והסגיר ערמב"ן נגע בגריס סימן באדם גדול שהשכינה מתדבקת בו וכשמסתלקת ממנו בא הנגע בבגדו לסי' סילוק השכינה כו', ואין הצבועין מטמאים בנגעים כי אם לבנים, ועי' בכור שור שבת (קמ"ה:) אהא דמפני מה ת"ח שבבבל מצוינים לפי שאינם בני תורה, פרש"י מציינים עצמן בלבושים נאים, ולכאו"ק מה ק' לי הא קיי"ל בב"מ (נ"ב.) עשוק לגבך וכו', והכי אי' בב"ב (קי"א.) גברא דאתא הוא יאי וגולתא יאי, משמע דהי' משבחו בזה, גם התשובה לפי שאינם ב"ת דחוק לפרש"י, ונלע"ד ע"פ רמב"ן דלפ"ד כל ת"ח גדול אשר מחמת תורתו השכינה מתדבקת בו כמ"ש בתדב"א, וכ"ה בגמרא וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ (ש"א ט"ז י"ח) בסנהד' (צ"ג:) שיש לפרש שמהיותו גדול כ"כ עד שהלכה כמותו וה' עמו תמיד, ראוי לו שלא ילביש כ"א בגדים לבנים שהם המטמאים בנגעים, כדי שאם יאשים קצת בלא הודע ותסתלק השכינה, יבואר לו ע"י סימן נגע בבגדו, משא"כ בלבשו בגדי חופש צבועים מאין יודע לו. ויבואר בזה הפסוק בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר (קהלת ט' ח'), דידוע מזהר ע"פ שמן וקטרת ישמח לב (משלי כ"ז ט'), דשמן מרמז על השכינה שמריק אור על האדם, וקאמר שתמיד יהי' בגדיך לבנים ולא יהי' צבועים כדי ששמן על ראשך לא יחסר, הוא הארת השכינה על ראשך שתדע לתקן תיכף ולמלאות החסרון ע"י סימן נגע בגד, דאם יהי' צבועים מאין תדע סימן סילוק השכינה דצבועים אינם מקבלים טומאה בנגעים, והיינו דא"ל מפ"מ ת"ח שבבבל מצויינים פי' בבגדים חשובים שהם צבועים, כמ"ש בפ' ע"פ (ק"ט.) בבבל בבגדי צבעונים, ובמה נודע לה סימן לסילוק שכינה, והשיב לו שאינם בני תורה, דאינם גדולים כ"כ שהשכינה מתדבקת בהם. דל' בני תורה מורה על דביקות יתירה בתורה כב"ב (ח'.) הא לבני מתא וכו':