מתני' יש חורש תלם אחד. שורה אחת של שדה:
יחייב עליו משום שמנה לאוין. כשהתרו בו על כולן:
החורש בשור וחמור והן מוקדשין. הן מוקדשין לאו דוקא אלא דשור מוקדשין הוא בקדשי המזבח ועובר בלאו דלא תעבוד בכור שורך ובלאו דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו ומשכחת בחמור דחולין נמי ואע"ג דמשכחת לה מוקדשין בחמור שהוא קדוש לבדק הבית מ"מ לאו משום עבודה הוא דמתחייב דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כ"א לאו דמעילה משכחת לה ולאו דמעילה לא חשיב הכא דהא בשור איכא נמי לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו בחרישה כל שהו אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה:
בכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר וקי"ל המחפה בכלאים לוקה ועובר בשני לאוין אחד משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים חטה ושעורה ואחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן והרי כאן ארבעה לאוין:
ושביעית. שבת לה' שדך לא תזרע:
ויום טוב. כל מלאכת עבודה לא תעשו ובשבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו:
וכהן ונזיר אף בבית הטומאה. אם היה המקום אף בית הטומאה עובר משום לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר:
אף הלובש כלאים. בשעה שהוא חורש:
אינו השם. לאו של לבישת כלאים אינו מן השם של חרישת תלם:
אף לא הנזיר. וכן כהן דחשביתו אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת"ק דחשיב להו בכלל לאוין של חרישת התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהן ומנהיגן: