יעמד חי ער"מ פ"ה הי"ח מעבודת יה"כ הא טריפה פסול שנא' יעמד חי, ותמה למה לא הביא מחולין (י"א.) ודילמא חד טרפה כו' הא אין הגורל קובע אלא בדבר שראוי לשם, ובמל"מ תי' דאיצטריך היכי דנטרף אחר הגרלה, ובאור חדש פסחים סוגי' דחזקי' כ', הא דחולין מימרא דר' אחא בר יעקב, ולשיטתו בחולין (נ"ז.) טרפה יולדת ומשבחת ומכש"כ דס"ל טרפה חי' כתוס' חולין (ק"מ.), ולא נשמע מיעמוד חי ולא טרפה דגם טרפה נקרא חי, והוצרך הטעם אין הגורל קובע כו', אבל הר"מ דפוסק טרפה א"ח ממעט מיעמוד חי ע"ש, ולהיש"ש סי' פ' ליישב הרשב"א בתשו' סי' צ"ח, דטרפה א"ח מרוב ומיעוט חיים א"כ קודם דילפי' דאזלי' ב"ר י"ל דגם טרפה נקרא חי, ולא נוכל למילף מיעמוד חי, אבל לדידן דאזלי' ב"ר טרפה א"ח, ושפיר מביא הר"מ מיעמוד חי, ועי' ישועות יעקב יו"ד סי' נ"ז, ושו"ת מנחת שי סימן ל"א, וע"ע בשו"ת בית יחזקאל סי' כ"ב, וס' אהבת אברהם סי' י"א בהנ"ל: ובס' עזרת ישראל על יומא (ס"ז:) על הא דאי שם אברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה לא אמרה תורה שלח לתקלה, וכן בקידושין (נ"ז) בצפור מצורע וחולין (קט"ו) באם על בנים תתסר, ומשני ל"א תורה שלח לתקלה, אבל הכא ק"ל הא שילוחו של שעיר הי' למיתה כפרש"י בחומש, ולעיל (ס"ו:) לא מת ירד אחריו וימיתנו, וא"כ דילמא באמת אחר נפילת השעיר צריך לקבור האברים כדי שלא יהנה מהם אדם, כמו דאסרה תורה צפורהשחיטה של מצורע ולא חיישי' שמא ימצאנה אדם ואמת דקוברה תיכף, ובשלומא במושלחת מצורע שתוכל לפרוח ושמא ימצאנה אדם, ול"א התירה שלח לתקלה וכן בשלוח הקן, אבל בשעיר הרי שילוחו למיתה, וצ"ל כיון דכ' והמשלח את השעיר כו' מדקרי לי' לדחיפתו שילוח, משמע שאחר הדחיפה אין פונה עוד אלא רק שמניחו שם כמו שהוא, אך א"כ בחולין (י"א:) בשעיר דאזלי' ב"ר וכ"ת דבדקינן לי' והתנן ל"ה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים, תיפק לי' מדכ' והמשלח משמע שמשליכו ואין פונה עוד אליו ועי' בקומץ המנחה מ' קפ"ה שנסתפק דאפשר דאותן אברים מותרים באכילה כמ"ש (בד' ס"ד.) דחייתו לצוק זהו שחיטתו הוי כמו שחיטה ממש וכמו במליקה דשרי באכילה, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י משפטים רי"ד:
שם) לכפר עלי' שיתודה, במקור ברוך (דף שפ"ט.) הביא של"ה ה' תשובה. אחרי דברי מוסר כותב בזה"ל ולכן ראוי לאדם לירא מבורא ית' וישפיל קומתו ויזכור בימי ילדותו ימי זקנותו, ובימי חזקתו ימי חולשתו, ובימי גדלותו ימי שפלותו, ובימי שיחתו ימי אנחתו, ובימי טובו ימי מכאובו, ובימי הונו ימי אונו, ובימי כבודו ימי אידו, מוכנע על חטאיו, ויודה על פשעיו, יחיש מעשהו, ויתחשב עם קונהו, וגם כ' בשל"ה בענין מניעת הדאגה: העבר אין, והעתיד עדיין, וההוה כהרף עין, ואם כן הדאגה מנין: