מתני' לעולם הוא נותן משום פאה. שאם לא הניח פאה מן השדה במחובר חייב להפריש מן התלוש מן העמרים וכן מן הערימה עד המירוח נותן פאה ופטור מן המעשרות:
עד שימרח. שיעשה הכרי של תבואה וישוה פני הכרי ברחת זהו נקרא מירוח ואם בא להפריש פאה אחר המירוח שכבר נגמרה מלאכתו למעשר צריך שיפריש תרומה ומעשרות תחלה ואח"כ יתן הפאה לעני:
ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות. אם הפקיר תבואתו ובא אחד וזכה בה פטור הזוכה מלעשר דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידו וידך שוין בו:
עד שימרח. ואם בא להפקיר אחר המירוח צריך שיפריש המעשרות תחלה ואח"כ יפקיר ואם לא הפריש הזוכה בו חייב לעשר שכבר נגמר מלאכתו קודם שהפקיר:
ומאכיל לבהמה וכו'. לפי שכל אכילת בהמה חשובה עראי ואפי' הוא בעצמו יכול לאכול אכילת עראי קודם מירוח:
עד שימרח. ואז אסור אף באכילת עראי קודם שיעשר:
ונוטל מן הגורן וזורע. מן התורה הזורע פטור מן המעשר אפי' לאחר מירוח דכתיב עשר תעשר ואכלת ואין כאן ואכלת ומדרבנן אסור לזרוע טבל ואפי' קודם מירוח עד שיעשר ורבי עקיבא ס"ל דאף מדרבנן פטור הזורע מן המעשר עד שימרח ואין הלכה כר"ע:
כהן ולוי שלקחו את הגורן. שקנו התבואה מן הגורן המעשרות שלהן עד שימרח ואינם צריכים לתת התרומה והמעשר לכהן וללוי אחרים אבל אם קנו אחר מירוח צריכין להפריש התרומה והמעשר וליתן אותם לכהן וללוי אחרים ומפרש בגמרא דקנס קנסו להם חכמים כדי שלא יהו קופצים לגיתות ולגרנות לקנות תבואה או יין ונמצאו אחיהם מפסידים וקודם מירוח שעדיין לא נגמר מלאכתן למעשרות לא חשו חכמים ואין מוציאין מידם.
המקדיש ופודה. המקדיש גרנו והוא גדיש או הקמה ופודה מיד הגזבר והרי עדיין לא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות:
עד שימרח הגזבר. שאם נתמרח ביד הגזבר הואיל ובשעה שהיה ראוי לקבוע המעשר והיינו המירוח היה ביד ההקדש אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות שההקדש פטור מן המעשרות: