מתני' קרבן לא אוכל לך כו' מותר. דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך:
שבועה לא אוכל לך. בהא לא אמרינן בחיי שבועה קאמ' כדאמרינן בקרבן דשבועה לית בה מששא ולא שייך למימר בה בחיי שבוע':
שבועה שאוכל לך. בשבועה יהא מה שאוכל לך:
לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתני' ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדקתני רישא לא קרבן כו' אפ"ה בשבועה אסור כדאמרינן בסוף פרק שבועות העדות כי לית לי' לר"מ ה"מ בממונא או באסורא דאית ביה ממונא כגון נדרים דלא משכחת להו בלא חפצא אבל באסורא גרידא כגון שבועות שהן חלין בגופו ואינן אלא איסורא גרידא אפי' ר' מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן:
זה חומר בשבועות מבנדרים. בבבלי מדייק לה דלא מצינן לאוקמא אשבועה שלא אוכל לך כו' דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא שאינו חמור כשבועה והא קתני ברישא מותר משמע דלא הוי נדר כלל ומשום הכי מוקי דאדלעיל קאי קונם שאיני ישן כו' ואוקימנא מדרבנן דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש וזה חומר בשבועות שהשבועה חלה אפי' על דבר שאין בו ממש:
תפילין שאיני נותן. משום דאסר חפצא עליה ואין נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואם יקיים המצוה הוי' מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי הפסח ולא מצא אלא מצה של הקדש ושל טבל שאסור לאכלה ולפיכך הנדר חל על המצוה אבל כל ל' שבועה הוא שאוסר עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחויב לעשות המצוה לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה: