מתני' מכות. מלקות ארבעים:
בשלשה. דכתיב ונגשו אל המשפט ושפטום. הרי כאן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:
בעשרים ושלשה. אתיא רשע רשע כתיב הכא והרשיעו את הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג:
עיבור החדש. מפרש בגמרא קידוש החדש ואיידי דבעי למיתנא עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש:
בשלשה מתחילין. לראות אם יש להושיב ב"ד על כך שנים אמרו לא נשב ולא נראה אם צריכה עיבור או לאו שאין ספק לנו שאינה צריכה עיבור ואחד אומר נשב ונבדוק בטל יחיד במיעוטו שנים אומרים נשב ונראה אם היא צריכה עיבור ואחד אומר לא נשב הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד כדי לישא וליתן בדבר והרי כאן חמשה שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרים אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן שלשה אומרים צריכה עיבור ושנים אומרים אינה צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים כדי שיגמור בשבעה ועושין כמו שגמרו אלו שבעה ובגמרא מפרש הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:
ואם גמרו בשלשה מעוברת. והוא שיהא הנשיא עמהן הלכה כרשב"ג:
סמיכת הזקנים. על ראש פר העלם דבר של ציבור ועל שעיר המשתלח דאלו שתי סמיכות שהן בציבור וצריך שלשה מן הסנהדרין לסמוך עליהן. ויש במשמע סמיכת הזקנים גם מינוי הזקנים לדיינות וזה צריך בשלשה שהגדול הסומך והוא צריך שיהא ג"כ סמוך מצרף עוד שנים אחרים עמו וסומך ולשון סמיכה משום דכתיב ויסמוך את ידיו עליו ולאו דבעי למיסמך ידיה עליה אלא בשמא קרי ליה רבי ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות ואין סמיכה בחוצה לארץ אלא צריך שיהא הסומך והנסמך שניהם בארץ ישראל ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפי' בח"ל לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח"ל והוא שיהיו סמוכים בארץ:
ור' יהודה אומר בחמשה. דכתיב וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול הוסיף עליהם עוד אחד הרי חמשה:
החליצה. מצות חליצה בשלשה דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מיעוט זקנים שנים ואין ב"ד שקול הוסיף עליהן עוד א' הרי שלשה ושנים אחרים המוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:
והמיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה מדעתה ויוצאת במיאון שממאנת בבעלה צריך שיהא בשלשה וביבמות מסקינן הלכה כמ"ד מיאון בשנים:
נטע רבעי. בשנה הרביעית שצריך לחללו על המעות וכן מעשר שני ואם בא לחללן ואין דמיהן ידועין כגון פירות והרקיבו שאין להן שער ידוע:
ההקדשות. אם בא לפדותן צריך שלשה לשומן:
וערכים המטלטלין. הרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואין לו מעות ליתן כפי דמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה לשום אותן מטלטלין:
ר' יהודה אומר אחד מהן כהן. דכהן כתיב בפרשה ואין הלכה כר' יהודה:
ובקרקעות. אם אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקע צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן לזו הקרקע שיהא כפי ערך שיש עליו ליתן:
ואדם כיוצא בהן. אם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא שוה לימכר בשוק ונותן דמיו צריך שישומו אותו עשרה ואחד מהן כהן:
דיני נפשות בעשרים ושלשה. כדמפורש במתני' בסוף פרקין:
והרגת את האשה ואת הבהמה. היינו רובע ואיתקש לאשה מה אשה בכ"ג אף הבהמה בכ"ג:
ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב ואיתקש לאיש:
כמיתת הבעלים. כלומר אם היה חייב מיתה נידון בעשרים ושלשה כן מיתת השור בכ"ג:
כל הקודם להרגן זכה. ואין צריך להביאם לב"ד אלא מיד כשהמיתו את האדם אחד הורג אותן:
רבי עקיבא אומר מיתתן בכ"ג. מפרש התם בגמרא דנחש איכא בינייהו בין ת"ק לר"ע דלת"ק נחש מיתתו בעשרים ושלשה ולר"ע הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה אבל נחש כל הקודם להרגו זכה שסילק המזיק מן העולם והלכה כר"ע: