לא תכבה, מ"ע להבעיר אש בכל יום בבוקר ובין הערב, ואע"פ שאש יורד משמים, מצוה להביא מהדיוט כדי להסתיר הנס, ער"מ פ"ב ה"א מתמידין, ובמנחות (כ"ז.) בעי אי על העצים דוקא או על בסמוך, ועמ"ש בפרד"י שמות (כ"ז.), ובקומץ מנחה מ' קל"ב הק' אמאי לא יליף בש"ס מעקדה דכ' וישם אותו על המזבח ממעל לעצים, הרי דעל העצים דוקא, וכמו דיליף לענין קרבנות מעקדה בתמיד (ל"א:), ושחיטה בתלוש בחולין (ט"ז.) מן ויקח את המאכלת, ותי' לר"מ בפ"ב הכ"ו מפסולי המוקדשין דרק לכתחילה, וא"כ האיבעי' לענין דיעבד עש"ה, ובס' המצותמ"ע כ"ט דמצוה שיהי' אש תמיד על המזבח, הוא על כל ישראל, רק דעשי' צ"ל ע"י כהנים, ולכן כל המכבה לוקה אף אינו כהן כמ"ש רמב"ן בפסוק ב', עי' בחמדת ישראל (דף ב'), ובסה"מ ל"ת פ"א: וע"ע ברמב"ן שחקר באמת דיהי' ב' לאווין במכבה, וברש"י כאן כ' ב' לאוין, ובחמד"י דף כ"ד ע"ג הוכיח מזבחים (צ"א:) דאף בכיבוי דמצוה איכא לאו ולא אמרי' עשה דול"ת, ולהנ"ל י"ל דאין עשה דוחה ב' לאווין: וברמב"ן אי נתעצלו הכהנים ונכבה האש עברו בל"ת, וצריכין להשגיח שלא יכבה, עי' חלקת יואב תנינא בהשמטות או"ח סי' ו' שהק' מזה על מקור חיים סי' תל"א בדבר האסור גם בלי מעשה לא שייך בי' דבר שאינו מתכוון ואסור, והסכים עמו בהקדמה לאגלי הטל, א"כ איך אמרי' בזבחים (צ"א.) מתנדב אדם יין ומזלפו ע"ג האישים משום דהוי דשא"מ, והלא הכא אסרה התורה אף בלי מעשה לרמב"ן, ובכל"ח תי' דכיבוי במקצת אין איסור על כהנים בלי מעשה ע"ש - ובשפתי צדיק אות ה' הביא דהראשונים חולקים אי נצרך שלא יהי' רגע בלי אש או רק שלא ילין בלי אש, ובמנחות פי"א מ"ז פליגי אי צריך שיהי' טפח המסלק גבי טפח המסדר, וכן י"ל מפני שהי' מונח תמיד גחלת אש משמים לכך נתקיים תמיד: ואדמו"ר מגור שליט"א העיר דהלא נלמד מקרא דאע"פ שירד אש משמים מצוה להביא מהדיוט וכן יש לעיין למ"ד בזבחים (צ"א:) דאין חייב על לא תכבה עד שיכבה כל אש המזבח, אם הכוונה גם על אש היורד משמים אף שמסתם לא הי' יכולת ביד בשר ודם לכבות, ועי' בח"א מהרש"א יומא (כ"א:), מ"מ הי' יכול לסלקה מן המזבח, ואח"כ יכבה כל האש אז יתחייב מלקות, או כוונתו כיבוי במקצת לא שמי' כיבוי אם יכבה אש מהדיוט אינו חייב ע"ש, וע"ש עוד שנסתפק למ"ד שחייב על כיבוי במקצת אי בעי שיעור כזית, ובהגהות מהגרי"מ בידרמאן שליט"א הביא מזבחים (צ"ו:) בנסכים דמזלפן, והק' בגמ' והא מכבה ומשמע מרש"י דדוקא בטיפין דקות לא הוי כיבוי, ואפ"ל דגם בפחות איכא איסור מתורת ח"ש, ובטיפין דקות גם איסור ליכא:
שם) ברמב"ן אזהרה לכהנים שירבו בעצים שלא יכבה, ואזהרה לכל אדם שלא יכבה אפי' גחלת אחת והוא בת"כ, וכ' בפנים יפות הא דל"א דקאי על הכהנים ולעבור בב' לאווין, הוא כתוס' ב"מ (ס"א.) בלאו שאין לוקין ל"ש לעבור בב' לאווין, וה"נ הוי לאו שאין בו מעשה במה שלא הרבה עצים, והוי גם ניתק לעשה דכ' אש תמיד תוקד א"כ בעמוד והדלק קאי עש"ה - והנה הגם שאסור לכבות, הותר לשפוך יין על האש, כשנדב יין לבד הגם שנכבה האש, זבחים (צ"א:), ויובן בזה מחז"ל זכרו כיין הלבנון (הושע י"ד ח') חביב עלי שמותן של גרים כיין שקרב לפני על גבי מזבח במד"ר ויקרא, דבאמת קבלות גרים קשה כספחת (קידושין ע':) שנשאר בהם נטיות גרועות שפועלים רע על סביבות ישראל שבאים אליהם, אעפ"כ ירצה לקיחת גרים שמקרבין עצמם לישראל ולדתם, ודומה ממש ליין שקרב על מזבח, הגם שנכבה מעט אש, אעפ"כ נרצה ליתן יין נדבה, כן גרים אע"פ שמכבים מעט אש - תורה ויהדות אעפ"כ נרצה ליקח, הואיל שמקריבים עצמם וטובם על מזבח יהדות: ובירושלמי יומא פ"ד ה"ו לא תכבה אף במסעות, כשאדם בביתו ינהג בכשרות בסביבות קרובי' ומיודעיו ומבושה, אבל כשבא למקום אחר אצל אנשים שאינם ידועים לו אז יוכל לנטות מדרך הישר אל דרך רע, וכ' בתהלים (קכ"ח א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, ירא ה' אף בדרך, סימן שבאמת הוא ירא ה', ומרמז כאן אש תמיד תוקד על המזבח, על מזבח של לב איש צריך תמיד ליקוד להבת אש של אהבת ה' ויראתו, לא תכבה אף במסעות, ועי' בזה בהדרוש ועיון ובפרד"י תצוה (דף רפ"ד:) דבר נעים ע"פ צחות:
שם) ובער עליו הכהן ובזה"ק דכ"ז. וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחוקא הוא מן דינא וכו', וכן בנשא (קמ"ה:) וחסד ה' מעולם ועד עולם תהלים (ק"ג י"ז) אילין דינין כהני דאתי מסטרי דחסד כו', עי' בס' רשפי אש השלם אות נ"ט שהק' אמאי כהנים קפדנים המה (ב"ב ק"ס. ורש"י גיטין פ"א: ד"ה גט) והלא הם ממדת חסד ותי' על מי שאינו מניח חסדים להתפשט, וכן ראוי לכל עובד ה' ועי' אגרא דפרקא אות קל"ד מה שתי' קו' הנ"ל: