מתני' מאה טבל מאה חולין. שנתערבו והך טבל דמתני' דהכא מיירי בטבל שהופרש ממנו תרומה גדולה אלא שלא הופרשו ממנו המעשרות והרי הוא טבול לתרומת מעשר לאחד ממאה שבו:
נוטל מאה ואחת. לפי שדין הטבל שאוסר מין במינו ואפי' בכל שהוא עד שיפרישו וכשהוא נוטל המאה מהתערובות הטבל הוא שנוטל ולפיכך אמרו שצריך ליטול עוד אחת מהמאה של החולין עמו ומפסיד אותה הסאה האחת מפני שהסאה של תרומת מעשר שבטבל נתערבה בהחולין וא"ת נהי דכך הוא הלא תרומת מעשר עולה באחד ומאה וכשנוטל המאה טבל מן המאתים שנתערבו א"כ ישארו המאה חולין מתוקנין כמו שהיו היינו טעמא שאם אתה אומר אינו נוטל אלא מאה יטעה ויחשוב שאותן המאה הן המאה החולין שעלו בידו ויחשוב אותן לחולין ובאמת אינו כן שהטבל הוא שמפרישו מן החולין ונמצא ישארו אלו המאה טבל בטיבלן שיחשוב שהן חולין ולא יפריש מהן הלכך צריך הוא שיטול עוד סאה אחת מן החולין מפני התרומת מעשר כדי שידע שהטבל הוא שהפריש ויתקנו לפי מה שצריך לתקנו וישארו מהחולין צ"ט סאה מתוקנין והכי מפרש להאי טעמא בהאי תלמודא בפרק הבית והעליה:
מאה טבל מאה מעשר. שנתערבו ג"כ הוא נוטל מאה ואחת ומפסיד מן הטבל אותה סאה אחת וישארו צ"ט שאין טבל ואותן המאה ואחת הכל מעשר הן וטעמא בהך חלוקה הויא כעין הטעם דהחלוקה הראשונה שאם אתה אומר לא יטול אלא מאה יחשוב שהמאה שנטל הוא הטבל ולא יפריש כ"א סאה אחת לתרומת מעשר ממנו ובאמת אינו כן שהמאה שנטל הן המעשר מפני שזהו הכלל כל שיש בו יותר מן האיסור אותו הוא שמפרישין מהתערובות שנתערב עם האחר וכן הוא כאן שבמאה הטבל יש סאה אחת לתרומת מעשר ובמאה מעשר יש עשרה לתרו"מ לפיכך אמרו שיטול מאה ואחת כדי שידע שהן המעשר ויפריש תרומת מעשר כשיעור הראוי למאה ואחת מעשר שאף אותה סאה אחת שניטלת מן הטבל נעשית מעשר ומ"מ ההפסד הוא מן הטבל שאם לא נתערבו היה מפריש מהטבל עשרה למעשר והעשירי שבאותן עשרה היה לתרומת מעשר והיו נשארים בידו מאותן המאה טבל תשעים סאה שהן מעושרים ומתוקנים ממעשר ראשון ומאותן המאה מעשר לא היה צריך להפריש כ"א עשרה לתרומת מעשר עכשיו שנתערבו אומרים אנחנו שאותה הסאה שהוא נוטל עם המאה הן הכל כמעשר ונמצא אותה הסאה הנוספת היא ההפסד שגם היא למעשר ומפריש מהן עשרה למאה לתרומת מעשר וחלק העשירי מאותה סאה מעשר לתרומת מעשר ומהצ"ט סאין שנשארו טבל צריך עכשיו שיפריש מעשר מכל הצ"ט והן עשרה סאין פחות עשירית ובין הכל הוא מפסיד סאה בדאמרן:
מאה חולין מתוקנין מאה מעשר. שנתערבו ובמאה מעשר שלא הפריש מהן תרומת מעשר יש בהן עשרה מתרומת מעשר לפיכך נוטל מאה ועשר לפי שהתרומת מעשר נתערב בהחולין וא"כ צריך להפריש מהחולין כדי שיעור תרומת מעשר שבמאה המעשר ונוטל מאה ועשר והן הכל מעשר ומפריש מהן התרומת מעשר כשיעור תרומת מעשר מן הק"י מעשר שהן י"א ואותן העשרה שמוסיף על המאה מפסיד הוא מן החולין וישאר תשעים סאין חולין מתוקנות כמו שהיו וא"ת א"כ יהיו החולין הכל מדומע שהרי עשרה תרומת מעשר שנפלו למאה הן ותרומה אינו עולה אלא באחד ומאה הא ליתא דתינח אם היה העשרה התרומת מעשר כבר מפורשים ומבוררים לתרומת מעשר אז הדין שצריך א' ומאה כנגד התרומת מעשר שנפלו אבל כאן שאין התרומת מעשר מבורר ומופרש אלא שיש במאה מעשר הטבולין לתרומת מעשר כדי עשרה לתרומת מעשר הלכך לא מחמרינן כאן אלא שאוסר בהחולין כדי אותן העשרה ויהיו כמעשר וצריך ליטלן מהחולין עם המאה מעשר ומפריש מן הכל תרומת מעשר ותשעים החולין נשארו מתוקנין. והא דקתני הכא חולין מתוקנין ולא חולין סתם כמו ברישא תע"ג דגם ברישא בחולין מתוקנין איירי הא קא משמע לן דלא תימא דאין הדין דהאי חלוקה כ"א בשנתערבו המעשר בחולין שהוציאו ממנה התרומה גדולה לבדה ולא הוציאו ממנה המעשר דאז אמרינן דהמעשר של מאה מוציא גם העשרה מעשר שבהחולין ונוטל מאה ועשר למעשר מפני שנתחבר מעשר למעשר ואינו מפסיד כלום אבל לא בנתערב המעשר עם החולין המתוקנין לגמרי ואפילו מן המעשר הלכך קמ"ל דאף אם נתערבו בחולין המתוקנין לגמרי אוסר בהן עד כדי עשרה מטעם העשרה תרומת מעשר שבמאה המעשר וכדאמרן:
מאה טבל תשעים מעשר וכו'. כל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד כלום והטעם דכשהטבל מרובה א"כ לעולם אין במעשר הפחות ממנו כדי שיעור שנוכל להעלות התרומת מעשר שנתערב בו ואם אתה מחשבו כתרומת מעשר שנפל למעשר נמצא המעשר מדומע הכל הוא ולפיכך לא החמירו כן במעשר וכל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד מן הטבל כלום והיינו אם הטבל מרובה על המעשר בין בעשרה או פחות דלעולם שייך האי טעמא ועשרה דנקט במתני' לאו דוקא והכי אמרינן בגמרא וכדנפרש בהסוגי':