מתני' במה אשה יוצאה. משום דכל מידי דהוי תכשיט ולא משוי מותרת לצאת בו אלא במקום דאיכא למיגזר דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות בר"ה גזרו רבנן דלא תצא וכדמפרש התנא ואזיל:
לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן וכולי שבראשה. כלומר בכל אלו אף שהן קשורין בראשה לא תצא בהן ומפרש טעמא משום דאמרו חכמים לא תטבול בהן עד שתרפם שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצין וגזרו דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה בשבת ותתיר אותן מפני החציצה ואתיא לאתויינהו ד' אמות בר"ה:
ולא בטוטפת. זהו תכשיט עשוי כמין ציץ וקושרת על המצח בין עיניה:
ולא בסנבוטין. הן כמיני רצועות של צבעונים או של כסף וזהב התלויין בטוטפת ומגיעין עד הלחיים בזמן שאינן תפורין זה בזה הטוטפת בשבכה שלה והסנבוטין בהטוטפת דמתוך שחשובין הן גזרו דלמא שלפא ומחויא לחבירתה או שמא יפלו ואתיא לאתויינהו:
ולא בכבול לר"ה. היא סכוסה שאמרו בגמרא הכא שנתונה תחת הטוטפת לסכץ ויש שנקראו כבלים שעושין להבתולות ברגליהן כדי שלא יפסיעו פסיעה גסה ויהיו נושרות את בתוליהן ודוקא לר"ה דגזרינן שמא יפלו ותביא אותן בידה אבל בחצר מותר ואפי' בחצר שאינה מעורבת דהיא גופה מדרבנן היא וכן בפיאה נכרית דלקמן יוצאה בחצר אבל כל אינך שאסרו חכמים לצאת לר"ה גזרו אף בחצר שאינה מעורבת וטעמא דהתירו בכבול ופיאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה:
ולא בעיר של זהב. כמין עטרה של זהב וירושלים מצויירת עליה:
ולא בקטלא שבצוארה. שהוא כמין תכשיט שנתון בצואר והאשה חונקת ודוחקת עצמה בו כדי שתראה כבעלת בשר:
ולא בנזמים. של האף:
ולא בטבעת שאין עליה חותם. לחתום בו דאע"ג דתכשיט הוא לה דילמא שלפא ומחויא לחבירתה ואם יש עליה חותם תנינן לקמן דאף חטאת חייבת אם יצאת בו:
ולא במחט שאינה נקובה. ולתכשיט הוא לה וטעמא כדאמרן דאלו בנקובה חייבת חטאת כדתנן במשנה דלקמן: