וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, רש"י שהובטחו מים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים, ובפענח רזא כ' ג"כ הא דזכה מלח, דבפ' תזריע יהיב טעמא ליונה שזכתה בימי נח, והכא מ"ט, וי"ל כשעברו ישראל ים המלח אמר הים לקב"ה הלא אינך מקפח שכר כל בריה (כב"ק ל"ח:) ומה שכרי, ואמר ה' שלא יהי' שום קרבן נקרב בלעדך, עוי"ל שהוא דבר מקיים לעולם להורות כמוהם כפרה קיימת לעולם וכ"כ בבעה"ת, ובחינוך מ' קי"ט כ' ג"כ כן, ובדברי שאול כ' מלח מרמז על קיום שמקיים הדברים, והקרבנות מקיימים הברית שיהי' קיום לעולם, ונודע כי ת' בראש התיבה נוכח לזכר ונסתר לנקבה, וז"ש ולא תשבית המלח שלא תבטל לברית מלח אלקיך שיהי' קיום לעולם, (ועפרד"י משפטים קפ"ח.), וא"ע ורמב"ן כ' שאין דרך כבוד להיות לחם השם טפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך, ולפיכך עצים ודם אין טעונין מלח: והאברבנאל כ' שלא יסריח הבשר כי מלוח לא יסריח ע"ש ויש להוסיף דאברים הנותרים היו מונחים על המזבח כמה ימים עד שהי' פנאי להקטיר דאין לינה פוסלת בראש המזבח כמ"ש תי"ט פ"ה מ"ה מאבות, ואף דהיו מהנסים במקדש שלא הסריח מ"מ לכתחלה אין סומכין על הנס וכמ"ש תוס' יומא (כ"א.) ד"ה נבלעין דקרא לא אניסא סמך, וכ"כ רע"ב פ"ו מ"ד משקלים דמה"ט היו שלחנות של שיש שזהב וכסף מרתיחים הבשר ומסריחים, ושיש מצנן ואין סומכין על נס, אבל קשה דבאמת גם במנחה צריך מלח ול"ש יסריח, ועמ"ש לקמן בסמוך בשם מרדכי, ובר"מ פ"ה הי"ג מאיסורי מזבח כ' במנחה יותר חיוב במליחה, דבקרבן אם הקריב בלא מלח לוקה והקרבן כשר ובמנחה מלח מעכב ע' בס' הדוה"ע: ובמלא העומר כ' הא דבמנחה כ' מליחה אף דהם בכלל כל קרבנך דעיקר ענין קרבן לתקן יסודות הבריאה שהחוטא פגם להכי חוב הקרבן מכל ד' יסודות הבריאה דצח"מ, מלח דומם, נסכים צומח מענבים, קרבן בהמה חי, והכהן המקריב מדבר, מהאר"י ז"ל, אבל במנחה חסר יסוד חי והי' הו"א דגם מלח לא צריך, להכי מפרש מנחה דגם בזה הוי ד' יסודות דהוי כאלו הקריב נפשו נפש שלו ויש ג"כ חי: ובמנ"ח במוסך השבת אות ה' כ' דבר חדש דמליחה הטעם כדי להוציא הדם, כי דם אברים שלא פירש אסור מה"ת להר"ם פ"ו ה"ט ממאכלי אסורות, ואפי' אי מותר מ"מ לשיטתו ולשי' רש"י דם שמלחו ובשלו אסור מה"ת, וכיון שאש שואב הדם, אם יקריב בלי מליחה, והי' נחשב כאלו הקריב דם ואסור להקריב דבר שאסור באכילה דבעינן ממשקה לישראל (ושאני דם וחלב שמצותן בכך), ובס' הדרוש ועיון שדא בו נרגא לר"מ פ"ה הי"א מאיסורי מזבח לכתחלה הי' המצוה למלוח יפה ובדיעבד אפי' מלח כל שהוא בגרגר מלח אחד ג"כ כשר, ואי מטעם דם מדוע סגי בכל שהוא הרי לא יצא הדם בזה, וגם במנחה דחייב למלוח ול"ש זה וכש"ל, ובאמת אשתמיטתי' לי' מרדכי פ' כל הבשר סי' תש"כ שכ' דמליחה בקדשים לכתחלה מעכב ובחולין בדיעבד, דבקדשיםלא בעי מליחה להוציא דם אלא למצוה, דהא קומצי מנחה נמלחין וכו', הרי דגם המרדכי רצה לומר כן ודחי ממנחות. ובס' המצות מל"ת צ"ט, מי שהקריב טפל בלי מלח חייב מלקות, מבואר דצריך למלוח עד שיתן טעם ואל"כ לוקה, אמנם זה אינה הלכה כמ"ש הר"ם פ"ה הי"א מאסמ"ז דאפי' בגרגר מלח כשר דודאי אינו נותן טעם, ובחמדת ישראל ח"א (דף כ"ה.) רצה לומר דבזה איכא לאו, לא תשבית מלח, ועשה, על כל קרבנך תקריב מלח, וי"ל דלאו אינו עובר אלא כשמקריב בלא מלח כלל, אבל בכל שהוא אינו עובר בלא תשבית מלח, אבל העשה אינו מקיים עד שמלח יפה, וא"ש בזה מה שהק' המפו' אהא דדרשי' תקריב אפי' בשבת הא בגרגר א' יצא וליכא חילול שבת, ולהנ"ל א"ש דעשה אינו מקיים רק במולח שיתן טעם, אך מכ"מ ומל"מ שם מבואר דגם העשה מקיים בגרגר א', אך ק' דהר"ם כ' שם ואם מלח כ"ש כשר, ואינו מובן הא אפי' בלא מלח כלל כשר כמ"ש שם בהלכה שאח"ז, ועכצ"ל דהר"מ קאי על מנחה שמלח מעכב מצד הקרא דלא תשבית מלח וגו' מעל מנחתך, וע"ז אמר הר"מ דבגרגר א' אינו עובר על הלאו וכשר אבל המצוה לא קיים: ובס' ציונים לתורה כלל ל"ט חקר בענין מליחת קרבנות, אי ענינה להכשיר הקרבן צריך מלח, ובלתי מלח אין נכשר הקרבן, או מליחת הקרבן בפני עצמה וכך ענינה של קרבן זה שיהי' מלח קרב עם הקרבנות, אבל מ"מ הוי הקרבה בפני עצמה והוא עצמו קרבן: וער"מ שם וחינוך דמקריב בלי מלח לקי אלא תשבית מלח ולא חשיב לאו שאין בו מעשה דהקרבה מעשה, ולכאו' ראי' דמלח להכשיר הקרבן, דאי בפ"ע הוי לאו שא"ב מעשה, מ"מ אין ראי' הואיל ובא ע"י מעשה הקרבת הקרבן, שכל זמן שאין מקריב הקרבן אין מצוה להקריב מלח ועובר הלאו לא תשבית מלח דמניעת הקרבת המלח רק בעשותה מעשה הקרבת הקרבן, וחשוב לאו שיש בו מעשה הואיל דהלאו בא ע"י מעשה, והיא תמיד עם מעשה בהכרח, וכן הוא בענין הלאו דלא יהי' פני ה' ריקם עש"ה. ואי כל המנחה צריך מלח אף חלק הנאכל לכהנים או דוקא בקומץ, יש פלוגתא, וברמב"ן כאן בשם ראב"ע נראה דס"ל דכל המנחה צריך מלח, וכנראה מבדה"ב בית ג' שער ג', ובריב"ש סי' קפ"ה כ' להיפך וע' בזה ברביד הזהב: ובמל"מ שם הביא ירושלמי יומא פ"ד ה"ה נתן מלח חייב מיתה, והביא מבאר שבע דלא מצינו חיוב מיתה בחסרון מלח, והגיה חיסר א' מסמניה, ובאמת כן מבואר בירו' הובא בתוס' ישנים יומא (נ"ג.) חסר מכל סימן וסימן ולא דיבר כלל ממלח, והמל"מ הגיה בירו' לא נתן מלח אינו ח"מ, ועובר משום ביאה ריקנית כיון דחייבו חכמים להכניס מלח ולא נתן חשוב ביאה ריקנית, ובשו"ת מנחת אברהם סי' מ"ו ראיתי כמ"ש תוס' סוכה (ג'.) ד"ה דאמר, דאם אינו עושה מצוה כתקנת חכמים אף מדאו' לא יצא המצוה, א"כ גם כאן דחכמים הצריכו מלח אם לא נתנו אינו יוצא המצוה וכיון דלא יצא ממילא חייב משום ביאה ריקנית אף דלא הוי קטרת חסירה מ"מ חייב משום ביאה ריקנית: והאברבנאל הביא ראי' שמותר לתת מלח במצות של פסח, והנוהגים שלא לתת מלח אין זה מצד חימוץ רק משום לחם עוני, ועי' רא"ש פכ"ש סי' כ"ד הביא שיש מביאים ראי' ממליחת קרבנות מפסחים (ל"ה.) בחלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן למכור בשוק יוצאין בהם, והרי יש בהם מלח ואיך יוצאין למצה, ודחה זאת דאין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע"ג מזבח כגון אברים ופדרים וקומץ, אבל חלות תודה ורקיקי נזיר לא בעי מלח, ועי' שעה"מ ה' איסורי מזבח שהוכיח דבחלק הנאכל לכהנים ג"כ ליכא חיוב מליחה, דרק בקרב ע"ג מזבח, ובס' הדוה"ע העיר מרמב"ן כאן דטעם מליחה משום הקריבהו נא לפחתך ושייך אף בחלק כהנים, כי גם הם היו צריכים לאכול חלקם בגדולה, וכמ"ש בחולין (קל"ב.), ולפ"ז יש לחלק בין בשר קודש שנאכל לכהנים ובין שירי מנחות די"א דלא בעי למשחה לגדולה. רק בבשר ולא בפת, עתו"ס בכורות (כ"ו.) ד"ה ואתי, אכן בבשר קודש בלא"ה צריך מליחה להוציא הדם: ויש להעיר עוד מתוס' חולין (כ"ג.) ד"ה תמות דבעוף ל"ש הקריבהו כו' ולטעם רמב"ן בעוף ל"צ מליחה, ובאמת צריך וכרש"י כאן בחומש ובר"מ פ"ה הי"א מאיסורי מזבח, ועוד יש להעיר מר"מ פט"ז ה"ד ממעשי קרבנות דביין הבא בנדבה נותנים ג"כ מלח ובזה ל"ש הקריבהו כו' דאין דרך הסגנים והפחים לתת מלח ליין וצ"ע: וראיתי בירחון בית אברהם סי' נ' שנסתפקאי מליחת אברים ופדרים אינה רק ביום או דכשרה אף בלילה, כיון דהקטרה עצמה צ"ל ביום, במשנה ספ"ב דמגילה דחשב הקטרה בדברים שרק ביום, והיינו הקטרת הקומץ כמ"ש הרע"ב, או רק הקטרה דמפורש בקרא כל הלילה עד הבוקר משא"כ במליחה עש"ה, וי"ל דזה תלי' אי מליחה כשרה בזר א"כ לא הוי בכלל עבודה יהי' כשרה בלילה אבל אם פסולה בזר הוי עבודה, וע"ש בתוס' מגילה ד"ה לקמיצה וא"ש מדוע לא הוזכרה המשנה דהמליחה צ"ל ביום, דס"ל מליחה כשרה בזר כדמסיק במנחות דהך לא מלח ר"ל כהן אלא זר, אבל הר"מ כפי הנראה מדבריו בפ"ט ה"ו מביאת המקדש דאינה כשרה בזר י"ל דאינה כשרה בלילה, והא דלא חשב הר"מ בפ"ד ה"א ממעה"ק בהנך דכשרים רק ביום גם מליחת אברים וצ"ל דגם בלי מלח אין הקרבן נפסל: ובר"מ בפי"א ה"ז מפסולי המוקדשין מבואר דמליחה כשרה בזר, ובפ"ט ה"ה מביאת המקדש מבואר דמליחה עובר הזר בלאו ופסולה וסותר עצמו ועשעה"מ שפלפל בזה, ובשו"ת חת"ס ח"ו סי' כ' הק' לרמב"ן דמליחה כשרה בזר, ובמנחות (כ'.) דהק' ר"י וכי תעלה על דעתך שזר קרב, הרי פשיטא להש"ס שאי אפשר מליחה בזר עש"ה, ובשו"ת משיב שלום סי' מ"ד, ובהדו"ע תי' ע"פ תוס' זבחים (י"ד:) ד"ה והרי, דאפשר שזר יעמוד מרחוק וימלח ע"י זריקת מלח וכמו ביומא (מ"ה.) וקאי אארעי' ועביד בזריקה, וכ' דא"א למלוח בטוב ע"י זריקה, וי"ל דפלוג' אביי ורבא אי אפשר מליחה ע"י זריקה ע"ש: אבל ביחזקאל (מ"ג כ"ד) כ' והשליכו הכהנים עליהם מלח, ועי' חולין (קל"ב:) תד"ה והמליחות, ומצינו להדי' מליחה ע"י השלכה, וי"ל דלשון השלכה לאו דוקא, ועי' פסחים (כ"א:) אי דברים ככתבן, וגם אין ראי' מפסוק דמליחה רק בכהנים, כיון דגם דברים הכשרים בזרים הי' דרך כהנים לעשות כיומא (ס"ו.) בשעיר המשתלח לא היו מניחין ישראל להוליכם, ותוס' קידושין (ס"ו:) ד"ה אין, אף דשחיטה כשרה בנשים ועבדים לא עבדו רק מיוחסים, וכ"כ תוס' כתובות (כ"ד:) ד"ה חד, וה"נ אף שמליחה כשרה בזרים היו הכהנים מולחין: ובשפתי צדיק אות ט"ז כ' אם העלה האברים בלא מלח חייב מלקות ולא יועיל אם מלח אח"כ דאל"כ איך לוקין בלי מלח דהוי התראות ספק פן יתן אח"כ מלח, גם מסופק הא דר"מ פ"ה הי"א בדיעבד מלח כ"ש כשר אם הכוונה על כל אבר כ"ש או על כל הקרבן ע"ש הרבה: וע"ע במנחות (כ"א.) תקריב מלח אפי' בשבת אפי' בטומאה, ובמל"מ פי"א ה"ה משבת הק' הא קיי"ל אין עיבוד באוכלין בשבת (ע"ה.) ולמ"ל קרא על זה, ותי' כיון דקרבן תמיד דמוסף הי' בלילה ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלים דמי כיון שאינו נאכל, א"נ תיקון קרבן הוי כמעבד וגם בעור מעבד גמור הוא ע"ש. וי"ל עוד דקיי"ל דבקדשים צריך למלוח גם החלב ואי' בביצה (י"א:) דם חלב יש איסור מליחה משום עיבוד כיון דלאו אוכל הוא א"כ איצטריך הריבוי לענין היתר החלב עי' תורה תמימה אות ע"ט. וע"ש בר"ן ושעה"מ פ"ג ה"ד מיו"ט, ומוסך השבת אות ה' ול"א בזה: וכן ראיתי בשם הרשב"א ז"ל דאימורים שנשרפו במזבח יאבדו דין אוכל הואיל שאינם ראוים לאכילת אדם ויש איסור במליחה כמו במליחת עורות, והאבני נזר ז"ל תי' דהפסוק לא אשמעי' היתר למלוח בשבת רק חיוב, דהו"א דבשבת אין למלוח הואיל דברית מילה ניתן לפיוס למים התחתונים עבור שנתרחקו ממים עליונים, כמ"ש במדרש שבכו מה שנתרחקו מהמלך וזה לא שייך בשבת דאז כל דבר תתרומם לשורשו, דגם מים תחתונים נתקרבו למקור העליון למים עליונים, להכי צותה תורה "תמלח" דאפי' בשבת ג"כ מצוה למלוח: ובשפת אמת בליקוטים ח"ב נסתפק ג"כ אם המצוה דוקא ליתן מלח על הבשר קודם הקטרתו או סגי אח"כ כשהי' כבר על האש, ותי' בזה קושיא הנ"ל דהי' ס"ד שלא ליתן מלח עד אחר הקטרה ואז לא הוי עיבוד, ומיתורא דקרא ילפי' דרשאי ליתן מלח אפי' קודם הקטרתו ע"ש הרבה בענין זה, וע"ע בשו"ת צפנת פענח סי' ק' מענין עיבוד באוכלין: ועשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קל"ט שהק' ביבמות (ל"ג:) זר ששימש במיתה אמאי לא מוקי דשימש במליחה דחייב משום שבת וזרות, וענובי"ת יו"ד סי' מ"ג שהק' קו' כיוצא בזה, ותי' לא מבעי' ללח"מ פ"ה הי"ב מאיסורי מזבח דלהר"מ אמרי' כמסקנא דאם מלח זר כשר, א"כ אינו חייב משום שבת כיון דמליחה דוחה שבת וראוי לקרבן לא חילל שבת, אלא דתמוהדהר"מ סותר עצמו וכמש"ל וצ"ע ורק אם נאמר דמליחת זר פוסל לקרבן שוב הוי מקלקל ופטור, ודוקא בשחוטה והבערה אפשר לאוקמי' דמקלקל בהבערה וחבורה חייב כשבת (ק"ז.) אבל במליחות אי אפשר לאוקמי' וא"ש: ומרש"י כאן ברית כרותה שהובטחו מים תחתונים ליקרב במלח, נר' דצריך מלח ממים, אך כשר ג"כ מקרקע, ועמנ"ח דאין ין מאגדה ור' בחיי תשא (ל' ל"ה) על הפ' ממולח טהור קודש כ' שהיו נותנים גם בקטרת מלח סדומית רובע הקב ע"ש: ובחמד"י מל"ת אות י"ט כ' דפלוג' אביי ורבא במנחות (כ'.) אי מליחה כשרה בזר תלי' אי כל המנחה צריכה מליחה אף חלק הנאכל לכהנים, או רק קומץ צריך מליחה, א"כ מליחה הוא צורך המזבח והוי ככל עבודות, ואם אף חלק הנאכל הוי כמו יציקה ובלילה, ובענין דם שמלחו עמ"ש בפ' צו (ז' כ"ו): בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רי"ח נסתפק אם מותר למלוח בצוקער ואף שמתוק הוי ג"כ מעמיד, ובמליחת קרבן בצוקער אי הוי משום דכל דבש לא תקטירו, ועי' בציונים לתורה כלל ל"ט שכ' לבעה"ת שאין מקבלין מלח כמש"ל, ולפ"ז בצוקר שהוא עצמו מלח לית בי' איסור דבש כלל, אולם צריך לדעת אם שאור ודבש אין מקבלין גם צוקר. דאי מקבלין אדרבה יש לדקדק מטעם בעה"ת אהכא דצוקר אינו ראוי למליחת קרבן, דאל"כ הרי גם שאור ודבש מקבלין מלח במה שמקבלין צוקר, וע"כ דצוקר אינו ראוי למליחת קרבנות ובמנ"ח מ' קי"ח הביא ג"כ הלק"ט הנ"ל: ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' תקל"ב הביא כי בספרי הרופאים יש כי צוקר הוא מלח, ואא"ז הגה"צ ר' אלעזר הכהן ז"ל אבד"ק סוכוטשוב סיפר מחותנו הגאון מליסא ז"ל שמלח בשר עם צוקר. ואף שבהלק"ט כ' דמותר למלוח קרבנות בצוקר ומקיים העשה במלח תמלח ע"ש, ואף שדבריו לענין קרבן מרפסין איגרא נקוט מיהא פלגא מדבריו שצוקר כמלח לכ"ד, ובמעט מלח שנתערב בעיסה פסק הרב לאסור בדיעבד, וא"כ אין נראה להקל, אך עדיין אני נבוך אם מחמם העיסה כמו מלח ורציתי להתוודע מה שנמצא בזה בס' הרופאים, ושאלתי לרופא והכחיש כל הענין ואמר שצוקר אינו מלח כלל, ואני שמעתי בילדותי מהג"ר משה ז"ל רב בלאדו שנמצא בס' הרופאים שהוא מלח. יותר לא ידעתי בד"ז. וכפי בינתו בדבר אם הוא מחמם כמו מלח או לא יפסיק: ובדרכי תשובה יו"ד סי' ס"ט אות שכ"ח הביא ג"כ מזה, וע"ע בס' יד יהודה בפיה"א ס"ק צ"ז וערוגת הבושם אות י"ז שכ' לתמוה על עקרי הד"ט איך נתן מכשול להקל בענין זר כזה שברור שאין צוקר דומה למלח דדוקא מלח דרכו לשאוב הלחות מהגוף משא"כ צוקר, וכ' דאין לעשות מזה אפי' ספק לסניף להקל, ובערוגת הבושם הביא שהי' מעשה לפניו ואסר הכל וגם הכלים כדין בשר שנתבשל בלא מליחה, וע"ע בשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' כ"ה, ואמרי אש יו"ד סי' כ"ח, וטו"ט ודעת קמא סי' קי"א, וכתב סופר יו"ד סי' ל"ז שנשאלו כולם מרב א' שמלחו בשר במין שנקרא "האלאען" והורה המורה להתיר עפ"י נסיון שניסה כן ומלח בו בשר וראה שנטף ממנו ציר ודם כמו ממלח וגם ראה בס' מעשה טובי' (יסוד המים פ"ה אות מ"ו) שהאלאצן הוא מלח ע"כ התיר בדיעבד והשיבו כולם בסגנון אחד שחלילה להורות כן דפשוט דאין זה כל מלח ואפי' בדיעבד אסור, וע"ע שו"ת מהרי"א ענזיל סי' מ"ד שאין להכשיר בדיעבד שאין לנו רק מה שאמרו לנו חז"ל מלח ולא דבר אחר אמנם הכלים יש לנו להתיר בדיעבד כיון שהטעם בכלים פגום ע"י האלאען עד שנפסל מאכילת כלב, ולענין הבשר שנשאר שלא נתבשל מהני הדחה ומליחה שנית דממ"נ אם הוא מלח מותר דהא אף בנמלח אם מלחו שנית אינו מזיק כלל, ואם אינו מין מלח הרי לא נסתמו נקבי הפליטה ע"י ההדחה ע"ש: ובשו"ת חסד לאברהם קמא סי' ל"ב הורה בבשר שנתבשל שאסור והכלים התיר, ועי' שואל ומשיב קמא ח"א סי' קמ"ב כ' ג"כ להתיר הכלים שא"א בהגעלה, וכלים שאפשר בהגעלה יש להחמיר, ושפך בוז וקצף על המורה שהקל, ובס' מגדים חדשים אות כ"ח במלח עם האלאען בכלי שאינו מנוקב אם נימא גם לחומרא אין לו דין כמלח, וע"ע שו"ת כנף רננה יו"ד סי' ל"ז, ובשו"ת תירוש ויצהר סי' קע"ח שהביא הרבה תשובות בזה, וראיתי עוד בשו"ת אמרי דוד להגאבד"ק סטאניסלוב ז"ל בסי' י"א שהביא ראיות הרבה מש"ס ופוסקים דרק מלח ממש בעינן וסיים לדינא דאין לצרף כלל צוקר אפי' לספק וחלילה להורות כן, וע"ע בס' פתח הדעת במסךהפתח לסי' ס"ט אות ס"ב, ונפש חי' או"ח סי' קס"ז בזה: והרה"ג ר' ליבוש ראזענבערג נ"י דומ"צ בלאדז כתב לי בענין מ"ש האב"נ הנ"ל, ששמע שהרב מליסא ז"ל מלח בשר בצוקר יטעו רבים להתיר אם מלח בשר להוציא דם וטעות גדול בידם, כי איך עלה על הדעת שהרב מליסא עשה רק לעצמו ומשמע ברגילות, אך האמת יורה דרכו שמנהג הרבה אנשים באכלם בשר המבושל נותנים עלי' מלח ליתן טעם כמו שמולחים בצל וצנון, והרב מליסא נתן צוקר על הבשר מבושל בקערה ליתן טעם, ולמד האב"נ שטבע אחד להרגיש טעם אבל ח"ו ללמוד מזה לענין להכשיר בשר להוציא דם וזה ברור: וראיתי עוד בשו"ת תירוש ויצהר סי' רי"ח ידוע שאסרו הרופאים לכמה מיני חולים להשתמש במלח, ועתה המציאו הרופאים בקארלסבאד מין מלח מתוקן בשם "סינוסאל"' הנקי ומזוקק מאותו החלק החריף המסוכן לחלאים אלו אף שנשאר בו מעם מלח, ויש להסתפק אם מותר למלוח במלח זה יען יוכל להיות כי בהמלח המתוקן הזה לא נשאר הכח השואב הדם מהבשר, והציע זה לפני אסיפת אגודת הרבנים וכולם החליטו שאין למצוא היתר על זה: ובענין פעולת מלח עי' שו"ת נוב"י קמא בהקדמה ופתיחה לס' מאה שערים, ובאו"ח סי' תס"ב ס"ז יש לברר המלח קודם הפסח מחיטים שלא יהי' בתוכו כי כשהמלח מתלחלח נכנס בהמים ומתחמץ, ובמג"א בשם ד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמץ והפלוגתא רק ממלח שחופרין בקרקע. ובנובי"ת או"ח סי' נ"ז כ' שבספרי חכמי הטבע יש מיני אבנים שבתחילתן היו מים הנגרין ובבטן הארץ כאשר סגר עליהם האדמה מכל צד מבלי הגיע להם אויר הם נקפים ונקרשים ונתהפכו ונעשו אבן. ויש ג"כ אבן קריסטאל דאינם חוזרים לברייתם ולא נימס עוד למים, וגם המלח שחופרין בקרקע תחילתן הי' מים מלוחים ונתהפכו לחומר אדמה להתקשה כאבן. אמנם אם יבא להם איזה לחלוחות מחזירו למה שהי' מקודם ונמס וחוזר למים ומה שנמצא בגמ' חילוק בין מלח סדומית למלח איסתרקניס הוא מצד תמונתם שזה הוא בתולדה דק דקה כאבן פורח וזה הוא גוש קשה גם זה נימס ונימח וזה אינו נימס כי אם ע"י פעולה אחר איזה שעות, אבל ביסודתם ומתחילת הוייתם הם מסוג אחד ושוים ליסוד מים: ובנוב"י בהקדמה כ' שחכמי הטבע עמדו על הבחינה שגוף האדם מורכב ממים ושמן וסיד ומלח, ומצאו במופת שאדם שבחייו הי' יותר חריף ובעל שכל יש בו יותר מחלקי מלח, וז"פ בקידושין (כ"ט:) אם הי' בנו זריז וממולח, ורבים לא ידעו לפרש עד שהגיהו בש"ס "ממולא" במקום ממולח, ולהנ"ל הפשט שיש בו הרבה מחלקי המלח שהוא חריף. וזה י"ל מ"ש בשבת (ד'.) ועירובין (ל"ו.) וחולין (י"ב. וקי"ב:) לכי תיכל עלה כורא דמלחא, ולהנ"ל הוא מליצה שלא תוכל להבין כי אם אחר שתאכל כור מלח, שיהי' לך הרבה מחלקי מלח ואז תבין הדבר לאשורו, ועמ"ש בזה בפרד"י בא (דף ס':), והרה"ג ר' חנוך טשארניטשאפקי נ"י אבד"ק גאלין כתב לי הרבה הערות על ספרי והביא לכאן: דבסנהד' (ע':) זריז וממולא בתורה ובמס' ד"א זוטא רפ"א זריז וממולא, ובנח"י שם הגי' זריז וממולח, נדה (ל"א.) הולד מלובן ומזורי וברש"י חזק ובריא. ומס' כלה פ"ג זריז וממולא. ובמחזיר ויטרי תשכ"א. ובתוספתא בכורות פ"ו ה"ג רי"א אם בנו זריז ותורה מתקיימת. היינו ג"כ ע"י כח המלח. ואי אפשר לעולם בלי מלח וכו' בהוריות, וע"ע ילקוט החנוכי מאמר י"ז: ובס' יביע אומר הביא הרבה מענין מלח: "מלח" מעלה את המקוה מקואות פ"ז מ"א, וב"י יו"ד סי' ר"א תמה על הטור למה השמיטו, ובנובי"ת יו"ד סי' נ"ז כ' דהטור ס"ל מלח מי פירות ואינו גורס במשנה מלח, וצ"ע למה מעלה מלח אסתריקניס שאינה תולדות מים, ועי' ירחון שערי תורה ח"א סי' צ"ו, ומקוה ישראל ענף ה' סעיף ה', "מלח" במצה לפסח אי מותר, עי' או"ח סי' תנ"ה ס"ה, ואברבנאל ויקרא (ב' י"ג), ושד"ח חמץ ומצה י"ג אות ג', ואם הוא מי פירות באו"ח סי' תס"ב ס"ז ומג"א סק"ז. בע"ז (ל"ג.) שדא חמרא לבי מילחא שרי, וכ' תוס' ורא"ש שהאור שורפו וכלה ולכן התירו המלח אף שמשימים עליו דם בשעת רתיחה ללבנו: ובתשו' רמ"ע מפאנו סי' כ"ז במלח שמעמידים אותו בדם נבלה בעינו אסור ובתבשיל מותר, ופר"ח יו"ד סי' ק"ה סקנ"ח העיר עלי'. וערמ"א יו"ד סי' קל"ד. ופמ"ג סי' ק"ה בשפ"ד סקמ"ו ומשמרת שלום ודרכי תשובה סי' קל"ד אות ג': יש מלח ממי הים מלוחים שנקפאו ויבשו. ערש"י שבת (ס"ו:) מקום שריפת המים שעושיםנגרים על שפת הים וכו' והשמש שורף את המים שמלוחים הם ונעשים מלח, ב', מכרה מלח (צפניה ב' ט'), מלח שחופרים מאדמה, מלח המים נקרא בשם מלח סדומית (ביצה ל"ט. ב"ב כ': מנחות כ"א.) היינו שהוא מים המלח שנקרא ים של סדום (ב"ב ע"ד:) ומלח אדמה מלח אסתרוקנית ונקראת ע"ש המקום כמ"ש בערוך, בביצה (ל"ט) פרש"י סדומית דקה מאד וראי' מחולין (ק"ה:), ובב"ב פי' להיפך דסדומית עבה וקשה כאבן וכ"כ הערוך, סדומית אינו מתפשר ולא נמוח במים עד שישחק ואסתרוקנית רפה ומתבטל לאלתר, ובהפלאה שבערכין תי' דבביצה מיירי במלח טחון ואז סדומית יותר דקה מאסתרוקניס, ובב"ב שהמלח בעין סדומית קשה, ועי' גליון הש"ס ב"ב שגורס להיפך, וענ"ב שם, ור"ש אהלות פ"ג מ"ה: רפואה גרגיר מלח בפה רפואה לשיניים, שבת פ"ו מ"ה וגמ' (ס"ה.), מחלה זו מרה ופת במלח מבטל ב"ק (צ"ב:) אחר כל אכילתך תאכל מלח ואי אתה ניזק, ברכות (מ'.) - סעודה שאין בה מלח אינה סעודה, שם (מ"ד.) - תרדין במלח מאכל משביע, נדרים (מ"ט:) ורק מעט מלח יפה, ברכות (ל"ד) - ממעט הזרע גיטין (ע'.), דג מלוח טוב, כשר לא טוב, ב"ב (ע"ד:) - היו נוהגים לשפשף תינוק בהולדו לחזק בשרו (והמלח לא המשחת, יחזקאל ט"ז ד' ושבת קכ"ט:). אינו מבאיש (בכורות ח':) - ממתיק ומקיים הבשר, נדה ל"א - פוץ מלחא ברכות ה'. מצליל השמן, שבת ס"ז: - צריך בישול רב כבשר שור, שבת מ"ב: - אינו מזין, עירובין פ"ג מ"א - ליתן על השלחן מלח, עי' או"ח סי' קס"ז ס"ה ונו"כ: שכל יכול יתן בו טעם כבינה, מנחות (כ"א.) - ובירושלמי הוריות פ"ג ה"ה מלח בזול פלפלין ביוקר ואי אפשר לעולם בלי מלח וכו' ומדמה מלח ופלפלין לחכמה ובינה, וכתובות (ס"ו:) ואדר"נ פי"ז מלח ממון חסר הכוונה שרכוש זקוק לשכל איך להתנהג בו ובלתי הוא כתפל בלי מלח - "מלח" פעל ברית שלום נצחי, מלח ברית אלקיך (ויקרא כ' י"ג), ברית מלח עולם הוא (במדבר י"ח י"ט) ברית מלח (דהי"ב י"ג ה') כשישראל יושבים על השלחן בלא מצוה, ברית מלח מגין עליהם (תוס' ברכות מ'. ד"ה הביאו.) "מנהג" לקדם פני אורח הגון בלחם, ומלח. ונגד ברית המלח, יש בו קללה וחורבן ככתוב גפרית ומלח שרפה כל ארצה (יחזקאל מ"ז י"א) ובירושלמי עירובין פ"א ה"א מים ומלח מין קללה, ערוך ערך מ' מים במבול ומלח בסדום - הקוטפים מלוח עלי שיח (איוב ל' ד') הוא עשב, ובקידושין (ס"ו.) אבותינו היו אוכלים מלוחים – "ים המלח" בא"י (במדבר ל"ד י"ב), ונקרא גם ים הערבה (דברים ג' י"ז, יהושע ג' ט"ז, י"ב ז') וים הקדמוני (יואל ב' כ'), רד"ק כ' שהוא ים כנרת או ים המלח, ומצודות כ' ים המלח. ובגמ' ים של סדום, שבת (ק"ח: ב"ב ע"ד.) תוספתא סוכה פ"ג, רש"י ורד"ק יחזקאל מ"ז ח'. ים המלח (בראשית י"ג ג') וגם לפני מהפכת סדום נקרא כן, במדרש (ב"ר מ"ב ט', ותנחומא לך ח') כ' שרק אח"כ נעשה אותו עמק למים מלוחים. מים כבדים, ומעולם לא טבע אדם בו (שבת ק"ה:) ובש"ס נזכר ילכו לים המלח (נזיר פ"ד מ"ד, ע"ז פ"ג מ"ג, תמורה פ"ד מ"ב) הכוונה דוקא לים המלח זה ולא לימים אחרים, כמ"ש בפסחים (כ"ח.) דרבה אמר ע"ז דלים המלח אזלא לא בעי שחיקה משום דים המלח אין ספינות עוברות בו כמ"ש רש"י חמץ דלשאר נהרות אזיל בתר פירור: מי ים המלח טובים לרפואה שבת (ק"ח:) אבל מלח סדומית מסמא עינים חולין (ק"ה:), רמב"ם פ"ו ה"ג מברכות כ' שיש גם מין מלח אחר שכן טבעו. "אשת לוט" בנדה (ע':) אשת לוט שתטמא, מת מטמא ואין נציב מלח מטמא, (ור' בחיי בשם א"ע, ואברבנאל בשם רלב"ג, וחזקוני פירשו ותהי נציב מלח, ותהי הארץ נציב מלח): יש עיר המלח (יהושע ט"ו ס"ב), גיא המלח (ש"ב ח' י"ג, תהלים ס' ב', דהי"א י"ח י"ב) תל מלח (עזרא ב' נ"ט, נחמי' ז' ס"א), ובקידושין (ע'.) דרשו שדומים מעשיהם למעשי סדום שנהפכה לתל מלח, וע"ע בס' יביע אומר הרבה מעניני מלח: