מתני' בשלשה פרקים בשנה. הן בג' רגלים היו כל המשמרות שוין באימורי הרגלים כלומר במה שאמור בקרבנות הרגלים כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה מכל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראיה ושל מוספי צבור וכן בשעירים של חטאות שהכהנים אוכלים היו כל המשמרות שוות בהן והוא הדין לעבודתן וכדדריש בספרי פ' שופטים וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בראוי לשירות והוא הכהן יצאו לוים שאינן ראוין לשרת ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים ומכאן אתה אומר כל המשמרו' שוי' בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל ויכול לעולם תלמוד לומר מאחד שעריך בשע' שישראל נכנסין בשער א' בשלש רגלים מנין אתה אומר כל המשמורות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים תלמוד לומר חלק כחלק יאכלו חלק לאכילה כחלק לעבודה חלק לעבודה כחלק לאכילה יכול יהו כל המשמרות שוין בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:
בעצרת. כשאירע בשבת ויש בו חלוק חמץ של שתי הלחם וחילוק לחם הפנים שהוא מצה אומרים לו לכל אחד כשנותנים לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה וכשנותנין לו חלקו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ לפי שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אלא מכל קרבן כל אחד נוטל חלקו כדנפקא לן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לפיכך מודיעין אותו שנותנין לו חלקו בין בחמץ בין במצה:
משמר שזמנו קבוע. לשמש בשבת זו שחל הרגל בתוכה הוא מקריב תמידין שהרי אינן בשביל הרגל ונדרים ונדבות שנדרו ונדבו בכל השנה והביאים ברגל וכל קרבנות הצבור לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז ששגגו ב"ד וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם ואם אירע כן ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותו וכן המוספין:
ומקריב את הכל. לאתויי קיץ המזבח שאם כלתה הקרבת תמידין ואין שם נדר או נדבה ושלא יהא המזבח בטל לוקחין ממעות שירי הלשכה וקונין מהם עולות ומקריבין אותן והן נקראו נדבת צבור ואף אלי אם קרבו ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותן:
י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה שחל יו"ט האחרון בערב שבת ואע"פ שאין זה שבת שבתוך החג הואיל ולא יכלו ללכת מיד וכן אם חל יום טוב מלאחריה ואין זה השבת שבתוך החג אפי' הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע"ש בשביל י"ט שהרי לא יוכלו לבא בשבת לפיכך היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים:
חל יום אחד להפסיק בינתים. כגון שחל י"ט הראשון בשני בשבת או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת:
משמר שזמנו קבוע וכו' המתעכב מלשון תרגום הוא ויתמהמה תרגומו ויתעכב וכלומר שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שחל בו היום טוב מתעצלין הן לבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל היום טוב ויד כל המשמרות שוות בו ולפיכך הואיל ומועטים הם הבאים מאותו המשמר אינם נוטלין אלא שתים ואם חל יום טוב ביום ב' ניטלין המשמר של שבת שקודם הי"ט והוא משמר שנקרא זמנו קבוע והוא היוצא נוטל הוא עשר חלות והמתעכב והוא הנכנס נוטל ב' שהן המתעצלים ואינן באים כולם וכשחל י"ט האחרון בה' א"כ בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא שהן המתעצלים נוטלין שתים ובשאר כל ימות השנה הנכנס נוטל ו' והיוצא נוטל ו' שהמשמרו' מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית וחולקות בשוה:
ר' יהודה אומר הנכנס נוטל שבע. שתי חלות יתרות נוטלות בשכר הגפת דלתות שהם צריכים לנעול מה שפתחו משמר היוצא בשחר ואין להיוצא אלא ה' ואין הלכה כר' יהודה:
הנכנסין חולקין. ביניהם לחם המגיע לחלקם בצפון כדי שיראו הכל שהן הנכנסין לפי שהצפון הוא העיקר שקבוע לשחיטת קדשי קדשים והיוצאים חולקים בדרום להודיע שהן יוצאים והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:
בלגה. שם משמרה אחת לעולם חולקת בדרום ואפי' כשהיא נכנסת וקנס היא שקנסוה משום מעשה שהיה כדקאמר בגמרא ולפיכך ג"כ טבעתה קבועה שהיה שם כ"ד טבעות לכ"ד משמרות וכל או"א משתמשת בשלה והטבעת היתה פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה בשעת שחיטה ושל בלגה היתה קבועה ואינה נהפכת וצריכ' להשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה וחלונה מהחלונות שהיו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהן ושלה היתה סתומה מקנס ממעשה שהיה: