ושרט לנפש עי' מנ"ח מ' רנ"ג, השריטה היא חריץ קל בבשרו ומעשהו ביד, והגדידה הוא חריץ עמוק עד הגידין ויעשהו בכלי, וכתיבת קעקע לרש"י הכתיבה בדיו והקעקוע במחט ונכנס הצבע בין עור לבשר ונראה בו כל הימים, ולרמב"ם הכתיבה היא השריטה שצריך לשרוט תחלה והקעקוע היא המילוי שממלא את השריטה בדיו, שבזה יורד הכתב בעומק ונשאר שם, עי' תוה"מ ואילת השחר סי' תקנ"ב – ואי' בכל עבירה יהי' פגם בנפשו וזה "ושרט לנפש" כל עונותי' יחרצו במצחו ונקרא כתיבת קעקע, תורה הזהירה שלא יחטא כדי שלא ישרטו נפשותינו, ויחרטו בפנים שלנו - ובתוס' ברכה הביא בסנהד' (ס"ח.) כשמת ר"א הי' ר"ע מכה בבשרו עד שהי' שותת דם וכ' תוס' אע"ג דכ' ושרט וכו' הוא עשה מפני התורה, ונראה דבמיתת סתם צדיקים אסור שרט. אבל י"ל דמותר בצדיקים שאינם חכמים. (וסמך לזה דיש צדיקים שאינם ת"ח מפסחים (מ"ט:). לעולם ימכור כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור. ופרש"י צדיקים). לפמ"ש בישעי' (כ"ב י"ב) ביום ההוא לבכי ומספד ולקרחה. ובחגיגה (ה':) זה חורבן בהמ"ק. ומתבאר דכשהי' חורבן בהמ"ק מותר לעשות קרחה דהיינו שרט. ולפמ"ש במד' איכה פ"ב דקשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק. ואם הותר שרט בחורבן בהמ"ק הותר גם בסלוקן של צדיקים: