הנוגע בנבלתם יטמא, נבלה אב הטומאה וכזיתו מטמא אדם וכלים במגע וכ"ח באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים, ובהמה וחיה המותרות או אסורות שמתו, בשרן מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרות אותן, ואפי' שחיטת חולין בעזרה וקדשים בחוץ מטהר אותן מנבלה, וכל שאירע פסול בשחיטתה או מתה מאלי' הוא נבלה, והכלל כל שנפסלו בשחיטתה נבלה, ובהמה וחי' טמאה אין שחיטתה מטהר מידי נבלה: וחידוש ראיתי ברש"י ב"ק (ע"ח:) ד"ה דבר המעכב בשחיטתה דהיינו דבר שאם נוטל הימנה נעשית נבלה מחיים כגון ושט או קנה כו' או כבד או א' מן המעיים כו', והוא תימה דהא ניטלה כבד והמעיים ל"ש נבלה כלל רק טריפה לחוד, ואיך כ' רש"י דהוה נבלה, וגם גבי ושט אין זה פשוט דהוי נבלה, ועש"ך יו"ד סי' ל"ג סק"ה, ומצאתי במנ"ח בהשמטות למצוה ע"ג שהק' זה ונשאר בצע"ג, וכן ראיתי שהק' זה בשואל ומשיב תנינא ח"ב סי' מ"ו, והביא דרש"י סותר עצמו מקידושין (נ"ז.) בתד"ה שמטה, דבושט רק טריפה אף לאחר מיתה וג"כ נשאר בצ"ע: וכעת ראיתי שזקיני הגאון מלאסק ז"ל נשאל בזה בשו"ת הרד"ד אה"ע סי' מ"א, והשיב דרש"י מסיים דלא מתיר לה שחיטה וזה שפת יתר רק באמת נחלקו בפי' דברי רבי, מהם אומרים דוקא נבלה אבל טריפה ל"מ מעכב בשחיטה כיון דמטהר להוציא מידי נבלה, והרשב"א חולק שם דאף בטריפה מקרי מעכב בשחיטה, ורש"י ס"ל כוותי' רק דתלי' בפלוג' רבנן ור"ש, דלרבנן דשחיטה שאינה ראוי' הוי שחיטה, מקרי טריפה לא מעכב בשחיטה, ולר"ש דששא"ר ל"ש שחיטה לאו דוקא נבלה, וא"כ כיון דאמרו בחולין (פ"ה.) ראה רבי דברי ר"מ באותו ואת בנו ודבריו של ר"ש בכסוי דם ועתד"ה דנין, מיהה רש"י נסתפק כהי מיניי' סבר רבי בדו"ה, לכן פתח בנבלה מחיים כגון ושט וקנה וירך וחל דהוי לכ"ע, ואח"כ כבד וב"מ דאי סבר כר"ש ג"כ כיון דלא מתיר השחיטה פטור מדו"ה, וז"פ וע"ע בזה בשו"ת עני בן פחמא יו"ד סי' ה': טומאת מגע אינו מטמא בבית הסתרים ומשא מטמא, אבל טומאה בלוע אינו מטמא כלל ואם נבלע הטומאה בתוך מעי', אע"פ שהטומאה עדיין בו יכול לטבול וטהור כי הוא טומאה בלוע, ונבלת עוף טהור אין מטמא במגע ומשא, אלא בתוך בית הבלוע ושיעורה בכזית, וגם מטמא בגדים וכלים שנושא בהם בשעה שנבלה בבית הבלוע, וגם אם נוגע באוכלים נעשים ראשונים, והכורך כזית נבלת עוף טהור במאכל ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו טמא, דמין במינו אינו חוצץ, אבל אם כרכו בסיד חוצץ, ועי' מל"מ פי"ד הי"ב ממ"א. אבל נבלות עוף טמא אין לו טומאה אפי' בבית הבלוע רק טומאת אוכלין, ובמנ"ח מ' קס"א כ' דנבלות עוף טהור דמטמא בבה"ב, אף אם לא אכל הכזית בב"א ושהה בכדא"פ מצטרף, ובמשהו האחרון שנשלמה כזית נטמא ונטמאו הבגדים וכלים שנוגע, וגם אם אכל. חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דחייב דהנאת גרון איכא, כן כאן הוי אכילה ובגליון מנ"ח כתבתי דכתב כן בחת"ס או"ח סי' ק"מ, וע"ע כהגר"א טהרות פ"א מ"ג דאין טומאת נבלות עוף טהור רק כשהוא כזית יחד בבית הבלוע, ובמנ"ח הק' דבזבחים (ע'.) מבואר כיון דחידושאפי' ביותר מכא"פ מצטרף, ובחולין (ק"ג:) מבואר להיפך גם חלקו מבחוץ כיון דחידוש צריך דוקא בב"א, ולא תירץ כלום, וקדמו בחת"ס שם בסי' ק"מ ותי' דבהא פליגי, שמעתתא דחולין ס"ל סתם אכילה בכזית והלמ"מ דסגי בצירוף כדא"פ ובאבר מן החי ובכל מקום שהוא חידוש אין בו אלא חידושו, וצריך להכניס בפיו כולו בבת אחת, ובזבחים ס"ל סתם אכילה בכל שהוא ואתי הלמ"מ דעכ"פ צריך לאכול באכ"פ, ובמילי דחידוש סגי לכה"פ בכל שהוא בצירוף כל היום ואפי' כזית לא הו"ל למבעי' ועכ"פ בכא"פ סגי לצרף המשהות אפי' כל היום, וע"ע בזה בשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' מ"ג, ועי' לעיל בפסוק ח', וע"ע בשו"ת זיו הלבנון סי' כ"ו ליישב הסתירה הנ"ל ע"פ פלפול ומהאריכות לא העתקתי עש"ה: