וספרתם לכם. ערמב"ן דבספירת נדה ל"צ שיוציא מפיו המספר ז' נקיים. ודלא כשל"ה. עי' בזה בשו"ת נובי"ת יו"ד סי' קכ"ג מה שהשיב להגרי"פ ובהגהות מבנו ז"ל. ועי' בחינוך מ' ש"ל. ורדב"ז סי' כ"ז. ובהפלאה כתובות (ע"ב.) - ובשו"ת הרשב"א סי' קכ"ו כ' דמשו"ה לא מברכינן שהחיינו בספירת העומר. דהספירה הכנה לעיקר מצוה דלאחר הספירה יקרבו שתי הלחם, ועתה סופרין לבד בלא עיקר המצוה ולהכי אין אומרים שהחיינו כו' לזמן הזה דהוא רק צער בזכרונינו חורבן ביהמ"ק. וג"כ להכי אומרים אחר הספירה הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בהמ"ק. כי מדאו' נוהג רק בזמן המקדש כשהקריבו העומר, ועתה רק זכר מדרבנן ומתפללים שנזכו לקיים לאמירה ולתכלותה – וגם תי' דימי העומר הם ימי דין ומשפט רשעים בגופם. בעדיות פ"ב מ"י. והי' מגפה בתלמודי ר"ע יבמות (ס"ב:). ולכן מצות הספירה בתחלת הלילה להחליש תוקף הדין השוטט בלילה. וברכת שהחיינו רק על שמחה. וער"ן סוף פסחים. ומטה משה סי' תרס"ט בזה. ורדב"ז אלף שכ"ז שהוא רק הכנה לחג עצרת. וסומכין על עצרת וכמו שאין מברכין על עשיית סוכה, ועשו"ת יהודה יעלה או"ח סי' קנ"ד. ובס' שער בת רבים יש אריכות בזה: ועי' בהגדה מעשה נסים לאא"ז הגאון מליסא ז"ל בפתיחה. על הא שלא תקנו ברכה על סיפור יציאת מצרים בלילה הזה. וכ' דבעינן סיפור מעליא ולא יצא בדיבור א' כמ"ש הרשב"א דבדיבור א' יצא. ורק דבכל דבר שתקנו ברכה בגוף המצות לא תקנו ברכה על צוותו, ואינו בדין לתקן ברכה על ברכה עש"ה. וחתנו הגה"צ ר' אלעזר מסוכוטשוב ז"ל בהגדה זכרון נפלאות בדף י"ב: הק' על זה. וגם אמאי לא תיקנו ברכה על ק"ש. וכ' שרק מצוה שהוא במעשה מברך ולא באמירה. והא דמברכינן ברכת התורה על עסק התורה והלל ומגילה וספירות העומר, הטעם כמ"ש בשבת (כ"ג.) היכן צונו מלא תסור. ותקנו הברכה בלשון וצונו להזכיר שגם המצוה ההוא שתקנו הוא בכלל וצונו ע"ש אריכות בזה:
שם) אוה"ח ממחרת השבת פי' מעכשיו קודם שתכנסו לארץ וכו'. משמע שגם כשהי' במדבר היו סופרין ספה"ע, וכ"כ תוס' מנחות (מ"ה:) ד"ה קרבו. וע"ס טעמי המנהגים ח"ג דל"ח. בשם ס' מנחת ציון. דאיך ספרו הא לא יכלו לומר היום כך וכך לעומר שהרי לא הקריבו עומר. והביא מזה"ק (צ"ז.) דהמצוה הי' תיכף בעת צאתם ממצרים רק ספרו ליצי"מ ולא לעומר ע"ש. ועי' בקונ' נצוצי אורות מכל"ח ז"ל שהביא רמב"ם דמצות ספה"ע בזה"ז מה"ת. הרי דלא תלוי בהבאה וה"ה במדבר כאוה"ח. אך צ"ע דהר"מ מונה מצות ספה"ע בה' תמידין פ"ז הכ"ב ולא בהל' תפלה. וגם מלשונו מצוה לספור מיום הבאת העומר, נר' דס"ל דתלי' בהקרבת העומר. ומ"ש אח"כ בהכ"ד שנוהג בכ"מ וכ"ז. דהר"מ לשיטתי' שמקריבין אע"פ שאין בית ולכן ספה"ע מצוה אף בזה"ז. אבל במדבר דל"ה עדיין הקרבת עומר כלל ל"ש מצות ספה"ע אך מדכ' דנוהג בכ"מ וכל זמן נר' דאף בזמן חורבן בית ראשון הי' נוהג אע"ג דאז בטלה קדושת הארץ. וג"כ לא משכחת הבאת העומר אך י"ל כיון שקדושת ירושלים לא בטלה. גם קדושת א"י מירושלים לא בטלה. ומשכחת עומר מתבואה שגדלה בירושלים, ואע"ג שאסור לזרוע בירושלים זה רק מדרבנן: וברמב"ן שם מסופק מה דאי' בת"כ וספרת לך בב"ד. אם בא לומר שב"ד סופרין ומברכין או שיזהרו ב"ד במנין וקידוש שנת החמשים. עי' המאסף תרס"ח סי' ה'. דיש להוכיח מל'הת"כ עצמו שהחיוב הוא לספור בפה מדכ' ומנין שיספור לשני שבוע ת"ל והי' לך ימי שבע השנים וכו', ואם נאמר שהסיפור רק במחשבה שיזהרו ב"ד במנין לבד א"כ מה זה בא ללמדני, אע"כ בא ללמד גם על סיפור בפה כמו בספה"ע דצריך לומר יומי ושבועי עש"ה - ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' כ"ח שאלת מפ"מ נצטוו מקצת המצות בל"י ומקצת בל"ר, תשובה, בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמ' ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי בספה"ע צוה בל"ר וספרתם לכם ובספירת של שמיטה והיובל צוה בל"י וספרת לך שבע שבתות, ובא בביאורו כי ספה"ע מוטלת על כל או"א וספירת שני השמיטה והיובל אינה מוטלת עכאו"א אלא על ב"ד, ובחיוב ראשית הגז בחולין (קל"ה.) בהמה משני שותפים חייבת ברה"ג ור' אילעי פוטר, מ"ט ראשית הגז צריך דוקא צאנך ולא שותפות, ורבנן למעוטי שותפות כותי, מ"מ לכ"ע לשון יחיד בזה למעט אחרים, למר שותפות כותי ולמר אפי' שותפות בנ"י, וראשית דגנך לכולם אתי למעוטי שותפות כותי עש"ה, וכן יש מצות אחרות שביאורו לנו הטעם בזה, ובחולין (כ"ט.) תזבח שלא יהי' ב' שוחטים זבח אחד ע"ש ומש"ל בפ' בהר (כ"ה ח') - ובדברי שאול הק' למה אמר יום אחד לעומר ולא ראשון אחר שיש אחריו שני, ול"ש תי' רמב"ן לענין יום אחד במעשי בראשית, ועט"ז ריש סי' תקפ"א, וי"ל דעשו להוציא מצדוקים שאמרו ממחרת השבת, ואם יאמר יום ראשון הי' משמע יום ראשון של השבוע, ועפרד"י ויקהל (דף שס"ג.) - עי"ל דראשון ל"ש רק כשיאמר אח"כ יום שני, אבל כאן מוגה ביום השני שני ימים א"כ מספר גם יום הראשון בכלל, ובזה לא יפול שם ראשון רק אחד, וכ"מ בהזאת אחת ואחת וכו' נמצא דמנה גם הזי' ראשונה בשם אחת ולא אחד וראשון, וע"כ כיון דסיפר אח"כ שתים ושלש יתכן בזה שם אחת:
תמימות במד"ר פכ"ח אימתי הן תמימות בזמן שעושין רצונו של מקום, ובידי משה כ' הא דהוסיף יום א' מדעתו, שאי' (תצא כ"ה י"ח) ויזנב בך כל הנחשלים שעשה עמלק לישראל בעלי קריין וסותר יום א' מספירות נ' יום, ולכן ניתנה התורה לנ"א יום, וז"ש אימתי תמימות כשעושים רש"מ, משא"כ אז שהרהרו ובאו לטומאת קרי ל"ה תמימות כי סותר יום א', ועשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ט מ"ש במדרש הנ"ל: