החסידה ערש"י שעושה חסד עם חברתי', שם בחולין (ס"ג.) פרש"י שחולקת מזונותי', וע' א"ע, ובתו"ת כ' בפירושו חסד לשון גנות ופריצות, כקדושים (כ' י"ז) ועמ"ש שם בפרד"י, וערש"י קידושין (מ"ט:). ובס' אדרת אליהו להגר"א פ' ראה הביא דרשה למה נקרא חסידה מפני שטובלת אחר שימושה, ובודאי ידע מקור לזה: והרמב"ן כ' טעם אכילת עופות טמאים שטבעם רע וידבק טבעם בנפש אוכליהם, והחסידה מדה יפה לה שחולקת מזונותי' עם חברותי' ואעפ"כ נחשבת למין הטמאים, ועי' ירושלמי ע"ז פ"ב והובא בתוס' ע"ז (כ"ו) ד"ה עכו"ם, ויו"ד סוס"י פ"א, ועי' מקור ברוך מבוא דף ר"כ – ועל הקו' אם יש בה מדה טובה שעושים חסד עם חברותי' למה טמאה, והרה"ק מאיזביצא ז"ל אמר דרצון ה', שיהי' בעל על המדות כחז"לשם כמו שאסור לאכזר על רחמני, כן אסור לרחם על אכזרי, ומי שמתעקש במדותיו הוא היפך רצון ה', וכל מה שהוא היפך רצונו ית' הוא בחי' טומאה היפך בחי' קדושה שהוא רצונו ית', וחסידה זו מתעקש במדת החסד לעשות עם חברתי' אפי' כשהם אכזרים ולכך טמאה, ועי' רמתים צופים (דף צ"ז:):
שם) הדוכיפת רש"י תרנגול הבר והודו כפות, בחולין שם ופרש"י כרבלתו עבה, וכרבלת מיפה תארו, ובברכות (י':) שאחזה בהוד יפיה, ובזהר יתרו (פ':) ולית שפירו דאתתא אלא אינון ועי' תו"ת:
שם) העטלף עי' ישעי' (ב' כ') פי' מצודות עוף הפורח בלילה, ובב"ק (ט"ז.) עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ועי' אהבת יהונתן, וס' ערך חיים מ"ש בזה: