בפסוק והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו' בוכה למשפחותיו: The passuk reads " The riffraff in their midst felt a gluttonous craving...they cried for their families"

ופירש רש"י ז"ל על העריות וכו'. וענין שהקשה לדבר למה הרעות וכו' ואם ככה את עושה לי וכו' ואל אראה ברעתי. ודבריו שש מאות אלף רגלי וכו' ואתה אמרת וכו'. Rashi comments z'l "on account of the family affairs..." And the notion that [Moshe] spoke strongly "Why have You dealt ill with Your servant... If You would deal thus with me, kill me rather, I beg You, and let me see no more of my wretchedness!”

והענין הוא על דרך אמרם ז"ל באבות בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת וכו', הנה ידוע ששים ריבוא נשמות ישראל, כמו כן אותיות התורה כידוע שאורייתא וקב"ה וישראל כולא חד, וישראל הן הן גופי התורה, וידוע באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא שהן אותיות, ואין לך דבר בעולם בלתי אותיות המחיי' אותו שהם מאמרו של הקב"ה ואם האותיות הם בהעלם ואינם ניכרים, הנה האדם המדבר קודם שמדבר דבר מה הרי הדיבור והאותיות הם בכח ואינם ניכרים, כללא דמילתא שחיות כל דבר הם האותיות שבתוכו. ואם האדם חוטא ח"ו מכניס האותיות שהם החיות ברע ונותן כח ברע הגם שאינו נראה בעיני בשר האמת ידוע, ולכן נותן וידוי דברים באומרו חטאתי במרירות לב מחמת יראת ה' ושותף אהבת ה', הרי מוציא אותיות המחיה מן הרע ונשאר הרע בלתי חיות וממילא בטל. This idea is in accordance with the saying of the Sages z'l in Ethics of our Fathers, "Each day a heavenly voice emerges from mount Horeb and declares..." For it is known that there are six hundred thousand souls in Israel, accordingly the same [number of] letters in the Torah; as is known the the Torah, The Holy One, and Israel are all one, and Israel is the body of/for the Torah, and it is known that through the Torah The Holy One created the world which is letters. And there can be nothing in the world without the letters which bring life to it for they are the speech of The Holy One and if the letters disappeared and weren't perceptible, the speaker prior to his speaking what can be said of his speech(?) - that the letters are in potential and not perceptible - it is a general principle is that the life force of each thing are the letters within it. And if a man sins God Forbid, the letters which are the life-force enter Evil and give power to Evil, and also it doesn't appear in the eyes of the flesh that the truth is known. And thus he gives a confession of [these] things in saying 'I sinned' with bitterness of heart on account of his Awe of God combined with Love of God. And through this the letters which were providing life-force to Evil leave and the Evil is left without the life-force and is consequently nullified.

והנה אם היה האדם זוכר ומשגיח בשעת לימוד התורה, איך הוא מדבר אותיות התורה שבהם נברא העולם והוא בעצמו היה מתדבק בדברי אותיותיו אל שרשו אותיות התורה שנתנה בזה העולם בקולות וברקים, למען תהיה יראת ה' על פניו לבלתי יחטא כמבואר בפ'. וממילא היה היראה והפחד נופל עליו ובקולות וברקים עליו יופיע שלא יחטא ח"ו, כי איך הוא האפשרות הענין לחטוא בהנה. וזהו ענין בת קול שיוצא וכו' הם אותיות התורה שבכל אדם הוא מזכיר ומכריז אותו בכל יום. ומי שאינו שומע בת קול דהיינו שאינו מכריז אוי לו מעלבונה של תורה שבתוכו וזהו כל מי שאינו עוסק בתורה פירוש שאינו רושם בתורה נקרא נזוף והוא ענין הנזיפה באדם שמשתנה פניו אזל סומקא וכו'. And so a person [must] remember [this] and take care during his learning the Torah how he speaks the letters of the Torah, for with them was the world created, and by himself attach the letters to their root letters in the Torah, which was given like this to the world through 'thunder and lightening' in order that 'the fear of God should be upon you and you will be without sin', as explained. In any case, if 'awe' and 'fear' befall a person in 'thunder and lightening', its seems apparent that he would not sing, God forbid. For how could there be the possibility of sin with all that. And this is the idea of the 'heavenly voice which goes forth', they are the letter of the Torah inside every person who recalls and declares them daily. And he who doesn't not hear the heavenly voice [and for whom] it is as if he did not declare, 'woe unto him...for insulting the Torah' which is inside of him. And this is the meaning of 'for anyone who does not involve himself in the Torah' meaning - who is not inscribed in the Torah, "he is called "rebuked"'; for this is the idea of rebuke for a person which changes his 'face to redness'

אמרו רז"ל שכל נפשות ישראל עד משיח כולם עמדו בסיני וקבלו את התורה שהם האותיות אל שרשם המזכירים אותם אל דמי לכם. והנ ידוע כי משה היה הדעת של כל ישראל שהם ששים רבוא נשמות. והנה המן היה בזכות משה להחיות את ישראל בלחם מן השמים שהוא רוחני טעם לבד, כל מה שירצו לטעום, שהוא החיות לבד בלי שום גשם מפני שמשה היה פרוש מן האשה שהוא הגשמיות, כן היתה השפעת מזונו לכל ישראל, וזהו לא נתנה תורה כי אם לאוכלי המן, שהוא החיות שהם אותיות מה שאין כן באכילה גשמיות שהוא נרגן מפריד אלוף. כמו שהזהיר לאכול לב של בהמה מפני היות נפש בהמה תלוי בה. והנה ישראל שאכלו מן, פסקה זוהמתן ולא נתהוו ונתקשרו לשום תאוה ואהבה גשמיות בלתי לה' לבדו. Our Rabbis of holy memory said that all the souls of Israel until Moshiach stood at Sinai and received the Torah, which are the letters of their roots whose 'remembrancers take no rest'. IT is known that Moshe is the Knowledge of all of Israel who are the six hundred thousand souls. And the Manna was on account of Moshe's merit in order to enliven Israel with bread from Heaven which since it was spiritually flavored, any desired taste, which is the life-force itself without any rain because Moshe was separated from his wife which is the aspect of physicality, so thus Israel was provided sustenance - and this is 'the Torah wasn't given except to those who ate Manna' for it is the life-force which are the letters which is not the case in regards to physical eating which is a "whisperer [which] separateth familiar friends". This is why we must be careful in regards to eating the heart of an animal on account of the soul which depends on it. And so upon Israel eating the Manna, the shed their [physical] filth and did not desire a single [animalistic] urge or love of physicality only for God himself.

אבל האספסוף אשר לא מבני ישראל המה, הגם שנזדככו באכילת המן שלא להתאוות לשום דבר אעפ"כ התאוו תאוה, פירוש שהתאוו שיהיה להם אהבה גשמיית, כי לא מבני ישראל המה, ואי אפשר להם להיות כל חיותם מן הדעת, ולכן בקשו אוכל למו בשר, וזהו חינם בלא מצות. But the 'Rabble-rousers' who were not of Israel, but who also were refined upon eating the Manna and ought not have desired any physicality, nonetheless they had such urges. Meaning, that they desired to love of physicality [again], because they were not of Israel, and it was impossible for them to exist entirely with their life-force being Knowledge, and thus they asked to eat meat.