בכרכים. שיש שם שלחני עד כדי שיראה לשלחני:
בכפרים. שאין שם שלחני:
עד ערבי שבתות. שבא להוציא לסעודת שבת אז ידע אם יקבלוה ממנו ויכול להוציאה:
אם היה מכירה. ה"ק אם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין אם מכיר שהיא הסלע שנתן לו מקבלה הימנו אפי' לאחר י"ב חדש:
ואין לו עליו אלא תרעומות. ואחר שאינו חסיד ולא רצה לקבלה ממנו אין לזה עליו אלא תרעומות דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו:
ונותנה למעשר שני. בשוויה ואינו חושש משום אסימון דקי"ל אין מחללין מעשר שני על אסימון אלא דוקא על מטבע שיש בו צורה וסלע זו שם מטבע יש עליה דמי שאינו לוקחה בשוויה בתורת מטבע אלא כמו נסכא של כסף אינו אלא נפש רעה:
האונאה ארבעה כסף. למקח שוה סלע שהוא כ"ד מעות כסף וחזרה ושנאה משום דבעי למיתני הא דלקמן:
והטענה שתי כסף. שאין שבועת הדיינין על טענה שהיא פחותה משתי כסף שטענו שתי מעות כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר או יודה לו הכל ויכפור בפרוטה:
וההודיה. להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה צריך שוה פרוטה:
המוציא שוה פרוטה. אבל בציר מהכי אינו חייב להכריז דכתיב אשר תאבד ממנו שתהא קרויה אבדה פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:
יוליכנו אחריו. אם אח"כ הודה שנשבע לשקר דאז אין לו כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא ליד שלוחו כדתנן פ' הגוזל קמא:
האוכל תרומה. גדולה אם אכלה בשוגג:
ותרומת מעשר. מעשר מן המעשר:
ותרומת מעשר של דמאי. הלוקח תבואה מעם הארץ צריך להפריש תרומת מעשר אבל לא תרומה גדולה לפי שהיו הכל זהירים בה:
והחלה והביכורים. כל הני חמשה חד נינהו דכולהו איקרו תרומה ומשם אחד הן באין:
הפודה נטע רבעי. דגמר קדש קדש ממעשר שני דמוסיף חומש והני תרווייהו נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי כיון דממעשר יליף:
ומעשר שני שלו דוקא מוסיף חומש דאיש ממעשרו כתיב:
הקדשו. ולא של אחרים המקדיש כתיב:
הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש. בשוגג חייב קרבן מעילה וחומש: