מתני' לולב וערבה ששה ושבעה. לולב לנטילה וערבה להקיף את המזבח פעמים הן נוהגין ששה ימים ופעמים שבעה כדמפרש לה לקמן:
ההלל. נגמר כל שמונה משא"כ בפסח שאינו נגמר אלא ביום טוב ראשון שאינן חלוקין בקרבנותיהן אבל בימות החג חלוקין הן בקרבנותיהן:
והשמחה. לאכול בשר שלמים בזמן המקדש שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא גבי הר גריזים והר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגיך ובזמן דליכא שלמים משמחו בכסות נקייה וביין ישן:
סוכה. לישב בסוכה:
וניסוך המים. בתמידי החג בשחרית שבעה:
והחליל. בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכנורות ואותו החליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט לפיכך פעמים שהוא חמשה כשחל י"ט ראשון בימות החול ולפעמים ששה כשחל י"ט ראשון להיות בשבת:
לולב שבעה כיצד וכו'. דדוקא יו"ט הראשון הוא דוחה שבת הואיל דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון:
ושאר כל הימים ששה. שאם חל י"ט ראשון בשאר ימות החול ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דבמקדש מן התורה הוא כל שבעה העמידו חכמים גזירתם בשאר ימות החג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולין ובדין היה שאפי' בזמן הזה יהא לולב דוחה שבת בי"ט הראשון של חג אלא משום דאנן כלא בקיאין בקביעותא דירחא חשבינן ואפילו בני א"י בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו בקיאין מכל מקום לא היה דוחה שבת בזמן שאין מקדש דלא ליהוי תורה כשתי תורות. וטעמא דגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת אע"ג דאינו אלא טלטול בעלמא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות בר"ה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:
ערבה שבעה כיצד וכו'. דעבדי היכרא לדעת שהיא מן התורה והיינו הלכה למשה מסיני ומשום האי היכרא תיקנו דשביעי שלה תדחה שבת במקדש שבערבה היו מקיפין את המזבח אבל בראשון לא תיקנו דלא הוה מוכחא מילתא דמשום ערבה היא אלא יאמרו דהואיל משום לולב אידחי דחוהו נמי לערבה ומכיון דקא מפקת לה מיום ראשון אוקמה אשביעי יום מסוים או ראשון או אחרון ובכולהו יומי לא תיקנו דלידחי דלא ליתו לזלזולי במצות לולב ולומר שאינה חשובה כמו ערבה:
גמ' ר' זעירא ור' אילא וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ק דשביעית בהלכה ו':
ערבה. של מקדש הלמ"מ: