מתני' המלוה את חבירו על המשכון. דנעשה עליו שומר שכר כדתנן פ' השוכר את האומנין ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו ואם היה המשכון כנגד החוב ואבד או נגנב יצא משכנו בחובו ואין להם זה על זה כלום ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה למלוה מה שהי' החוב יותר ואם המשכון יותר על החוב משלם מלוה ללוה המותר ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור הוא גם המלוה פטור ונשבע שבאונס נאבד וגובה כל החוב:
ושקל. חצי סלע היה שוה:
ושלשה דינרין היה שוה חייב. שהרי הודה הוא במקצת הטענה שהסלע שוה ארבעה דינרין וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו והמלוה חייב ג"כ לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואע"פ שמשלם דמיו משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו ב"ד משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו ואח"כ משביעין את הלוה כמה היה שוה:
שמא ישבע זה. הלוה תחילה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ונמצא שם שמים מתחלל דשבועת הלוה ימצא לבטלה. והא דתנינן בסיפ' מי נשבע מי נשבע תחילה קאמר:
מי שהפקדון אצלו. המלוה שהיה המשכון אצלו ונשבע שאין המשכון ברשותו: