מתני' כלל גדול אמרו בשביעית. הא דאמרו גדול מפרש בשבת משום דגדול עונש של שביעית יותר מן המעשר דאלו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואלו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא:
ואינו מתקיים בארץ. משום ביעור נקט לה:
ולדמיו שביעית. שאם מכרן נתפסין הדמים בקדושת שביעית:
יש לו ביעור. כשכלה לחיה בשדה:
זה עלה הלוף השוטה. יש ממיני לוף ששם לויי שלו הוא כך ועל שם שהוא מר כדתנן בפ"ג דעוקצין ומשום שהעיקר שלו הוא מתקיים הרבה בארץ ואין לו ביעור כדתנן במתני' דלקמן תני ליה הכא דהעלין שלו יש להן ביעור:
ועלה הדנדנה. מינט"ו בלע"ז:
העולשין. תרי גווני עולשין איכא עולשי גנה ועולשי שדה וכך בכרישין כרישי גנה וכרישי שדה:
והרגילה. פורקוקל"י בלע"ז:
ונץ החלב. נקרא מקדונ"ס והוא עשב כשסוחטין אותו יוצא ממנו חלב וידוע הוא אצל הרופאים:
החוחים והדרדרים. מיני קוצים של מאכל בהמה:
ספיחי אסטיס. הצבע שלו כעין צבע תכלת וקוצרים אותו וחוזר וצומח ולכך נקרא ספיח:
וקוצה. מין ממיני הצבעונים:
יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהן סחורה ויש להם ביעור שצריך לבער' מן העול' כשהגיע זמן הביעור:
מתני' עוד כלל אחר אמרו וכו'. ומתקיים בארץ. דכיון שאינה כלה לחיה מן השדה שמתקיים בארץ אין לו ביעור אע"פ שיש לו ולדמיו קדושת שביעית:
הערקבלין. בסוף פ' עושין פסין אמרינן מאי ערקבלין אצוותא חרוזיאתה והוא כמין סיב עבה הגדל ונכרך סביבות הדקל ועולה בו כעין לולבי גפנים:
והחלבצין. מפורש בסוף הלכה דלעיל ביצי נץ חלב:
והבוכריא. מין עשב אחד ובערבי נקרא כנג"ר:
הפואה. פוו"א ובלע"ז זרוי"א:
והרכפא. ברז"ל בלע"ז ויש ששולקין אותן ושותין את המים להמית התולעים שבבטן:
דמיהן מתבערין עד ר"ה. כלומר רואין שיהו מתבערין עד ר"ה ואם לא ביערן מקודם ר"ה מבערן לאח"כ:
ק"ו לדמיהן. וטעמיה דר"מ משום דיש חומר בדמי שביעית יותר מבהן כדקאמר בגמ' ואין הלכה כר"מ:
מתני' קליפי רימון והנץ שלו הנץ הוא הפרח של הפיטמא:
וקליפי אגוזים. וכל אלו ראוין לצביעה הן:
והגלעינין. גרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאין מהן שמן וגרעיני תמרה ראוין למאכל בהמה הן יש להן שביעית ולדמיהן שביעית:
מתני' הצבע צובע לעצמו. כדאמרינן לעיל דשביעית ניתנה לצביעה דכתיב לכם לכל צרכיכם:
ולא יצבע בשכר לפי שאין עושין וכו'. וצביעה בשכר הוי סחורה:
ולא בבכורות. דין הבכור דמוכרין אותו תמים חי בזמן הזה שעומד לאכילה אבל לא בזמן הבית שעומד לקרבן אין לכהן זכות בו כדי למוכרו ובעל מום מוכרו בין בזמן הבית בין בזמן הזה בין חי בין שחוט וכדתנן לקמן (בפ"ק דמעשר שני) והכא קאמר דאע"פ שמותר למכרו כדאמרן מ"מ לא יעשה תמיד סחורה בו שאין עושין סחורה לא בבכורות ולא בתרומות:
ולא בנבלות וכו'. כדקאמר בגמרא דכל שאיסורו מד"ת אסור לעשות בו סחורה מן התורה כדדריש לה מקראי:
ולא יהא לוקח ירקות שדה. שלו ומוכר בשוק דזה הוי כלוקט פירות שביעית לסחורה:
אבל הוא לוקט. כלומר כשלוקט לעצמו לאכילה זה מותר אם בנו מוכר על ידו וכן אם לקט לעצמו לאכילה והותיר מותר למכרו אפי' הוא עצמו והדמים דמי שביעית הן בין כשבנו מוכר ובין כשמוכר הוא בעצמו:
מתני' לקח בכור למשתה בנו. בכור בעל מום ומותר באכילה לכל:
מותר למכרו. דזה הוי כנזדמן ואינו אסור אלא לקיימן לעשות סחורה כדלעיל:
ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו. אע"פ שאינו צייד אלא שנזדמן לו לפי דרכו לוקח ומוכר:
וחכמים אוסרין. דלא התירו אלא לצייד דוקא ומשום כדי חייו והלכה כחכמים: