כ להש"ך ולאינך כדאמרן. וכ"ת כל שנפרד לגמרי בב"ח גופא דרבנן ועס"י רצ"ט בש"ך אות א' זה לא ניתן להאמר כלל:
ומנא הא מלתא דאמור רבנן דרואין להנאסר כאלו הוא האיסור ולא יותר כמבואר בסי' צ"ח דמש"ה מלח הבלוע מדם ונפל לתבשיל אם יש ששים נגד המלח שרי וכ"ת מתורת מליחה אנו למידין עיין תוס' חולין צ"ז ב' ד"ה אפי' וס' התרומה סימן נ"ב דאל"כ אין לך בשר מותר שהטעם מלח נרגש בו והא קיי"ל אין הנאסר יותר מהאוסר ור"ל כל מקום שאין האוסר הולך כלל אף הנאסר אין יכול לאסור כיון שנפרד לגמרי ממנו האוסר א"כ אין ראיה ממליחה דטעם הדם שריק וטריד וככ"פ ואין נבלע כלל בבשר ומש"ה אף שהטעם המלח נרגש בבשר שרי משא"כ מלח הבלוע מדם ונמס עם הדם בתבשיל אמאי לא אמרינן כיון דטעם המלח נרגש ויש עמו דם חנ"נ בשאר איסורין דרבנן עכ"פ ואפשר הסברא נותן שלא יהא טפל חמור מהעיקר:
או יאמר כיון דמשום לתא דבב"ח נגעו בה ושם לא שייך לטעמיה וכדבעינן למימר לקמן בסי' צ"ח בשומן הנאסר דלא חשיב דבר דעביד לטעמיה וע' בט"ז שם וכאן אין להאריך:
והנה הא פשיטא לי דבר הבלוע אין יוצא בלי רוטב אפילו משהו אין יוצא וממקומו הוא מוכרע דאל"כ אכתי תקשה מאי האי דקאמר אילימא לא ניער בלל מבלע בלע מפלט לא פלט הא כיון דיוצא משהו מחלב עמו נהי שאין כח באותו משהו לאסור הא כל עצמה של חנ"נ ואפשר לסוחטו כן הוא דנגד האוסר יש ס' אפ"ה צריך לשער נגד כל הנאסר וע"כ כדאמרן שאין משהו יוצא בלי רוטב. (ויש לנו הרהורי דברים מ"ש הת"ח כלל פ"ה דין כ' דמלח הבלוע מדם דאין הנאסר יכול לילך אלא במקום שאוסר יכול לילך לשם וזה במלח הנרגש בבשר משא"כ מלח הבלוע מדם ונפל לתבשיל). ומה"ט בא"ח הל' פסח סימן תס"ז סי"ד מתיר הר"ב האחרות דאין בלוע יוצא בלי רוטב ואף דאנן לא בקיאין בין כחוש לשמן בבלוע בקיאין כמ"ש הש"ך בק"ה אות ח"י ואף דבק"ה ס"ה ובט"ז אות יו"ד הקשה שם מ"מ הש"ך בנה"כ תי' דיש חילוק בין איסור בעין דהיתר מפטם לאיסור וכ"ה בטור בהדיא בק"ה אפילו היתר שמן וכדבעינן למימר שם אי"ה דבבעינן הנפלט מחתיכה לחתיכה הפיטום והתפשטות כאחד והולך בכל החתיכה משא"כ להוציא אח"כ מחתיכה לאחרת לא הן אמת שדברי הר"ב בתשובה סימן כ"ח מורין להיפך שהתיר בפסח האחרות מטעם דמשהו דרבנן אין יוצא מחתיכה לחתיכה ועוד צירף שם כמה טעמים שאלתות כו' והמ"א בתס"ז אות ל"ב העתיקו קצת אלמא משמע אי ליכא ששים נגד החמץ אף אחרות שלא נגעו אסורין דליכא טעם השאלתות ואף שחמץ כחוש הוא אפ"ה יוצא מחתיכה לחתיכה וזה סותר למ"ש הר"ב עצמו בת"ח כלל כ"ח ד"ח ובסימנים שם והש"ך בק"ה אות ח"י הביאו והסכים כן להלכה. והלא ידוע דתשובות חיבר הרב באחרונה מהגהות וכ"ש מספר ת"ה כמבואר בתשובת הר"ב סימן ל"ה ובשאר דוכתין ובכללים אשר לי בהוראת או"ה אבאר זה בעזה"י א"כ בתשובה משמע דמליחה יוצא בלי רוטב וה"ה צליה דשוין המה דלא כמ"ש בת"ח וגם בק"ה בס"ז מדשתיק הר"ב ש"מ אודוי אודי להמחבר וצ"ע. שוב ראיתי במ"ב סימן ס"ט לאחר שהאריך כתב דאין בלוע יוצא בלי רוטב ואפי' לא סר עדיין הבעין עד"מ לב דבוק בחתיכה ונוגעת החתיכה באחרות הם מותרים אף שהלב נוגע בחתיכה וחתיכה באחרות יע"ש. ויצא לנו הדין בפסח ביש ששים יראה להקל כהר"ב ובאין ס' להר"ב בתשובה יראה לאסור ולהמ"ב יראה להתיר ולקמן ובהל' פסח אבאר. ואגב ראיתי להזכיר מ"ש המ"א סימן תס"א אות י"ד דאם משוחה בשומן אוסרת חברתה ומשמע אף שנגעה שלא במקום כפל וכתב דמנהגנו לאסור במליחה וצליה יע"ש והראה מקום לתמ"ז אות ב' ושם אדרבה כתב בנגע במקום כפל דהוה בעין ולא במקום אחר דאין בלוע יוצא ואין היתר מפטם לבלוע וצ"ע. גם החק יעקב בתמ"ז אות ח' כתב על המ"א דלא הוה בלוע וצ"ע דודאי אף שבעין הוא מ"מ בצד אחר הוה בלוע. ולפי שהדברים ארוכים הם ודרכי החכמה נעלמו ממני לכן לא ראיתי להאריך עוד כאן ולקמן ובפריי פרי מגדים א"ח אבאר עוד:
ועתה בוא נבוא לנדון השאלה הנה שאר הלחם שנגעו בזה בלוע אין יוצא וריחא מלתא במשהו כמו הכי בדשיל"מ עס"י ק"ח מ"מ בהפסד מתירין שם וע' סימן ק"ב בטעמו אף שהט"ז והש"ך פליגי עליו מ"מ כאן תרתי למעליות' שרינן משום שמחת יו"ט ואותה לחם גופא בעינן נטילת מקום כרוחב אצבע אגודל במקום הרחב ושאר מותר. ודע דביצה מיקרי דררא דשומן ובסימן ק"ה אבאר עוד:
החלק השלישי בביאור דברים שאין להם ביטול בס':
הפרק הא' הנה קיי"ל כל אסורין שבתורה בטילין בס' משום שע"פ הרוב כל שיש ששים אין נותן טעם ומיהו לפעמים נותן טעם ביותר מששים אלא דאזלינן בתר רובא ויש דברים שאין בטילים אפילו באלף. כיצד דברים דעבידים לטעם אין בטל וכן דבר המעמיד אין בטל. והוא מבואר בסימן צ"ח סעיף ד' בהג"ה ודבר המעמיד בסימן פ"ז סעיף י"א וכדבעינן למימר קמן:
ודע דבר דעביד לטעם לא בטיל ביותר מששים כתב או"ה כלל כ"ה הביאו הש"ך בצ"ח אות כ"ט דהוה מדרבנן והפר"ח אות כ"ז ערער ע"ז דטעמא מ"ה לא בטיל והכר"ו אות י"א ג"כ גמגם בזה ועי' במ"כ פ"ג ופ"ה ממ"א הביא זה במחלוקת להר"ן בג"ה כל שטעם נרגש אפילו באלף ד"ת והטור בשם ר"ת בצ"ח כל למעלה מששים הוי דרבנן וצ"ל דטעם קלוש לא אסרה תורה. הן אמת שאין אני רואה ראיה מצ"ח דמ"ש הטור לר"ת אוסר ד"ת עד ששים הוא כפשוטו לומר דיותר מששים מסתמא אין בו טעם הא כל שנרגש הוה ד"ת אפי' באלף גם מ"ש הש"ך בשם או"ה לסמוך אעובד כוכבים עכשיו בטעם ביותר מששים לא ידענא אם דהוה דרבנן א"כ בכל איסור דרבנן נימא לסמוך וזה לא שמענו מעולם ובצ"ח אבאר:
נסתפקתי חצי זית בשר שחוטה וחצי זית בשר נבילה שנפלו לס' זיתי ירקות וכדומה לאינו מינו אי מה"ת אסור או מותר אף מדרבנן מי אמרינן כיון דיש ששים נגד חצי זית איסור שרי א"ד כיון דעכשיו הטעם בשר נרגש וחיך אוכל יטעם א"כ הרי טועם טעם דאיסורא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו בשמעתתא דזרוע בשילה. ועס"י צ"ט חוזר וניער אם נפל ממין הראשון אפשר לאו דוקא ה"ה היתר ממין הראשון נמי אסור ומודינא אם נפל חצי זית איסור וחצי ומשהו היתר לאינו מינו כיון דמה"ת סלק את שאינו מינו כאילו אינו וליכא איסור תורה אף מדרבנן שרי כל שיש בא' ששים נגד האיסור לבד דליכא למיגזר אטו אינו מינו דהא עכ"פ יש ששים נגד האיסור עט"ז בצ"ח אות ה' כי מיבעיא לי במחצה או רוב איסור הרי עכ"פ נרגש וטועם טעם האיסור:
ופשיטנא לה לכאורה מהדא מתניתין דערלה פ"ב משנה ט"ו תבלין של תרומה ושל כ"ה ואין בא' כדי לתבל ונצטרפו ותבלו מותר לכהנים ואסורים לזרים וכן הלכה כמ"ש הר"מ בפי"ו מהמ"א הי"ו ואמאי מותר לכהנים הא טעמא לא בטיל ונצטרף ההיתר עם האיסור והרי נרגש הטעם וטכ"ע ד"ת לדידן וכ"ת הלא בלא"ה מבואר בכמה דוכתי ובא"ח שי"ח דמלח בטל ע"ג אוכל דאין בזה כדי לתבל כו' ולא אמרינן מ"מ עכשיו נרגש הטעם עמ"א אות ל"א וט"ז אות ט"ו י"ל דיותר מששים מדרבנן הוא וכל שאין באיסור לחוד לתבל לא גזרו אמנם ממשנה שפיר ראיה דאל"כ איך יפרנס הר"ן ז"ל משנה זו דסובר כל שנרגש הטעם מ"ה לא בטל אפי' באלף אמאי מותר לכהנים. אמנם י"ל דמיירי שאין שווין בטעמן ועי' בעבוד' כוכבי' ס"ו ושבת פ"ט ובתי"ט בערלה פ"ב ובהיות שהדברים עמוקים ואין אתנו יודע עד מה לא הארכתי בו וכעת הדבר צריך עיון. ועיין מה שכתבתי בפתיחה לה' בב"ח והא דסלק מינו כמי שאינו י"ל טכ"ע דרבנן לרבא או שאר תירוצים:
ועיין בט"ז בהלכות שבת שי"ח אות ט"ו מה שתמה על רמ"א ואמר דתבלין של איסור והיתר ואין בא' מהן כדי לתבל לא שרי אלא בשנתערבו קודם ואח"כ נפלו לקדירה אבל אם תחלה נפל היתר ואח"כ איסור הוא הגורם ואוסר יע"ש ובאמת בערלה פ"ב מי"א שאור של חולין אף שנפל תרומה לסוף שרי לרבנן עיין בר"מ שם. וכן מעמיד משמע אף בזא"ז אפ"ה כל שאין באיסור לבד להעמיד שרי עס"י פ"ז בט"ז וש"ך. שוב ראיתי באליהו רבא אות כ"ד עמד בזה ממשנה דערלה יע"ש באופן שדברי ט"ז קשים להולמם במה שאוסר שם וכפי הנראה כל זוז"ג אף בזא"ז כל שאין באיסור לבד לפעול פעולתו אף שגם בהיתר אין כח אפ"ה שרי בין בזא"ז ובין בב"א וכדאמרן:
ודבר המעמיד דלא בטיל הוא ג"כ מדרבנן ואף מאן דאמר בטעמא הוה מ"ה מודה במעמיד דאין בו טעם אלא הואיל ופעולתו ניכר גזרו ביה רבנן ועיין מ"א הל' פסח סימן תמ"ב אות מ' כתב להטור דבר המעמיד ד"ת יע"ש ובח"י שם אות ט"ו כתב בפשיטות דמעמיד רק מדרבנן הוא ועיין בתוס' זבחים פ' כל הזבחים. ודע דבר המעמיד שאין איסורו בפ"ע לא הוי מעמיד כמו המעמיד בעור קיבת בשירה עס"י פ"ז ובש"ך אות ל' ול"ה וה"ה בטעם הדין כן ועיין בצ"ח בט"ז אות י"א שומן בחלב כיון שכ"א היתר לא הוה טעמא והמ"י כלל פ"ה אות ס"ג תמה עליו וכתב דמאו"ה כלל כ"ה דין ב' וח' לא משמע כן וא"י מ"ש ממעמיד ובשלמא להר"ן שפיר יש לחלק משא"כ לדידן תרווייהו מדרבנן א"כ כל שאין טעם גמור דהיינו למעלה מס' לא גזרו כל שאין איסור בפ"ע ומיהו י"ל מעמיד ליה ביה טעם כלל אלא דניכר פעולתו ואסור מדרבנן ומש"ה בב"ח שרי דכ"א היתר הוא משא"כ בדבר דעביד לטעמא דמדרבנן אסור מחמת טעם קליש דאית ביה יראה דגם בב"ח ראוי לאסור מדרבנן עכ"פ ולזה י"ל כיון דהתורה התירה בפירוש דדוקא דרך בישול שהוא טעם גמור אין כח ביד חז"ל לגזור ולאסור בטעם קליש דומה לזה מ"ש הט"ז בסימן קי"ז. ובעיקר הדין אי שומן חשיב דבר דעביד לטעמא וכן המאה וכיצד דין ביטולם אבאר בעזה"י בסי' צ"ח בט"ז אות י"א וכאן אין להאריך:
הפרק הב' בדיני בריה וחהר"ל ובשר בחלב ודבר שיש לו מתירין וכעדשה משרץ אין להם ביטול אפילו באלף:
כבר ביארנו דכל האיסורין למעלה מס' הם דרבנן ומה"ת הכל בטל בס' ואף תרומה וערלה וכ"ה בטילין מה"ת ביבש ברוב ובלח בס' בא"מ ומדרבנן הוסיפו בשיעורם במינם תרומה בק"א וערלה וכ"ה בר"א במינם דוקא ואמנם ד' דברים בריה ובב"ח וחהר"ל ודשיל"מ אין בטילין באלף מדרבנן ולא מה"ת כמ"ש כל הפוסקים ועט"ז ק' אות א' וג' מינין ר"ל בריה וחהר"ל ובעלי חיים אף באינן מינם אין בטילים כדבעינן למימר קמן ודשיל"מ דוקא במינם אין בטלין ושלא במינם בטלים:
דין הבריה צריך שיתיחס אליו ה' תנאים. ד' חשבם המחבר בק' והמ"כ בח"ג פ"א דף צ"ה ע"ב שיהא שלם הא נחתך או נתרסק (נחתך חתיכה ממנו הא נפרך ממנו קצת דרך בישול הוה בריה עס"י ק"א נתרסק היינו שלם אלא שנפסק צורתו ממנו) לא הוה בריה. ושיהא נוצר באיסורו מתחלת ברייתו. ושאם נחלק אין שמו עליו. ושיהא בו פעם אחת בריית נשמה. והנה יש עוד תנאי שאיסורו מגופו בעצמותו הא ד"א גורם לו לא הוה בריה וזה תנאי הה' שלא חשבו ז"ל והפר"ח אות ה' בק' כתב טריפה מבטן אפ"ה אין איסורו מחמת עצמו יעויין שם. הן אמת שבתנאי דאילו יחלק שמו עליו סגי דטריפה מבטן ונבילת עוף טהור אלו יחלק נבילה מיקרי ובספרי ראש יוסף בחולין צ"ה הטבנו אשר דברנו שם באריכות וכאן אביא בקוצר:
הנה טעם הדבר דבריה אין בטילה מדאחשביה דחמנא וחייבים מלקות בכ"ש אחשביה רבנן דלא ליבטיל כ"כ הט"ז בק' אות א' והן דברי או"ה כלל כ"ה דין ב' ודברי ריטב"א בחידושיו לחולין ולפ"ז כל שאין בו מלקות וכ"ש שאין בו כ"א איסור דרבנן לא מיקרי בריה כמו גיד החיצון דהוה דרבנן. גם אמ"ה שאין בו כזית לא הוה בריה וכ"כ הפר"ח אות א' והכר"ו אות ג' כתב בפשיטות להיפך דאף פחות מכזית הוה בריה ולא ידענא כיון דהטעם דאחשביה רחמנא למלקות כל שאין כזית פטור הוא. הן אמת שמשו"ע יראה דאף שאין לוקה עליו כל שיש בו ד' תנאים המבוארים מיקרי בריה ממ"ש ביצת אפרוח והא בסי' פ"ו פסק כהר"מ דכ"ז שלא יצא לאויר העולם דרבנן ולזה י"ל דהיינו שלא נגמר צורתו אבל נגמר אית ביה איסור תורה ובפנים אבאר זה באורך. ומ"מ מדהתנה שיהא בריית נשמה לאפוקי חטה א' של כלאים וכה"ג ותיפוק ליה בלא"ה דחטה א' אינו לוקה עליו פחות מכזית דמי כתיב לא יאכל חטה (דלהוי משמע בין קטן וגדול) אלא ש"מ דסובר הטעם דבריה חשוב הוא מכח שהוא בריה אף שאין בו מלקות לא בטיל הוא. ועש"ך בסי' פ"ו אות י' דלהטור ביצה אין בטילה באלף דבריה הוה. ומדבריו יש ללמוד דאפילו איסור מדרבנן חשוב בריה וכ"ש איסור תורה דלית ביה מלקות שהרי הטור כייל ביצת נבילה עם טריפה ואמר דלא בטילה:
ואגב גררא ראיתי לאתמוהי טובא במ"ש הפ"ת אות א' בק' דאמ"ה צריך כזית דל"ל אכילה להיכא דיש כמה זיתים דלהא לא צריך דמבשר בשדה נפיק ותמוה דאלו בשר טריפה בעינן שיהא כזית בשר ובאמ"ה מצטרף בשר גידים ועצמות לכזית. וראיתי להכר"ו שם אות ג' כתב שהתוס' תי' לקושייתו בחולין צ"ז ב' ד"ה ור"י והנה התוספת לשיטתם בספג"ה ק"ג ב' אבל הר"מ דפסק פ"ה ממ"א ה"ד דאכלו כזית בשר גידים ועצמות כברייתא אף חצי אבר חייב כפירש"י בספג"ה תקשה קושית הפ"ת ולא יועיל תי' הפ"ת וכראמרינן ובספר ראש יוסף הארכנו בדיני בריה וכאן אקצר. באופן שאם נתערב אבר שלם פחות מכזית צריך עיון אי בטיל או לאו ✍:
ודע בהמה הנולדה מפקועה ודעלמא לרב משרשיא והכי הלכתא אפ"ה לא הוה בריה כמו טריפה מבטן שד"א גורם לה ועוד שאלו יחלק שמו עליו דטעם משום נבלה דהוה שהיה בשחיטה וכדאמרן. ועוד יש לעיין אם חתך מבהמה זו אבר שלם בחייה אי הוה בריה משום אמ"ה י"ל דספק אי חוששין לזרע האב וספק בריה להקל כמבואר סי' ק"א. ואם נהפוך הוא מיבעיא לי אי חשיב אמ"ה או כיון דמקצת כשחוט דמי ונהי דהא פשיטא לי אם נתערב זית זה עם זית היתר ל"ה רוב היתר דמ"מ כל הזית אסור משום שאין לו שחיטה ולא מקצת היתר מ"מ כל האבר אין לו דין אמ"ה אלא מקצת ממנו ותו ל"ה בריה והבן וצ"ע. ✍הנה נתבאר דבריה בעינן ד' תנאים ותנאי הה' נתבאר בפר"ח ותנאי הו' שיהא בו מלקות עדיין לא נתבאר ואמ"ה באי נחתך קצת ממנו לא הוה בריה וטעם אמ"ה דהוה בריה כיון שהחשיבה תורה דמצטרף גידים ועצמות לכזית מש"ה אחשבוה רבנן וכאמור:
ודע כעדשה משרץ ואפי' אבר שלם לא הוי בריה וכן מבואר באו"ה כלל כ"ה ד"ב ובתה"א ק"ד ב' ומ"ך ח"ש פ"ג ונה"ך מודה ביבש דבטיל והפר"ח בק"ד ג"כ מסיק כן ובלח פליגי הש"ך והט"ז ובסי' ק"ד אבאר בזה וכאן אין להאריך:
ב"ח אין בטילין ואין צריך שום תנאי אמנם זה בחייהן ולא לאחר מיתה ואלו בריה אף לאחר מיתה וכמבואר בהתיחס אליו כל התנאים ואלו נתרסק צורתו אף ששלם לא הוה בריה הוא ממה דשנינו במכות ריסק ט' נמלים ואחד חי (שלם) כו' אלמא ריסק אף ששלם אלא שנפסד צורתו לא הוה בריה עיין תה"א ק"ד ב':
חהר"ל צריך שתתיחס אליה ב' תנאים א' שאיסורה מחמת עצמה הא בלוע אף לדידן דחנ"נ מ"מ לא הוה ר"ל לבד בב"ח דהוה גופו של איסור ואף למאן דסובר טכ"ע היה לוקה על כל כזית מהיתר אפ"ה יראה לי דאינה ר"ל ול"ד לבב"ח והחילוק קל להבין. הב' הוא שתהיה מוכנת בלתי תיקון אבל אם מחוסר תיקון לא הוה ר"ל ובסימן ק"א יתבאר איזה מיקרי מחוסר תיקון. ואמנם במ"כ ח"ש פ"א צ"ה ע"ד הטיל ד' תנאים ב' הנזכרים וב' א' שתהיה גדולה ולא קטנה ב' שאם נתרסקה אינה ר"ל יע"ש הנה מ"ש גדולה ולא קטנה הכל לפי המקום והזמן כל שחשובה היא להתכבד לפני האורחים. ומה שכתב שאם נתרסקה כו' אמת שבסי' ק"א ס"ו כתב המחבר אבריה ור"ל שאם נתרסקו כו' ועיין ש"ך אות ט"ו ומ"מ בחהר"ל ריסוק היינו שנמחה קצת מחמת רוב בישול אף שגדולה הוא מ"מ אין ר"ל מיקרי ובריה כל שנפסדה צורתו אף ששלם הוא וכמבואר והכין מסתבר ולקמן אבאר:
ומה שיש מהחקירה הוא חהר"ל אף שאסורה בהנאה מיקרי ר"ל שאם תבטל תהא ר"ל מיבעיא לי אם נתערבה חהר"ל מבב"ח בשתי חתיכות בשר נבילה מהו להתיר בהנאה עכ"פ מי אמרינן דאורח עובד כוכבים לאו ר"ל מיקרי או כיון דאי בטיל ר"ל לפני עובד כוכבים חשיב ולא בטיל ועתוס' חולין ק' א' ד"ה שאני כתבו בה"א דנבילה ר"ל לפני אורחים עובדים עבודת כוכבים ומ"מ עדיין צ"ע ובפנים אבאר ✍ומרי דברי בו זכור אזכרנו מה דאמרינן ביבמות פ"א ב' חתיכה בחתיכות לר"י שפיר תעלה ולר"ל דפעמים במנין לא תעלה מוקי בנימוחה אם כן למה דפסקינן בק"י ט"ז וש"ך כיש"ש דכר"ל קיי"ל באין ה"מ יש לראות חשאר"ל מ"מ מנין מיקרי ואף אם נאמר כל שאר"ל לא מיקרי מנין מכל מקום ר"ל תיפוק ליה מחמת מנין וזה י"ל ועדיין צ"ע:
ודע דהר"מ ז"ל בפ"ז מהל' פה"מ הכ"ב וכ"ג כתב חתיכה חטאת טמאה בטהורות תעלה בק"א ובחולין ימכר לכהנים וכתב הכ"מ פירש"י בהפסד מועט למוכרן לכהן יע"ש. והנה וודאי בכל ביטול האיסורים כיון שנתבטל אף שאפשר למוכרן לעובד כוכבים בלי הפסד כלל א"צ למכור ולא שמענו מעולם שיאמר אדם בהיפך זה ואמנם שם בהערל פירש"י דלר"י כיון דחתיכות דרכן למנות לפעמים מש"ה אין בטילה בהפסד מועט ולפ"ז יצא לנו דין חדש אף להמחבר דפסק בק"י דבר שמונין תמיד נמי בטיל מ"מ בהפסד מועט יודה דדרכו למנות נמי לא בטיל כברייתא דחתיכות בחולין ובזה יש ליישב ההיא דסימן פ"ו שפסק ביצה אינה בטילה דמיירי בהפסד מועט עם שהוא דוחק. הן אמת שהתוס' חולין ק' א' ד"ה שאני כתבו חטאת טמאות בטהורות לא הוה ר"ל לכהנים במקדש אבל בחולין לא יעלה ממרוצת דבריהם דמשום הכי בחולין לא תעלה דהוה ר"ל אמנם מסתימת הר"מ בפה"מ משמע וודאי אף שאין ר"ל וכאמור ובסימן ק"י אבאד עוד ✍:
דשיל"מ כיצד. דע דשיל"מ צריך להתיחס אליו ג' תנאים. הא' שיהיה המתיר בלי הפסד והוצאות בין שיבא המתיר בזמן או שבידו לתקנה כמו נדרים שאפשר בשאלה עס"י ק"ב וטבל צ"ל דכהיתרו כך איסורו דחטה א' פוטרת הכרי עיין ע"ז ע"ד. הב' שישאר לעולם בהיתר הא חמץ בפסח לשנה יחזור לאיסורו לא הוה דשיל"מ. הג' שיבוא המתיר בוודאי לא שיהא ספק כמו ספק ביצת טריפה כמבואר בסימן ק"ב ובמ"ך ח"ש פ"ב מנה אותן תנאים קצת באופן אחר ואמנם טעם דשיל"מ פירש"י בריש ביצה עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר בלי ביטול. והמעיין בר"ן בנדרים נ"ב הט"ז הביאו בסימן ק"ב אות ה' דשיל"מ הוה היתר והיתר ודומה לדם הפר ושעיר ומודו רבנן לר"י דע"כ ל"פ עליה דר"י אלא באיסור והיתר דהוה אינו מינו בערך או"ה ול"ד לדם הפר ושעיר דשניהם מין היתר וז"ש במנחות מצות אין מבטלין וא"ז ומש"ה בא"מ בטיל והט"ז קלסיה להא דר"ן. והנה הנ"מ בין ב' טעמים אלו הוא בב' פנים הפן הא' הוא ביצה טריפה שנולדה בי"ט ונתערב (טרופה) לרש"י לא בטיל דנהי למחר צריך ביטול מטעם טריפה מ"מ כל מה דמצי למיעבד בלי ביטול לענין איסור י"ט עבדינן וכ"כ הצ"צ שאלה ס"ט והפר"ח בק"ב אות ז' קלסיה (ואף שהביא ספק טריפה המעיין בתשובה מבואר אף וודאי טריפה) ואלו לטעם הר"ן כיון דלענין או"ה הוה אינם מינם שזה אסור לעולם וזה היתר הוא א"כ ביצת טריפה שנולדה בי"ט מיבטיל בטיל וכאמור. הפן הב' דשיל"מ אי סלקוהו ולית ביה ממשא כלל אלא טעם פליטה לרש"י לא בטיל ולהר"ן בטיל דדם הפר ושעיר ממשו הוא. שוב ראיתי שזה ליתא דלר"י אף טעמא לא בטיל במינו וראיה מדוכתי' טובא בחולין ק"ח ב' מפליט לא פליט ואף שרשב"א בחידושיו בריש סוגיא דזרוע בשילה צידד בזה אי לר"י טעמו לא בטיל מ"מ הכין הוא וודאי ועיין בת"ח כלל ע"ד ובמ"י שם ולקמן סימן ק"ב אבאר:
אמנם כן מ"ש הצ"צ בפשיטות אף שיש איסור אחר שאין לו היתר מ"מ כיון דאיסור א' יש לו היתר בלי ביטול חשיב לגבי איסור זה דשיל"מ אין לו ראייה ברורה לכך ואדרבה מרש"י ריש ביצה ד"ה שיש לו מתירין אחר י"ט בהיתר גמור וכמו שדקדק השואל שם גם מדלא מוקי בספק טריפה ונולדה בי"ט ומה שדחה הצ"צ דלא ס"ד דמקשה תחלה דמיירי בספק טריפה ה"ה דלא ניחא ליה לומר דמיירי בספק טריפה ונולדה בי"ט יע"ש לא ידענא בשלמא הא דלא ניחא ליה מעיקרא לומר דמיירי בספק טריפה משום דלא מישך שייך הכא ספק טריפה לדינא די"ט עד שהוצרך רש"י ד"ה לספק לומר איידי ועוד דסומך אקושיא שניה א"ה אמאי לא בטיל אבל למה דמשני ליה בספק טריפה למה חזר והקשה מסיפא נתערבה ולמה לא הונח לו דאנולדה בי"ט קאי ולא נצטרך לאיידי והיא גופא קמשמע לן דכה"ג נמי מיקרי דשיל"מ לאיסור י"ט עכ"פ:
גם דברי הצ"צ בתשובה ההיא לא זכיתי להבין במה שכתב וז"ל דספק טריפה הוה אמינא דשיל"מ דמ"מ איסורא עביד דאוכל בספק איסור זה אמת ויציב אבל מ"ש עוד דאשם תלוי בא על הספק ואפי' נודע לו אח"כ שאכל שומן לא הוי כמביא חולין לעזרה וביצה כה"ג נהי דלא חייב אשם תלוי דלא איקבע איסורא מ"מ איסורא איכא עכ"ל. הנה מ"ש אם נודע אח"כ לא הוי כמביא חולין לעזרה לא ידענא מה נ"מ ומה ליה למעבד ואי נודע קודם זריקת הדם אפשר אה"נ דלא יזרוק והבשר ישרוף דהוה חולין בעזרה גם מ"ש ספק טריפה אין אשם תלוי דלא איקבע ומה שיאטיה דאשם תלוי דאין בא כ"א על דבר שזדונו כרת בו' ואולי שגירת לישן הוא וצ"ע:
ודע שראיתי להמ"ך בח"ש פ"ב הביא ראיה דשיל"מ אף בטעמו לא בטיל ממ"ש הר"מ ז"ל בפט"ו ממ"א ה"ט חמ"פ דשיל"מ וחמץ קיי"ל אף טעמו אסור יע"ש והמ"י כלל ע"ד אות ח' כתב דגדולה מזו היה לו להקשות אמאי אוסר בחמץ שלא במינו אלא שהר"מ תיקן זה בהי"ב דכתיב כל מחמצת גו' ולא ידענא דהמ"ך כתב שם בפירוש בב' מקומות דמשום חומר החמץ אסרוהו שלא במינו אלא דקשיא ליה למה נתן הר"מ טעם אאינו מין ולא אמינו גופא למה אסרו בטעמו ש"מ כל שיל"מ לא בטיל בטעמו. ועיין עוד במ"ך שם מוקצה לא הוה דשיל"מ דלשבת הבא נאסר יע"ש ואני אומר המבשל בשבת ונתערב לא הוה חוזר ונאסר וכן פירות הנושרין וכדומה דלשבת הבא מותר וודאי אין להם ביטול דהוה דשיל"מ ויש מוקצה שחוזרין לאיסורן אה"נ דלא הוה דשיל"מ כיון שחוזר ונאסר למאן דאית ליה חמ"פ לא הוה דשיל"מ ויש לעיין לענין טלטול הכל בבת אחת אם נדמוהו לנבילה בשחוטה דלענין משא אין לו ביטול או יש לחלק ועיין בכורות כ"ג ורא"ש פג"ה והדברים עתיקין ואין להאריך ✍:
ודבר שיש לו מתירין יש בו חומרות יותר מן דברים החשובים וגם קולות יש בו כמו שחשבם המ"ך ז"ל הנה דשיל"מ יש בו חומרות שלשה שאף שאין שלם ואף בטעמו ואף ספיקו אסור המשל ספק איסור דרבנן בכ"מ לקולא אף בלא תערובת ואלו בדשיל"מ אף בספק דרבנן אסור מה"ט עד שאתה אוכלו בספק כו' או אם יש ספק אי הוי דשיל"מ ספיקו אסור ובריה ושאר דברים חשובים אי ספק אי הוה בריה ספיקו מותר. ועיין כר"ו בק"א לענין מילבין אף שי"ל דמתחילה נולד בפירש הוה ספק ומ"מ שם העלינו לדינא בזה ובהל' תולעים יע"ש. ויש קולות בדבר שיל"מ דווקא במינו אסור בכ"ש משא"כ שלא במינו ואלו דברים החשובים אף באין מינם אסור כמו שביארנו והנה דשיל"מ בא"מ אף שהוא דשיל"מ בלי שום מעשה רק הזמן ממילא קאתי אפ"ה שלא במינו בטל וראיה מר"מ פט"ו ממ"א בחמץ כו' וכן משמעות הש"ע בדוכתי טובא ועיין מ"י כלל ע"ד אות ד' מ"ש בשם פסקי תוס' נדרים נ"ח דכל שממילא אף באינו מינו לא בטיל ובאמת בתוס' גופא לא הוזכר כלום כמ"ש המ"י שם. אלא אדרבה בתוס' ביצה ל"ח א' ד"ה וליבטל מבואר ההיפוך שהוקשה להם מאי קושיא דלבטיל מים ומלח והא דשיל"מ ותי' דבא"מ כו' אף שיבוא המתיר בלי שום מעשה אלא כדאמרן:
הפרק הג' כבר ביארנו דיבש ביבש בטל ברוב אף מדרבנן לדידן ולח בלח בעינן ס' מדרבנן והטעם דיבש א"נ מבשל ליכא איסור תורה (ואף אי יבשל במים סלק כו' ולש"ך בסימן צ"ח אות ח' יש ליישב בע"א) ובלח גזרינן אטו אינו מינו ומה"ט אינו מינו ביבש אסור מדרבנן אטו יבשלם לא מן התורה ולקמן אדבר בזה:
והנה קמח בקמח הסכמת הש"ך בק"ט אות ג' וה"י כלל ל"ט אות ג' והמ"ך ח"ש פ"א פ"ד א' יע"ש. והכר"ו בק"ט אות א' צידד להקל באיסור דרבנן מב"מ ביבש דהוה יבש כו' אמנם כולם הסכימו דהוה לח וכן הסכמת הפר"ח ק"ט אות ג' ומיהו היינו במקום הפסד דאל"כ בלא"ה אסור דקמח אין ראוי לאכול כך אלא בבישול עיין יש"ש ג"ה סימן מ"ז וע"ס ק"ט ס"ב ודע דאפר בב"ח אי נתערב בשאר אפר אי חד בב' בטיל (כי אפר בב"ח אסור כמ"ש הר"מ במ"א פ"ט א') עיין מ"א א"ח תצ"ט אות כ"ח כתב אי הסיק עצים בי"ט על אפר מאתמול בטל ברוב הואיל ואין ניכר ואף קמח בקמח מיקרי לח מ"מ הואיל ועיקר איסורו מדבריהם בטל עבי"ד צ"ח עכ"ל הנה השוה דין אפר לדין קמח דמיקרי לח בלח. ואמנם מ"ש הואיל ואין ניכר כוונתו פשוט דלא הוה דשיל"מ הואיל ולא ניכר מעולם כמו ענבים בגיגית בסימן ק"ב. אבל מ"ש דהוה לח לא ידענא מה הוא דמ"ח ברובא בטל בלח ומדרבנן אטו אינו מינו וזה שייך באיסור נותן טעם משא"כ באיסור מוקצה שלא הלכו בו אחר נתינת טעם ומה גם שאפר אף לענין טעם פגום הוא וודאי לכ"ע. ומ"ש דעיקר איסורו מדבריהן ור"ל ואין לו שורש בדאורייתא לא ידענא מנא לן לחלק בכך וכפי הנראה דאף איסור דרבנן בלח במינו בעינן ס' אף דליכא למיתי לידי איסור תורה כמבואר בהרבה מקומות וכדברירנא לעיל אם כן מנלן לחלק בין אין לו עיקר בדאורייתא. ומה שהראה מקום לי"ד צ"ח לא אבין לה:
ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מה דקשיא לן במה דקיי"ל יבש ביבש בא"מ מ"ה ברובא ומדרבנן בעינן ס' כמבואר בת"ח כלל ל"ט ד"ד וש"ך אות יו"ד בסימן ק"ט וההיא דתוס' פסחים מ"ד ד"ה איתיביה בקמח מיירי דהוה לח. ומפני שיש כאן מבוכה גדולה לכן אמרתי לבאר קצת. דע דביטול יבש ביבש ברובא הוא בדבר שאין ניכר הא דבר הניכר וודאי לא שייך ביה ביטול ואפי' ג' חתיכות וא' ידוע של היתר וב' בספק נמי אין ההיתר מצטרף כיון שהוא ידוע אין נכנס בגדר הספק כלל אמנם ראוי שתדע יבש ביבש במינו בטל מ"ה ומדרבנן ברוב' הוא אפי' א' בבית וא' בעליה כל ששלשתן בגדר הספק כדבעינן למימר קמן כסימן ק"ט ואפי' נאבד או נאכל א' מהן דהשתא ליכא כ"א ב' והוה ספיקא דאורייתא ועכשיו ליכא רוב מ"מ כבר חזרו כולן להיות היתר ואף לאוכלן כאחד שרי מ"ה והרשב"א דאוסר מדרבנן הוא ומה"ט מתיר הרא"ש לבשלן אח"כ יחד דנעשה הכל היתר גמור. וענין ביטול מין באינו מינו ביבש משכחת ליה בד' אנפין. הפן א' היו כאן ג' מינים חלוקין במראה וטעם וידוע דא' מהם נשחט שלא כהוגן. הפן הב' ג' מינים חלוקין ונמצא ריאה של אחד מהם טריפה. הפן הג' דברים ששוין במראה ואין שוין בטעם וידוע היה מין האיסור ואחר כך נתערב. הפן הד' חלוק במראה וטעם ונפרד לחתיכות דקות מאד עד שא"א להכיר האיסור. שהרי אפילו שומשמין וחרדל מיקרי יבש ביבש לבד קמח ואפר מיקרי לח בלח כמבואר במ"כ ח"ש פ"א. והנה הפן אחד א"ש בפשיטות דברובא בטיל דלא שייך וחיך אוכל יטעם וטעימתו זו הכרתו ובדבר הניכר לא שייך ביטול כמ"ש הרשב"א בחידושיו בסוף שמעתין דזרוע בשילה כיון דלא ידעינן מי הוא האיסור. וכן אופן הב'. אמנם אופן הג' והד' יש לעיין בהו טובא כיון דמרגיש בפיו טעם האיסור איך מיבטיל בטיל וטעימתו זו הכרתו וכ"ת אה"נ דכה"ג לא בטיל הא בורכא הוא דבק"ט מבואר ההיפוך ועיין ש"ך שם אות ח'. וראיתי להפר"ח בסי' ק"ט אות ז' כתב דיבש בא"מ דבטל בס' (מדרבנן) בדלא ניכר הטעם הא חתיכה בלועה מחלב וכן כלי חולבת לא בטיל אפי' באלף דכשיאכל ירגיש הטעם יע"ש וקלסי' וכתב דברים אלו הם קילורים לעינים יע"ש ואמת שכן הוא ואף לדידן דלא סמכינן אקפילא היינו להקל כו' ועוד דסוף סוף טועם איסורא. ובסי' ק"ה אות מ"א כתב כן דכל שירגיש טעם הוה ניכר וחיך אוכל יטעם וההיא דיבש בא"מ דבטל היינו בהיו מינין הרבה וא' נשחט שלא כהוגן דלא ידעינן מי הוא האיסור וכן בסימן ק"ב אות ח' החזיק בדין של מהר"י בן לב בכלי חולבת בין בשר דאסור דלא כש"ך וב"ח יע"ש:
והנה מה שהחליט הפר"ח כן בהחלט גמור כל שאפשר לברר ע"י טעימה לא מיבטיל בטיל זה אמת ויציב ואל תשיבני ממ"ש הטור כגון שנפרד לחתיכות דקות הרי האיסור ידוע ונרגש בטעם בפה אפ"ה כל שא"א להפריד ולהכיר בטיל הוא אף שטועם טעמא דאיסורא י"ל דגזרת הכתוב הוא אחרי רבים להטות כו' אמנם מה יעשה במ"ש מהרא"י הביאו הש"ך בק"ט אות ח' (כפי מה שהגיה) דשוין במראה וחלוקין בטעמן בטל מ"ה ומדרבנן בעינן ס' והא כשאוכל נרגש טעם האיסור ואפי' מ"ה אסור וכ"ת דאה"נ הא התה"ד בהגהותיו לש"ד סימן ט"ל מביא זה אי הוה ד"ת או דרבנן וכה"ג הוה ד"ת שהרי יוכל להכיר האיסור בפיו. גם בכלי חולב בין בשר בסי' ק"ב שכתב הש"ך והב"ח דבטל ברוב והא ודאי קשיא דלאח"כ שמבשל בשר ומרגיש טעם החלב הוה ד"ת ובניכר האיסו' לא שייך ביטול כמ"ש הפר"ח. ועיין בשו"ת מהריב"ל ח"א דף קל"ג במ"ש דלמ"ד טכ"ע דאורייתא אף דבב"ח כ"ע מודים דהוה ד"ת י"ל למ"ד טכ"ע דרבנן ה"ה בב"ח גיעול היוצא מכלי אפשר דרבנן דל"ד לטעם הבא מאוכל ממש ולדידן דיליף מגיעולי מדין א"כ שפיר הוה ד"ת והא דצותה התורה להגעיל כלי עובדי כוכבים היינו לכתחילה דאין מבטלין כו' או גזירת הכתוב אבל לא לאסו' המאכל וכבר דברנו באורך בזה בפתיחה להלכו' בשר בחלב יע"ש:
גם הא דאמרינן מש"ה באינו מינו ביבש צריך ס' שאם יבשלם יתן טעם קשה מאד דמה בכך שיתן טעם כיון שהכל היתר הוא ונהי בא"מ שנפרך להתיכות דקות י"ל דהכל נעשה גוף א' ואסור הוא ואף ביבש מ"ה מותר לאכלו כ"א לכ"ע היינו שכ"א נפרד הוא משא"כ כשקיבל טעם זה מזה אבל בג' מינין שא"י מי הוא האוסר מה בכך שהטעם נרגש ועיין בט"ז ק"ט אות ב' עמד בזה ובאמת שאו"ה כלל כ"ג דין ח' כתב כן הביאו גם כן המ"כ חלק שני פרק ב' יעוין שם ומ"מ תי' הט"ז קשה קצת ויש ליישב ועדיין צריך עיון:
ומה שכתב הש"ך בק"ט אות י' דתוס' פ' א"ע ד"ה איתיביה בקמח דהוה לח בלח קשה אי מטעם טכ"ע קאתינן עליה איך תלוי במה שאמר כזית בכא"פ דאורייתא ויש לומר דפריך אי טכ"ע דרבנן אפ"ה אי כזית בכא"פ ד"ת בנבלל ונימוח ומתערב יחד הוא ולעולם יבש ביבש כל שא"א להכיר ולהפריד האיסור אף שטועם בפיו טעם האיסור ויש כזית בכא"פ מ"ה שרי לדעת הש"ך ושאר פוסקים זולת בלח אף אי ליכא כזית בכל התערובת אסור ומיהו אי איכא כזית בכא"פ מילקא לקי ובתנאי בלח לא ביבש והדברים ארוכים ובהל' פסח אבאר עוד בעזה"י:
עוד אבאר לך הא דקיי"ל נט"ל אף דלא נפגם האיסור לגמרי ובדבר הניכר לא שייך ביטול וי"ל דמנבלה גמרינן לה כל שאין נהנה כלל מאיסור שנפסד לגמרי מאוכל אדם שרי ה"ה כאן שאין נהנה בטעם זה שאדרבה מצערו דמי ממש לנבילה סרוחה שאין ראויה כלל ומה שאוכל גוף האיסור בטיל שפיר חד בתרי ובאמת הר"ן חולק בהגדיל מדתו ובסי' ק"ג אבאר עוד:
שוב ראיתי שמ"ש המ"א בסימן תצ"ח אתיין כפשוטו דבסי' ק"ט פסק המחבר כרשב"א דלאכלן יחד אסור והר"ב בס"ב דוקא במקום הפסד מתיר כרא"ש א"כ בלח שמתערב יפה א"צ לטעם שכנגדו בא"מ יהיב טעמא אלא הטעם פשוט דבלח שנבלל יפה הוה כאוכל כולו ביחד וכבר זה התבאר לעיל יפה ובסי' ק"ט אבאר עוד בעזה"י:
הפרק הד' בביאור הדברים מה נקרא מין במינו ומה הן שנקראין אינו מינו בין בטעמא ובין בשמא. הנה הב"י והפר"ח בצ"ח העתיקו מה הן הנקראין מין במינו וז"ל בשר וכבד ב' מינים ובשר עוף ובהמה ב' מינים כו' ושור ואיל ועז ג' מינים ובאו"ה כלל כ"ג דט"ז כתב לב וכבד ובשר ג' מינים הם ועיין פר"ח צ"ח אות ז' ובספר הארוך לש"ך סימן צ"ח יע"ש וראוי שתדע דכל זה לאיסורין האוסרין במינם במשהו ובתר שמא אזלינן כרבא בע"ז ע"ז ובפר"ח כתב בהדיא דכבד ובשר שוין בטעמן כמו חמרא חדתא ועינבי יע"ש ובס' הארוך לש"ך מסיים ונ"מ בטבל ויי"נ ות"ע שאוסרין במינם בכ"ש אבל בטעמא אדרבה נהפוך הוא דהכל אזלינן בתר טעמא יע"ש משמע קצת דבשר שור ועז ואיל (או כבש) וכן שור ועוף חד טעמא אית להו ועיין ביש"ש פג"ה סימן ל"ב העתיק דברי המרדכי דפכ"ה וז"ל בשר ועופות ב' מינים הם וכבד ובשר ב' מינים דקי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן יע"ש הרי להדיא דלאביי חד טעמא הוא. ואלו בסימן ק"ט בש"ך אות ה' משמע להדיא דחלוקין בטעמן אף ב' מינים עופות ובסימן ק"ז אות א' נסתפק בש"ך אי דג טמא וטהור שוין בטעמן. ומ"מ לענין תקרובת עבודת כוכבים המבואר סימן ק"מ ס"א דאוסרין בכ"ש ומשמע במינם דומיא דיי"נ ועיין בר"מ פ"ח מהל' עבודת כוכבים א"כ שור ואיל ועז כשהן שלימין הוה אין מינם וכן כשאחד שלם והב' חתוך פשיטא דהוה ב' מינין לענין שמא אבל כששניהם חתוכין מין א' לענין שמא. ויראה לי דשור ועוף ודג אף חתוכים מיקרי לענין שמא אין מינם. הן אמת שיש לתמוה אמ"ש הב"י בשם מ"כ דכבד ובשר ב' מינים דהנודר מבשר מותר בכבד וזה לרשב"ג אבל לת"ק אסור בכבד עיין נדרים נ"ד ב' וכשו"ע סימן רי"ז סעיף ח' השמיט כבד והב"ח סי"ב עמד בזה יע"ש שוב ראיתי בכה"ג בצ"ח אות מ"ט בהגהות ב"י בשם בני שמואל הרגיש בזה יע"ש. ומ"ש הכה"ג דעיקרן של דברים איסור מנדרים לא יליף לא ידענא להולמו דהא המ"כ יליף לה והתם לרשב"ג בן הוא:
והנה מכל אלה אין אני אומר דבר ברור אי בשר בהמה ועוף או בשר וכבד חלוקין בטעמן ונ"מ בנשפך לדידן. לבד זה מצאתי בראב"ן סימן שי"א דף נ"ו ע"ד בשר חזיר ובשר פרה שוין בשמן ולא בטעמא יע"ש ועמ"ש בש"ך צ"ח אות א' לענין חלב ובשר אי ב' מינים הם בשמא ובטעמא. ואחר בינותי בספרים ובראב"ן שם אמינא כי שפיר עבידינן מה דכתבנו לעיל בהא דנסתפקנו אי היתר מעורר איסור וכתבנו שאין אתנו יודע עד מה כי באמת דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ומכ"ש לאיש כמוני אשר דרכי החכמה נעלמו ממנו בעו"ה. וזה לשון הראב"ן שי"א דף נ"ז א' יי"נ שנפל למים בס' ונתנו בתבשיל ויין כשר ונצטרפו והטעימו אסור דטעמא לא בטיל כר' אליעזר ומחלוקתו ואמר אביי בד"א שלא קדם וסילק והכא לא סילק וסילק את מינו לא אמרינן דלטעמא עביד יע"ש הרי לכאורה בבירור שהיתר מעורר איסור. אמנם אני תמה על עצמי דאביי לר"א אמר כן אבל לרבנן אף שלא סילק שרי דזוז"ג שרי והכי פסקה הר"מ בפי"ו ממ"א עיין פסחים דף כ"ז א' ועבודת כוכבים דף ע"ג ב' ונהי מהא דאמר ר' יוחנן ב' כוסות תרומה וחולין ומזגן רואין מינו כאילו אינו ומים רבין ומבטלין (עבודת כוכבים ע"ג ב') י"ל דמיירי שיש ס' נגד שתיהן ול"ת ק"א בעינן ביין חולין קמ"ל. אלא דהא גופא קשיא לי שהרי בדף נ"ז ע"ד בראב"ן וז"ל דרואין דל"ת דנצטרף עם התרומה ויהיה טעם יין במים אלא רואין כו' וזה סותר מ"ש לעיל דטעמא לא בטיל דכאן כתב כל שאין נ"ט באיסור אף שעם ההיתר נ"ט שרינן. וכבר כתבנו שם לעיל ממעמיד אין ראיה דהוה דרבנן ומהא דאמר רבא בחולין רואין במינו כאילו אינו למה שפירש"י שם דרוטב ליכא נגד שתיהן מכל מקום טעם הנרגש ברוטב רוב מהיתר הוא וגם יש לומר דנגד המים יש בחתיכות ס':
שוב ראיתי הדבר מפורש לדידן דפסקינן בסימן קל"ד סעיף ה' ששה חלקים מים מבטל והוא נלמד ממימרא דר' יוחנן ב' כוסות ומזגן וכמ"ש הט"ז שם אות ה' כפי' הר"י וראב"ד וזה שפירש רש"י רוב כמו שכתב הב"ח אות ג' (ויפה פי') הרי אף שיש עם ההיתר טעם חשוב ומשובח אפ"ה אין ההיתר מעורר איסור כ"ש בששים כהאי גוונא דאין היתר מעורר איסור ודע דסבור הייתי לומר לפי זה יש להתיר בגדולה מזו והוא כמו שאגיד באם נפל איסור לאינו מינו ויש שם מלח הפוגם את האיסור ההוא ועל ידי כן נותן טעם פגום בתבשיל אלא שיש שם היתר מינו של איסור ועי"כ אין המלח פועל פעולתו להפגים שמעט הוא בערך שניהם וכדומה לזה אפ"ה מותר כיון דאלולי ההיתר היה האיסור נט"ל וכדאמרן שהרי אתה רואה כן בב' כוסות שמתבטל היין בששה חלקים מים דהוה נט"ל אף דעתה דיין חולין מחזיק ואדרבה נ"ט לשבח הוא אפ"ה שרי ה"ה בעלמא כן. אמנם אחר מעט העיון נראה דל"ד דיין במים לא מטעם נט"ל קאתינן עליה אלא דיין מי פירות וקליל ומתבטל בו' חלקים ולא הוה רק קיוהא בעלמא ואין לדמות שאר איסורין ליה דמש"ה לא מצטרף יין חולין גביה. וזה לשון הר"ן בעבודת כוכבים פרק השוכר את הפועל ור"י פירש בכוסות שוין וששה חלקים מים נט"ל שרי בכל איסורין אלא שלבסוף סיים וקיוה' בעלמא הוא יע"ש גם שם לעיל מינה הביא דברי ירושלמי גריסין לתוך עדשים ואח"כ נפלו גריסין חולין אית לומר היתר מעורר איסור בתמיה יע"ש סוף דבר עדיין טעמא דהא מלתא לא ידענא כיון דחיך אוכל יטעם וטעימתו זו הכרתו במ"ש הרשב"א בסוף שמעתין דזרוע בשילה מכ"ש אם היתר א' משנים באיסור אמאי לא אמרינן שההיתר מעורר איסור ועיין סימן צ"ט כהא דנפל ממין איסור הראשון כו':
הפרק הה' בענין איסורים מבטלים זא"ז כבר נתבאר בסימן צ"ח דאיסורים שאין שוין בטעמן מבטלין זא"ז הא שוין בטעמן וודאי טעמא לא בטיל מה"ת. והנה הב"ח בקונטרס א' סימן כ"ז כתב דברים אשר נפלאו ממני כוונתם וכבר הערנו למעלה במקום אחר מזה. כתב שם דנ"מ בין נבילה לטריפה לב' זיתים והקשה הפרישה בסימן כ"ז והפר"ח סימן ל"ג אות ה' דשוין בטעמן לא בטיל והב"ח תי' דשור ואיל ועז כ"א מועיל לבטל טעם חבירו כמ"ש הב"י בצ"ח בשם א"ז א"ב נ"מ שפיר עוד נ"מ ביבש דלא הוה אלא איסורא דרבנן והולכין בספיקן להקל עכ"ל מ"ש דשור ואיל ועז כ"א מועיל כו' כבר כתבנו דא"ז כתב למ"ד בתר שמא אזלינן ומין במינו לא בטיל ואף אי נימא דחלוקין הם בטעמן א"כ אמאי נבילה ונבילה לא בטיל וראיתי להתבואות שור סימן ל"ג אות ה' דס"ל להב"ח כבד ובשר אין טעמן שוין ואלו משם א' אף שאין טעמן שוין לא בטיל אף שבאו"ה כלל כ"ז דין י' כתב איסורין שאין שוין בטעמן מבטלין זא"ז אף ששניהם מלאו א' או מב' לאוין שמצטרפין למלקות כמ"ש הר"מ פ"ד ממ"א מ"מ בטעם לא שייך צירוף עכ"ל הבין התב"ש דמלאו א' היינו איסור א' ואני תמה על רב מובהק שדרכו לדייק הרבה איך יאמר זאת שהרי כתב שם או"ה זית בשר וזית גבינה לנ"ט של היתר אף דמצטרפין למלקות וחשובין במין א' מ"מ הואיל ולא נאסרו מקודם לא נאסרו עכ"ל והד"מ בצ"ח אות יו"ד הסכים עמו בזה יע"ש וביאור דבריו דבב"ח הבשר והחלב הכל שם איסור אחד הוא דהא חצי זית בשר וחצי זית חלב חייב מלקות הלכך אם נאסרו מקודם ואח"כ נפלו לנ"ט אף דטעמא ליכא מ"מ שם איסור א' הוא אלא מאחר שלא נאסרו תחלה שוב אין בהם כח לאסור דליכא טעמא כלל ולא בא לכלל איסור כלל. והשתא הדברים ק"ו אם בב"ח שנאסרו מצטרפין אף שאין טעמן שוין כ"ש נבילה ונבילה אף שאין טעמם שוין ומ"ש מקודם לאו א' היינו פיגול ונותר כמ"ש הד"מ פ"ד ממ"א הלכה י"ז מכל שבקודש פסול אף דלאו א' מ"מ חלוקין כשמן ר"ל זה פיגול וזה נותר וכל שחלוקן בטעמן אין מצטרפין הא מלאו א' ממש וחד שמא נבילה אף דחלוקין בטעמן מדרבנן עכ"פ איסורא איכא כמו בב"ח שנאסר מקודם ומודינא דמ"ה מותר דליכא טעמא וכאמור:
ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש או"ה שם ב' איסורין וסילק א' מהן והב' נשאר שרי מידי דהוה אכל איסור לח וכשאוכלין מתמעט ההיתר יע"ש ואני תמה דלח יש בילה וביבש פולט האיסור הב' ובסימן ק"ו מבואר ההיפוך חתיכה שיש חלב יזהר שלא יוציא שום דבר מהקדירה בעוד החתיכה בתוכה שוב ראיתי בפר"ח צ"ח אות ל"ב כתב בפשיטות כן וכפי הנראה שלא ראה דברי או"ה וגם לא דברי ד"מ יע"ש ולבי אומר לי דט"ס באו"ה ועל ב' זיתי חלב ובשר צ"ל כן דאף סילק א' מ"מ לא נתן טעם והיתר הוא וכן כתב הר"מ והפר"ח וזה אמת ויציב וכדכתיבנא:
אמנם מ"ש הב"ח בקונטרס א' דיבש ביבש איסור דרבנן איכא צ"ע דוודאי משמע איסור תורה איכא ועוד שהוא ז"ל עצמו כתב בחיבור דברי הב"י בצ"ח שרבינו הביא דין איסורין מבטלין אף שאין נ"מ כו' ואלו למ"ש בקו"א נ"מ טובא דהוה ספיקא דרבנן והולכין לקולא וצריך עיון:
והנה בהיות הדברים עמוקים ואני העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממני לא אוכל לבוא בארוכה לכן באתי בקצרה. דע דמקור דין זה זבחים ע"ח והמעיין היטיב ברש"י שם ד"ה שבללן וד"ה אי יראה להדיא דה"ק דקודם שנתן לפיו ידע והכיר אותן ומלה שבללן כאילו אמר לעסן והביטול הוא כשלועס וא"א לכוין ואולי בא' בטל מחבירו יותר מה שבטל הוא בחבירו והוה התראת ספק ומשמע וודאי דאי היה הביטול שוה בשוה הרי נעשה המתבטל כמבטל עד"מ שליש זית פיגול בטל בב' שלישי זיתים טמא נעשה הכל כטמא דאחרי רבים כתיב ואם האיסור נהפך להיתר כ"ש היתר לאיסור והמעיין בתוס' שם ד"ה הפיגול חולקין ע"ז והקשה דאין היתר מצטרף לאיסור כ"ש איסור לאיסור יע"ש ודברים אלו לא זכיתי להבינם חדא מה כ"ש הוא ועוד דהיתר אין מצטרף לאיסור כשניכר ההיתר דלא שייך ביטול מה שאין כן כשנבלל בפיו ואין ניכר שוב המועט כמרובה ומילקא לקי אלא שאין אנו יודעין על מה להתרות יע"ש וצ"ע:
באופן שמ"ש מהר"א כהן אפימינט"ל בס' התערובות ח"א פ"א בפשוט דיבש ביבש היתר באיסור רוב אין היתר נהפך לאיסור והנך רואה שבמחלוקת היא שנויה בין רש"י ותוס' כאן ונ"מ טובא בפסולי עדות מ"ה בעבירה שחייבים עליה מלקות כו' וכבר כתבנו מזה לעיל. ואמנם הר"מ פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין ה"כ פסק דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכבר תמהו כולם אמאי השמיט המחבר סברת הר"מ ז"ל בצ"ח אחר שממנו לוקח דין הטור ועיין שו"ת ש"א ומ"י כלל פ"ה אות מ"א. ואני לא ידענא למה חרדו כל החרדה הזאת שהמעיין ברא"ש כלל כ' סי' ב' כתב דמסכרא אית לומר כן דכל דליכא טעמא בטיל הוא ונהי דאסמיך נמי מימרא דר"ל מ"מ אף להר"מ דחולק יודה עכ"פ בלח דכל דליכא טעמא בטל הוא הן אמת שהב"י כתב דמש"ה הביא הטור דין דר"ל שממנו למד הרא"ש דינו וזה יש ליישב. שוב ראיתי בכה"ג בהגהות ב"י אות ס"ח בצ"ח בשם בני שמואל תי' כך דהר"מ יודה לדינו של הטור ורא"ש וכאמור. באופן דלמידין מכאן זית חלב וזית דם לנ"ט של היתר בטל כפסק המחבר. אבל ג' זיתי איסור חלב ונבילה וטריפה עד"מ שומן נבילה ושומן טריפה וחלב האוכל מהן כזית לא מיבעיא דאיסור תורה יש בהן אלא דררא דמלקות יש בהן להר"מ ז"ל דאין איסורין מבטלין זא"ז ופסול מספק מ"ה לעדות ואם שלשתן יחד ג"כ ספק הוא ואין העת האסף פה. והראב"ד בספר תמים דעים סימן ל"ו אהא דחמץ אין חוזר וניער משמע דפוסק דאין איסורין מבטלין זא"ז יע"ש:
ואחר העיון והחקירה נשוב ונאמר כי עדיין יש לדבר בו והוא דכפי מ"ש הר"ב בהג"ה סימן ק"ט וכן יש לנהוג לכתחילה והוא דעת הרשב"א בתה"א ק"ז ב' ולפ"ז דברים הנבללים לח בלח הוה באוכל הכל ביחד וכמ"ש מהר"א כהן אפימנט"ל בח"ש פ"א א' דלהרשב"א הטעם בלח במינו לאו אטו אינו מינו אלא דכאוכל ביחד דמי וא"כ ב' זיתי חלב ודם לנ"ט של היתר אסור באין הפסד. ואמנם ראוי לשום לב על סתירת דברי הרשב"א בתה"א ק"ז ב' התחיל ואמר דיבש אפשר לומר לא זהו האיסור כו' משמע דלח הוה אוכל ביחד ואח"כ אמר דמינו אטו אינו מינו. אבל המדקדק היטב יראה דה"ק דוודאי בס' התירו בלח אף שאוכל ביחד כיון שנאבד טעמו כ"כ מעוצם מיעוטו שיש ס' לא גזרו אבל ברובא גזרו וז"ש במינו כיון שראוי ליתן טעם באינו מינו. וכ"ת הא טעימת קפילא אף בפחות מס' מותר ואף בארבעים או פחות ואיזה גבול תתן לו. זה שבוש דאנן הכי קאמרינן דאף דרשב"א בתה"א ק"ו ב' הכריע כרמב"ן דפחות מס' מהני קפילא היינו בקדירה או חתיכה נבילה וסלקוהו אבל נמחה גופו פחות מס' אין ניתר והיינו דסובר כל פחות מס' שקורי משקר דנותן טעם הוא ובחתיכה וסלקוהו חזינן דלא נתן טעם והרי פליטתו היה ס' בהיתר וזה ברור וא"כ מש"ה מתירין בס' אף שאוכל ביחד ולא גזרו כה"ג וכאמור. ומיהו יבש בס' אפשר דגרע מלח שמעורב בכל משהו מאיסור היתר עמו. ולפ"ז ב' איסורין אע"ג דליכא טעמא מ"מ כל שאין ס' לא בטיל בעוצם מיעוטו והלכך באין הפסד אין להתיר לסברת הרשב"א ושמור זאת ✍:
ולענין מין במינו וב' זיתי איסור שווין בטעמן וחלוקין באיסורן דכתב התב"ש בסימן ל"ג אות ה' דכיון דאין טעם נרגש וחלוקין באיסורן לא גזרו מדבריהם אף שהב"י בצ"ח מביא מאן דפליג העיקר כמ"ש עכ"ל הנה במאן דפליג יראה דהיינו מ"ש הב"י שם בשם הרשב"א וראב"ד עיין היטב אמנם וודאי יראה דהכי דינא כיון דמינו גזרו אטו אינו מינו ויתן טעם א"כ כיון דטעמן שווין ובא"מ איכא איסור תורה ודאי גזרינן ולא מהני שהן חלוקין באיסורן וזה הטעם עיקר לחומרא כמבואר בס' התרומה ורא"ש ספג"ה ובמ"כ ח"ש פ"א יע"ש היטב. וכבר התבאר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן ונאסרו ואח"כ נפלו לנ"ט של היתר אף שאין טעם נרגש כיון דמצטרף למלקות כאיסור אחד הוא ואוסר עד ששים כ"מ מאו"ה כלל כ"ד דין יו"ד והד"מ בצ"ח מביאו ובסימן צ"ה אבאר עוד מזה:
הפרק הו' בדין נותן טעם לפגם. הנה נט"ל מותר ולמדנו דבר זה מנבילה. ואמנם יש חילוקי דינים כמו שאגיד. הנה אם נפסד האוכל מאכילת אדם לגמרי מותר מ"ה כמו נבילה שאין ראויה לגר אמנם מדרבנן אסור לאכול כשהוא בעין אבל ע"י תערובות לא גזרו כמבואר סי' ק"ג סעיף א' וכן העלה המ"כ בס' התערובות ח"א פ"י ע"ה ומה שהשיג עליו הפר"ח בק"ג כבר יישבו הפר"ח שם ונכון הוא דאיסור להיות היתר לא הוה דיעבד אבל היתר באיסור אפי' איסור רוב לא גזרו כל שאין ראוי למאכל אדם ואם ראוי למאכל אדם צריך שיהא בתערובות רוב היתר ומיהו בפליטתו אף דליכא רוב היתר מ"מ אנו רואין ודאי שאין בפליטתו מחצה נגד ההיתר ונהי דבכולה משערינן היינו היכא שהוא מושבח לא בפוגם. ואף דחיך אוכל יטעם וטעימתו זו היא הכרתו ומה בכך שפוגם התבשיל מ"מ אוכל גוף האיסור י"ל מנבילה גמרינן כל שאין נהנה כלל שרי ה"ה זה שפוגם קצת כיון שאין נהנה כלל ואדרבה מצערו וע' ב"י סימן ק"ג ובלבוש שם תו שפיר חד בב' בטיל ואה"נ שאם הגדיל מדתו יש אוסר (והוא הר"ן) ומיהו בנפסד קצת דהוה שלכ"א יש לעיין אי הוה איסור תורה או ד"ס עיין בפ"ה מהלכות יסודי התורה ובמשנה למלך שם ואין עת האסף פה. ודברים הפגומים ומאוסים בעצמם והסריחו ע"י כך נפסדו מאוכל אדם לדעת המ"מ פ"ג ממ"א מותר מ"ה ולדעת הפר"ח בק"ג כיון דבלא סירחון הם אינם ראוים למאכל אדם כלל ואפ"ה אסרה תורה מה יוסיף תת כח הסירחון לזה ואיסור תורה יש בו ולפי דבריו כל שאין בו רוב היתר אסור כה"ג ובסימן ק"ג אבאר זה וכאן אין להאריך וע' במ"כ ח"א פ"י במ"ש נמחה איסור יבש כעץ וגופו של גיד יע"ש (ויש לנו הרהורי דברים במ"ש הרשב"א בתה"א ק"ח ב' דנמחה גופו של גיד אפשר בטל ברוב דשכנגדו באינו מינו לא יהיב טעמא והא בק"ז ב' אוסר ביבש לאכול שלשתן יחד יע"ש וה"ה נבללים בלח וכדכתיבנא לעיל):
ודע דהא דחמץ בפסח דאוסר תערובתו במשהו אף נט"ל אסור לדידן לא ידענא אמאי כיון דנט"ל קצת שדי אף דל"ד לנבילה דמיפסיד לגמרי צ"ל דמצערו ולא נהנה כלל א"כ מה"ט ראוי להתיד נט"ל בפסח והמ"כ בח"א פ"ט ע"ד ע"ג עמד בזה והתירו מה"ט וצ"ע על הרשב"א בתה"א ולפ"ז נראה לכאורה דשיל"מ וכדומה נט"ל אין אוסר לדידן דבחמץ משום חומרא דכרת החמירו בו כמה חומרות ולא בשאר דברים ובסימן ק"ג אבאר זה בעזה"י:
ודע ✍אף לדידן דנט"ל בפסח אסור מ"מ כשיצא מתורת אוכל והוה כעפרא אין אוסר בפסח כמ"ש הרשב"א בתשובה תצ"ח והמ"כ בפ"ט מח"א אלא שהמ"כ ביאר דבריו אפי' ראוי לכלב יע"ש היטב בדבריו ועיין בא"ח סימן תמ"ב בהא דפת שעיפשה ומיהו חמץ נוקשה אי בטיל בששים או לאו יבואר שם ועיין מ"א שם אבל חמץ שנפסד מאכילת אדם יראה דגם בחמץ אין בו איסור תורה ואפי' רוב איסור עם מועט היתר שרי כמבואר סימן ק"ג וכ"כ הרשב"א שם בתשובה תצ"ח ומה שאמרו בגמ' פ' אלו עוברין הפת שעפשה וראוי לכלב חייב לבערו ואף כשעפשה קודם הפסח היינו לענין בל יראה חמור הוא מאכילה ולפי שהדברים ארוכים ואין מקומם כאן לא ראיתי להאריך:
עוד אבאר לך נט"ל בדבר חריף דקיי"ל דאסור דחורפא מחליא ליה לאו בכל נט"ל הוא כן דמאכל הנפסד מאוכל אדם ונפל לד"ח אף שאין פוגמו יש להתיר דמ"מ אוכל גופא פקע שם איסור מיניה ויש לעיין ביה ואי"ה בסימן ק"ג אבאר עוד:
והנה נט"ל משש עד הלילה דשרי מ"מ במינו למ"ד חמץ הוה דשיל"מ יש לעיין בזה אלא דכבר כתבנו בזה למעלה. ומ"ש במ"כ פ"ט מח"א דנט"ל אדם מצטער וקץ באכילתו יע"ש ל"ק תינח הרבה ונט"ל משהו ונט"ל מא"ל הא בורכא דמשהו אסור כל שבשאר איסורין בששים בחמ"פ החמירו במשהו משא"כ דבר הפוגם דבשאר איסורין לא מיתסרי בששים ה"ה בפסח אין אוסר בהרבה או במעט וכאמור ובהלכות פסח אבאר עוד:
עוד יש לעיין בהא דקיי"ל נט"ל בדבר חריף אוסר אם הוא מן התורה או מדרבנן ואם הוא מ"ה אם דוקא בקורט של חלתית או ה"ה בשאר דברים הוה מ"ה. הנה בתשובת הרשב"א סי' תצ"ז כתב דבשאר דברים חריפים אין אוסר דאל"כ אמאי לא אסרה תורה כלי מדין שאב"י ולא חששה לדברים חריפים אבל משום קורט לא שכיח יע"ש אלמא בקורט הוה דאורייתא וכפי הנראה לכאורה לדידן דה"ה שאר דברים הוה חריף כמו קורט א"כ משום קושית הרשב"א נאמר דהוה רק חומרא דרבנן. אמנם בהגהות או"ה כלל ל"ח די"א והמ"י הביאו בכלל ס"א אות י"ט הטעם דהרבה פוסקים סוברים דוקא קורט הוה חריף והש"ך בצ"ו אות י"ב הביאן משמע מטעם דהוה כעין ס"ס שמא במרא ושמא הלכה דלא הוה חריף הא בחד ספק השקול שמא במרא לא היינו מתירין אלמא דהוה ד"ת דאי דרבנן בחד ספק להקל. וע' פנים מאירות מה שהביא ראיה מהא דעבודת כוכבים ס"ח א' דבשכר וחומץ פסקינן לחומרא משמע דהוה מ"ה יש להשיב עליה כיון דפסק הלכתא שם אידי ואידי בשיתין הוה כעין חסרון ידיעה ומ"מ יראה דודאי אף בשאר דברים חריפים לדידן הוה מ"ה נט"ל אסור. ומיהו יש לעיין דלכאורה אין נ"מ אי יש ספק אי נפל מדברים הפגומים לדברים חריפים או אם יש ששים אף אי הוה מ"ה מ"מ הוי ספק ספיקא שמא נפל ושמא הלכה כמ"ד דוקא קורט הוה ד"ח דמה"ט מתיר בסימן צ"ו צנון ספק אי במרא או בסכין כמ"ש בהגהות או"ה כלל ל"ח כי סברות רבות כתב מהר"ם מרוטנבורג דלא מיקרי ד"ח כ"א קורט אלמא ספק דרבוותא הוה ובצ"ו אבאר:
והנה ראוי שנעמוד בכאן על הקירה אחת מה שיש בה מהעיון. והוא כפי מ"ש הר"מ בפ"ב ממ"א הכ"א אכל בריה שלימה אפילו סרוחה הואיל ואכלה כולה לוקה והמ"מ פי' בשלא נפסד מאוכל אדם והפר"ח בק"ג אות א' חולק אף בנסרח לגמרי דמאוסין פגומין ואפ"ה אסרן ממילא ה"ה בנסרחו אח"כ יע"ש. והנה בדבר שמאוס בעין ואין ראוי למאכל אדם כלל ואפ"ה אסרה תורה חמור הוא ע"י תערובות דבעינן רוב מהיתר כמ"ש בש"ע סימן ק"ד ס"ג כמו שביאר המ"כ בח"א פ"ט ע"ג כיון דהתורה אסרה אף שאין ראוי כלל ה"ה ע"י תערובות כל שאין רוב היתר דהוה כאלו בעין ואמנם בשאר דברים שנסרחו אח"כ אף שאין רוב היתר ובתנאי שיהא נפסד מאוכל אדם לגמרי ואלו בנמלים ויתושין אם נסרחו לגמרי ונתערבו ואין רוב תלוי במחלוקת המ"מ והפר"ח וכדכתיבנא:
ולפ"ז דין חדש יש בחתיכה הנאסרת מבב"ח דכ' הר"מ בפי"ד ממ"א הי"א דלוקה אף שלא כדרך אכילה א"כ נפסד לגמרי שאין ראוי למאכל אדם כלל ונתערב בהיתר מחצה אסורה דהוה כאילו בעין וכאמור:
ומה שיש לעיין עוד בהא דכתב הר"מ ז"ל בפי"ד ממ"א ה"י אוכל שנפסד מאוכל אדם ה"ז פטור דמשמע כל שראוי קצת אף ע"י הדחק גדול אפ"ה לוקה וזה נראה סתירה לכאורה ממ"ש שאם אכל חלב חי פטור דבעינן דרך אכילה הראוי ובודאי חלב חי קצת נהנה מיקרי אפי' הכי פטור:
ודע דסבור הייתי לומר שמ"ש הר"מ בפ"ב ממ"א הכ"א ואפילו סרוחה הואיל ואכלה כולה טעמא יהיב למילתיה דוקא אכלה כולה דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם (בויקרא י״א:מ״ג) והר"מ הביאו מקרא זה שם הי"ב (ומ"ש על האר"ץ ט"ס כי אין שם במקרא כן ובמ"מ ובקרית ספר לא הבי' אלו ב' מלות) ועיין תוס' חולין צ"ז ב' ד"ה ור' יהודה ואל תשקצו לא כתיב ביה אכילה יע"ש וא"כ מש"ה אי אכיל כולה אף סרחה חייב דלא כתיב אכילה משא"כ כשאוכל כזית ודאי בנסרחה אח"כ פטור. ואילו להמ"מ ופר"ח ק"ק מ"ש דנקיט ואפילו סרחה בהאי בבא כשאוכל כולה. והר"מ לשיטתי' בשורש הב' ובמצוה ק"פ כמ"ש בפ"ב ממ"א הכ"ג ולא קשה קושית התוס' במכות י"ז ב' ד"ה ריסק כמ"ש הלח"מ שם הכ"ה ומש"ה בכזית לוקה ודרך אכילה דוקא:
הן אמת שיש לראות במ"ש הר"מ פי"ד ממ"א הי"א חוץ בב"ח וכ"ה ולמה לא חשיב שקצים ורמשים ואביי בפכ"ש נמי אמאי לא הוציא אלו וכדאמרן והדברים ארוכים ובספרי ראש יוסף הארכנו בחולין צ"ז מזה ובס' שושנת העמקים אבאר עוד אי"ה וכאן אין להאריך:
אכתוב כאן בקיצור קצת השייך לא"ח בסימן ר"י נסתפק המחבר בריה לברכה וכאן בק' לא נסתפק ועיין בד' שיטות ל"ט משמע איסורין וברכה הא בהא תליא ומ"מ אין קושי' על המחבר דהתם מחמיר מירושלמי כמ"ש הב"י שם. ועיין חוות יאיר סימן קס"ח ודבריו מגומגמין דמשמע שם דהוה מ"ה ואינו אלא מדרבנן ועיין לבוש ר"י ומיהו שם י"ל דמעין ג' הוה דרבנן עיין ר"ט ומ"מ ודאי משמע דספק הוא רק מדרבנן לכ"ע. ועיין לבוש סימן קפ"ו נשים חייבות דספיקא דאורייתא לחומרא ויש לראות הא בלא"ה מדרבנן עכ"פ חייבים כמבואר במשנה ר"פ ג' שאכלו ואין לומר דנ"מ אי מסופקת אי ברכה ז"א דהוה ס"ס מדאורייתא עיין קונטרס הספיקות ומיהו אי ספיקא דאיבעיא לא נכנס בגדר הספק הוה א"ש עיין פר"ח סימן ק"י. וא"ל דאין מוציא אותה מי שאכל שיעורא דרבנן הא בורכא דהיא אין מוציאה למי שאכל שיעורא דאורייתא דלא הוי בכלל הערבות משא"כ איש מוציא אשה ולזה י"ל דנ"מ שאין קטן מוציא אותה דלא הוי בכלל הערבות עיין מ"א שם. ומיהו להר"מ כל ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן חייבת הו"ל דרבנן ודרבנן. ויצא לנו הדין מי שספק לו אם בירך ואחד שאכל שיעורא דרבנן מוציא אותו להר"מ א"צ לחזור ולברך ולתוס' ושאר פוסקים צריך לברך דאיהו מ"ה צריך לברך מספק:
ואגב אורחין ראיתי להזכיר בכאן מה דאיתא בשו"ע או"ח סימן קס"ח פת הבאה בכיסנין דאי קבע סעודתיה מברך בה"מ לאו כל פת הבאה בכיסנין שוה דאילו אכל פת גמור שיש בו מרקחת ודברים מתובלים כשאכל כדי שביעה מהפת מ"ה חייב לברך ואי ספק לו אם בירך חייב לברך ובפת הנילוש בדבש ומי פירות יראה דלא הוי מן התורה כי אם מדרבנן דגמר לחם להם מחלה ומפסח דאין קרוי לחם כ"א האפוי בתנור ובמים ועיין בהלכות חלה אלא מדרבנן הוא דחייב הלכך אי ספק לו א"צ לחזור ולברך וכן אשה וקטן ואף שאכל שיעורא דרבנן מוציא אותן ואין עת האסף פה ואי"ה במקום אחר אבאר עוד ✍:
דין בריה שהיא פגומה שמאוסה מעיקרא אם נסרחה אח"כ והפסיד עד שנשתנה מברייתא או נתערבה אי מיקרי בריה לענין ביטול גם פרעוש שנתערבה בתבשיל וא"א להכיר אי הוה בריה אבאר אי"ה בפנים בסימן ק"ד וק"ג וע' פ"מ וחו"י וכאן אין להאריך:
מי שאכל אכילת היתר מרובה ואח"כ אכל אכילת איסור שקץ ביה ולא נהנה כלום מאכילת האיסור אי חייב מלקות או לאו עיין משנה למלך פ"ה מהלכות יסודי התורה פלפל בזה אי דומה ליוה"כ א"ד התם לא תעונה כתיב יע"ש ונ"מ לענין חשוד ופסול לעדות כמבואר. גם לענין אכילת מצה וכדומה אי אמרינן במ"ע ג"כ דבעינן דרך אכילה דוקא יבואר בפריי פרי מגדים א"ח הלכות פסח בעזה"י. וכאן אין להאריך:
וכיון דברירנא קצת ענין לח ויבש ומין ואינו מינו ודברים החשובים אתחיל בפירוש מיד: