מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב. עמהן ה"ה אם לא עירב עמהן במזיד ואורחא דמילתא קתני דסתמא כל איש ישראל רוצה בעירוב:
ביתו אסור מלהכנים ולהוציא לו ולהם. אמרינן בגמרא כגון שביטל להם רשותו והמבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל דדייר אינש בבית בלא חצר הלכך ביתו הוי רשותא דידיה וחצרו רשות דידהו ואין מוציאין מרשות לרשות:
ושלהם. בתים שלהן מותרים להוציא מהם לחצר לו ולהן שהרי הבתים שלהן עם החצר רשות אחת הוא והוא הוו ליה כאורח לגבייהו ואע"ג דלא עירב מטלטל הוא מבתיהם לחצר כאכסנאי שמטלטל ברשות הבע"ב שלו:
נתנו לו רשותן הוא מותר. להוציא מביתו לחצר שהרי הכל רשותו הוא:
והן אסורין. אפי' מביתו לחצר שלא נשאר להן רשות בחצר ולא אמרינן שיהו כאורחין אצלו דחד לגבי רבים הוי אורח ורבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:
היו שנים. שלא עירבו ובני החצר ביטלו להם רשותם:
אוסרין זה על זה. ואין להן להוציא מבתיהן שהיא רשות המיוחדת לכל אחד לבדו להחצר שהיא רשות שניהם וקמ"ל דאע"ג דהדר חד מינייהו וביטל רשותיה לחבריה לא מהני הואיל ובשעה שביטלו בני חצר להם לא היה להם היתר בחצר ולא קני רשותא דידהו לשיהיו יכולים לבטל זה לזה שהרי לא קנו ואין להן מה לבטל ואם אותן שלא עירבו בטלו בתחלה רשותן לאותן שעירבו המערבין מותרין:
שאחד נותן רשות ונוטל רשות. בגמרא קאמר דמשום סיפא איצטריכא ליה ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות דמהו דתימא לגזור בשנים שלא יתנו רשות ליחיד דילמא אתו למימר דיחיד נמי נותן רשות לשנים קמ"ל ואין נוטלין רשות דהדר תני לאשמועינן דאע"ג דאמרו להו קמאי שבטלו להך קני על מנת להקנות והדר חד מינייהו וביטל לחבריה. דמהו דתימא דהוי כמאן דשליחא שויא ולישתרי האי בתרא קמ"ל דמכיון דאיהו לא קני לאישתרויי לא מצי לאקנויי לחבריה וכללו של דבר דאחד נותן רשות דקתני היינו אם לא עירב מבטל רשותו בין לאחד שעירב עם השלישי השרוי בחצר וכגון שזה הג' חוזר ומבטל רשותו גם כך לו ובין לשנים שעירבו אבל לא לשנים שלא עירבו ואם מבטל הוא לשנים שעירבו או להרבה בני חצר צריך לבטל בפירוש לכל אחד ואחד ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך: