והזה ביומא פ"ה מ"ד, לא הי' מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, וברש"י כ' לשון כמצליף לא נודע לי, ובבני יששכר תשרי מאמר ח' אות ה' הביא תיב"ע (דברים כ"ה ג') ארבעים יכנו לא יוסף ארבעין "יצליף" וחסר חד ילקוני' כו', ונ' שרוצה לפרש דלמה כ' ארבעים והוי רק ל"ט, וס"ל שהמכה אחרונה אחר ל"ט, לא יהיה במעשה רק כעין מחשבה, יטה ידו להלקות ולא יוריד ידו לגופי' להלקותו, ולשון יצליף היינו יעשה בידו כמו צלף שענפי' מתפשטים עד כמעט סמוך לארץ, כשבת (ק"נ:) בחסיד שעלה אצלו צלף שיהי' גדר לשדהו ואעפ"כ אינו מגיע לארץ, ונלמדה ממסורה ארבעים יכנו, וארבעים שנה אקוט בדור וגו' (תהלים צ"ה י'), הנאמר על דור המדבר שנגזר עליהם מ' שנה יום לשנה, וגם שם ל"ה אלא ל"ט שנה, ששילוח מרגלים הי' בשנה השנית ונחשב בשנה הקודמת, שכבר הי' הגזירה במחשבה כרש"י שם, וכמו ששם נחשב המחשבה במנין להיות סכום לארבעים כן כאן במלקות יהי' ל"ט במעשה, ומספר הסכום ל"ה רק כעין מחשבה היינו יצליף, וגם זה במשנה ל"ה מתכוין כו' אלא כמצליף, ובס' תוספת ברכה הביא מיומא (נ"ה.) צריך להזות אחת למעלה ושבע למטה, ועם כל אחת שלמטה צריך להזות א' למעלה כדי להזהר מטעות ערש"י, ופליגו ר"מ ור"י אם מתחיל אחת ושתים או שתים ואחת, ועשו"ת אמונת שמואל סי' מ"ט, ובסוכה (נ"א:) רי"א שבעים ואחת קתדראות, והמנהג לומר אחת ושתים, וכן בספירה שנים ועשרים יום וכו' ובאה"ע סי' קכ"ו ס"ה בחשבון השנים יכתבו המספר המרובה קודם חמשת אלפים ושש מאות ותשעים ושמונה שנה, ובחשבון הימים המספר המיעוט קודם כשנים ועשרים יום לחדש, ומצינו במקרא שנים רבות (קהלת ו' ג') וימים אחדים (ויצא כ"ט כ'):