מתני' והגיע שעת הביעור. זמן הביעור הוא מפורש לעיל (בהלכה ב') במתני' דג' ארצו' ושנינו עוד בפ' מקום שנהגו אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורי' ובענבים עד הפסח ובזיתים עד העצרת ובגרוגרות עד החנוכה והובא זה לעיל (בפ"ז סוף הלכה ב'):
ועניים אוכלין אחר הביעור וכו'. טעם פלוגתייהו מפרש בגמ':
גמ' ואכלו אביוני עמך ויתרם. תאכל חית השדה כתיב ודריש ר' יהודה ואכלו אביוני עמך דוקא והאי ויתרם אדלמטה קאי והיותר תאכל חית השדה כל זמן שהוא מצוי להן:
מ"ט דר' יוסי ואכלו אביוני עמך ויתרם. כלומר דר' יוסי לא דריש להאי ויתרם אדלמטה דא"כ מיותר הוא דלא הו"ל למיכתב אלא ואכלו אביוני עמך וחית השדה תאכל ועוד דכל זמן שהוא מצוי לחית השדה עדיין לא הגיע זמן הביעור כדדרשינן לעיל מקרא דולבהמתך כלה לחיה מן השדה וכו' והלכך דריש דה"ק קרא ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר וגם יתר העם והאי תאכל חית השדה ה"ק שזהו שאמרתי לך ואכלו וגו' אחר שתאכל חית השדה הוא וכשיכלה אז ואכלו אביוני עמך וגם יתרם:
תני. בתוספתא (פ"ח) והבאתי לעיל (בהלכה ה') דקתני התם דכל הפירות משנגמרו מכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מזון ג' סעודות לכאו"א ובערבי שבתות כאו"א לפי ביתו עד שעת הביעור הגיע שעת הביעור פליגי התם ר' יודא ור' יוסי כדגריס במתני' רש"א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור כדפרישית לעיל דס"ל דמכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא והיינו לאחר שהכניסו לאוצר ה"ז כמבוער ובהא פליג אדר' יוסי דס"ל דעשירים אוכלין אחר הביעור מכל מה שימצאו ור"ש קאמר דאוכלין הן ממה שהוכנס לאוצר שבעיר דבהכי כבר נתקיים מצות ביעור מקודם שהגיע זמנו ולפיכך אוכלין משם אף לאחר שהגיע שעת הביעור ומפרש הכא לטעמא דר"ש בדרשה דהאי קרא:
ואכלו אביוני עמך עד יתרם. כלומר דר"ש דייק ליה אביוני עמך כדדייק ר' יהודה ודריש ליתורא דויתרם אבל לא כר' יוסי אלא דה"ק ואכלו אביוני עמך ולא עשירים וזה שאמרתי לך אביוני עמך דוקא עד ויתרם הוא והיינו מכל שאר המקומות אשר ימצאו שם אבל מויתרם וזהו מה שנתותר אחר שתאכל חית השדה וכבר כלה אלא שניתותר באוצר שהכניסו מקודם אוכלין מזה אף העשירים אחר הביעור כדאמרן:
מתני' מי שהיו לו פירות שביעי' שנפלו לו וכו'. בגמרא פליגי בפירושא דמתני' ולר' יוחנן דמוקי לה בפירות היתר הכי פירושא דר"א ס"ל כב"ש דאמרי לעיל (בפ"ד) דאין אוכלין פירות שביעית בטובה שלא יחזיק טובה למי שנתן לו דהפקירא דמלכא היא שביעית והלכך קסבר ר"א דהוא עצמו לא יאכל מפני שהוא יאכל בטובה אלא ינחנו לאוכליהן כלומר לאותן הרגילין לאכול פירות שביעית ואין מדקדקין אם הן של היתר או של איסור והן יאכלו אותן ואמרו לו חכמים לדבריו ולשיטתו דלדידן הוא בעצמו יכול לאוכלן וכב"ה סבירא לן דאוכלין פירות שביעית של היתר בטובה ושלא בטובה אלא לדידך דאמרת דינתנו לאוכליהן והן שאין מדקדקין בפירות שביעית ונמצא החוטא נשכר וכך היה לך לומר ימכרו לאוכליהן שהן ישלמו הדמים ובשביל שלא יהנה זה המוכר מן הדמים שקיבל בעד הפירות של טובה יתחלקו הדמים לכל אדם:
עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דמהו דתימא דאין חלה נוהגת בשביעית מפני שאם אירע טומאה בחלה טעונה שריפה ובשביעית לאכלה כתיב ולא לשריפה קמ"ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה מאיזו עיסה שתהיה חלה תרימו: