מתני' לא ימכור אדם את פירותיו. כלומר פירותיו שבשדה משבאו לעונת המעשרות כדתנן בפ"ק לא ימכור אותן למי שאינו נאמן על המעשרות לפי שזה לא יפריש המעשרות וכן אין מוכרין פירות שביעית שבאו לו בהיתר כגון מן ההפקר למי שחשוד על השביעית ולא יאכל אותן בקדושת שביעית:
ואם ביכרו. מקצתן והגיעו לעונת המעשרות נוטל את אלו הבכורות ומוכר את השאר שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות וקמ"ל שאע"פ שיש בהן מאותן שביכרו אינן אוסרים למכור הכל למי שאינו נאמן אלא נוטלן והשאר מותר לו למוכרן:
לא ימכור אדם את תבנו. להוציא ממנו התבואה שנשארת לפעמים בשבלים ואותה התבואה כשתלקט חייבת במעשר לפיכך לא ימכור אותו למי שאינו נאמן על המעשר וכן לא את גפתו והוא פסולת של זיתים ולא את זגין הפסולת של ענבים לא ימכור למי שאינו נאמן להוציא מהן משקין לפי שהן חייבין במעשרות כדקתני ואם הוציא מהן משקין וכן התבואה מן התבן חייב במעשרות. ופטור מן התרומה. אבל בתרומה פטור מאלו הנשארים בתבן וכן בגפת וזגים לפי שהתורם צריך שיהא בלבו לפטור אף הקוטעים והן השבלים שנקטעו ולא נדושו ועל מה שבצדדי הכרי ועל התבואה שנשארה בתוך התבן וכן התורם בית הבד צריך שיכוין גם על מה שבתוך הגפת והתורם את היין שבבור מכוין גם על מה שנשאר בזגים ואם לא נתכוין אע"פ כן נפטר הכל שתנאי ב"ד הוא שהתרומה הוא על הכל:
מתני' הלוקח שדה ירק בסוריא. הן הארצות שכיבש דוד והוזכר לעיל בפ"ו דדמאי ובכמה מקומות שבמקצת עשו אותה כא"י ובמקצת כח"ל ולענין תרומות ומעשרות ושביעית עשו אותה כא"י והכל מדבריהם ולפיכך נקט כאן שדה ירק להשמיענו שהכל הוא בסוריא כשדה ירק שאין חייב במעשרות אלא מדבריהם ואם קונה שדה בסוריא מהישראל לעולם הוא מתחייב במעשרות כמו דתנן בסוף חלה הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים אלא שבסוריא החיוב מדבריהם הוא והכא מיירי שקנה מן הגוי בסוריא הלכך הדין הוא כך אם עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות ביד הגוי חייב לפי שברשותו של ישראל בא החיוב המעשרות עליהן ולרשב"ג לקמן דוקא כשקנה הקרקע עם הפירות מחוברין ולת"ק החילוק הוא כך אם קנה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא חייב ואם משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והכל בשלא קנה הקרקע אבל אם קנה הקרקע מיחייב הוא לעולם להת"ק ולהכי נמי נקט שדה ירק כלומר שלקח אותה כשהיא מלאה ירק אבל לא השדה עצמה:
ולוקט כדרכו והולך. פלוגתא דת"ק ור"י בשלא קנה קרקע כדאמרן דבהא הוא דמחלק הת"ק בין אם קנה משבאו לעונת המעשרות או לא ומשבאו הוא דפטור ובלבד שהוא יהי' לוקט כדרכו והולך אבל לא ישכור פועלים ללקט וטעמא דמילתא דבשלא קנה הקרקע אינו אלא כאריס בעלמא שאין לו בגוף הקרקע כלום וס"ל להת"ק כר"א דלקמן בפ"ד דחלה בחדא דתנינן התם ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ולר"א אין חילוק בין ירד לתוכה עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות או לא דלעולם מחייב להאריס ישראל אבל להת"ק דהכא כשירד לתוכה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא מחייב להאריס וכן בקנה הפירות ולא הקרקע דזה כאריס הוא ובהא הוא דס"ל כר"א דחייב אבל אם קנה אותן משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והיינו טעמא נמי דדוקא הוא לוקט ולא ישכור פועלים דאם ישכור פועלים מחזי כבעה"ב ואתי לאחלופי למיעבד הכי בקנה גם הקרקע ולהת"ק בקנה הקרקע לעולם מיחייב הוא ואפי' אם קנה אחר שבאו הפירות לעונת המעשרות ור' יהודא סבר דלא גזרינן בלא קנה קרקע אטו קנה קרקע:
אמר רשב"ג בד"א בזמן שקנה קרקע. רשב"ג פליג וס"ל כר"ג דפ"ד דחלה דהאריס לגוי בסוריא לעולם פטור הוא והכי אמר בגמ' הלכך קאמר דבזמן שקנה קרקע הוא דשייך לחלק דאם עד שלא באו לעונת המעשרות חייב דמכיון שקנה הקרקע והפירות הגיעו לעונת המעשרות ברשותו חייב אבל אם לא קנה קרקע אינו אלא כאריס שאין לו בגוף הקרקע כלום ולעולם פטור הוא:
רבי אומר אף לפי חשבון. ארישא קאי הכי קאמר בגמרא וכלומר אמילתי' דת"ק ועל משבאו לעונת המעשרות הוא דפליג דלת"ק בשקנה הפירות מחוברין בלא הקרקע והן באו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור מכלום ואפילו מהחלק שגדלו אח"כ משבאו לרשות ישראל ועלה קאמר רבי דאף בזה מתחייב הוא לפי חשבון וכגון שלקח התבואה אחר שהביאה שליש ביד הגוי דזהו בא לעונת המעשרות בתבואה כדתנן בפ"ק ונגמרה התבואה ביד הישראל השליש הראשון פטור הוא ומשני שלישים שנתוספין ברשותו מפריש מהן תרומות ומעשרות והלכה כרשב"ג בסוריא וכרבי בארץ ישראל: