הוא אשר דבר. רש"י מזבחים (קט"ו:) היכן דיבר וכו' או בי או בך וערמב"ן ובס' הדרוש ועיון חיי שרה מאמר צ"ח הוסיף דמצינו לשון דיבור ואמירה, דיבר בפה, וג"כ ע"י מעשה, במחשבתו ניכרת ע"י מעשיו, כחולין (י"ג), ובירושלמי הובא בב"ש וחמ"ח אה"ע סי' קכ"א ס"ה דעשיית מעשה בגופו הוי כשמיעת קול, ובב"ק (נ"ב.) כיון שמסר לו מפתח כמו אמר לו לך חזק וקני, וכאן הוא אשר דבר כלומר בזה המעשה שנענשו נו"א דבר ה' והודיע "בקרובי אקדש" שדרכו להתקדש בקרובי': וטעם מיתת צדיקים לכפר על עון הדור ודי בצדיק א' אבל כדי שלא יראו ברעה הדור צריך איזה צדיקים, וז"פ סבר הייתי או בי או בך, דבשלומא אי הי' מת בן אחד הי' כדי לכפר, אבל שמתו ב' בניו הוא מפני רעה שעתיד לבוא, וק' למה לא נטל ה' גם אותנו, וראי' שהם גדולים ממני וממך, וזה שפרש"י (וארא ו' ט') חבל על דאבדן ולא משתכחין, ר"ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בע"כ הוא שלא יראו ברעה, ועי' חנוכת התורה, וס' עשרה למאה דרוש י', ואהבת ציון דרוש ו', ולקמן בריש פ' אחרי הרבה מעניני הספד: ובס' באר שבע בסוף הס' או בי או בך נ"ל שטעות נפל בספרים בקרבי מורה על שני בנ"א שהרי בי"ת שנ' של "בקרבי" נקוד פתח ולא חירק, וגם לשון במיודעי דנקט רש"י הוא ל' רבים, ואפשר לדחוק דה"ק הייתי סבר שמן אלו ב' בנ"א מיודעיו של הקב"ה אני אהי' א' מהם או אתה א' מהם כו', מעתה אין אנו צריכים לדחוק לומר על וידם אהרן קיבל שכר על שתיקתו, היינו משום שהי"ל להתרעם על משה שאמר או בי או בך, אבל למה מתו שניהם דל"ה למות רק א', והא דפרש"י וידם קבל שכר כו' דתנן באבות פ"ד מי"ח אל תנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו כדמוכח בקרא אח"כ ויקרא משה אל מישאל וגו' שאו אחיכם, ואפ"ה קיבל אהרן תנחומין מחמת שקיבל עליו גזירת ה' באהבה, ולכן קיבל שכר, ועי' בס' אוצרות חיים בזה, ובמים קדושים על זבחים (קט"ו.)תמה מנלן דגדולים והא דלא נתקדש בהם מפני שלא חטאו כלל וכי חשוד הקב"ה כו' ועי' מהרש"א, ונ' דכוונת רש"י שיתקדש הבית כו' פי' שיודע קדושת הבית שהם הי' מיודעיו של הקב"ה, ואפ"ה כיון שלא נהגו בקדושת הבית כראוי לא נשא פנים, בזה יודע קדושת הבית עש"ה, ועי' ס' מר שמואל בסנהד' (נ"ב.) פלפול עצום בזה - ובלב שמח על ס' המצות שורש א' האריך, ובאהל יעקב כ' משל נער בא לאביו שרבו הכהו ולחביריו לא הכה, כי שאל אותנו קשיא ולא ידענו לתרץ, ושחק אביו ואמר מזה ראי' שיש לך שכל יותר מהם, ולכן הכה אותך שהי' ביכולתך לתרץ, כן נו"א עשו חטא קטן ונפגעו, ואהרן לא בכה ועוד שמח כי מזה הבין גודל צדקתם כי בהם נתקיים וסביביו נשערה מאד (תהלים נ' ג'): מדרש פליאה וידם אהרן מה הו"ל לומר וביום השמיני ימול, ובס' ישועות מלכו בליקוטי תורה כ' ע"פ מד' שאל טורנסרופיס לר"ע איזה מעשים נאים של הקב"ה או בנ"א, והראהו ר"ע על שבלים וגלוסקאות לראי' דכל מעשי בראשית צריך תיקון, ואח"כ שאלו למה לא נברא מהול, וא"ל שלא נתנו מצות אלא לצרף הבריות, א"כ ממילא מוכח דכל מ"ב ואפי' בדבר מצוה צריך מעשה בנ"א, א"כ לכאו' טוב עשו נו"א שהביא גם אש מהדיוט, כי גם אש משמים צריך תיקו בנ"א וזה הי' לו לומר וביום השמיני ימול, אבל באמת ז"א דהא דמצוה להביא מהדיוט זה רק לאחר שנתחנך המשכן, אבל ביום שנתחנך שהי' שמחה לפניו כיום שנברא העולם, והי' בו מעין בריאת שמים וארץ שהי' הכל בלי אתערותא דלתתא, ל"ה צריכים להביא מהדיוט והי' שפיר אש זרה: ובשו"ת אמרי דוד סי' צ"ג כ' לפמ"ש ביבמות (ע"א:) דלא מלו במדבר דלא נשבו רוח צפונית ופרש"י משום מעשה עגל, ואהרן גרם לזה והי' חילול השם גדול ונענשו על זה, ובזבחים (קט"ו:) כשה' עושה דין בצדיקים הוא מתקדש ע"ש דמיירי במיתת נו"א, יצא מזה דע"י מיתת נו"א הי' קידוש השם, וא"כ הי' יכול אהרן לומר דע"י עגל הי' חילול השם, ועתה הי' קידוש השם ע"י בניו, ויצא החה"ש ע"י קדה"ש, וזה וידם אהרן מה הול"ל וביום השמיני ימול, - וביע"ד ח"ב דרשות אה"ו דרוש י' כ' דידוע דהמשכן הוצרך להתקדש ע"י ב' צדיקים, ובנדה (ל"א:) מפ"מ נמול לח' שלא יהי' אביו ואמו עצבים והכל שמחים, אף פה הי' הכל שמחים שנתקדש המשכן והוא ואשתו עצבים עש"ה - וגם י"ל דכ' מפו' דמילה במקום קרבן, ובקרבן כ' עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק' ב'), ובזהר כאן (דל"ט.) למה אסור לכהנים ביין, הא יין ישמח לבב אנוש (שם ק"ד ט"ו), ובמד' דמתו נו"א שנכנסו שתויי יין, וז"ש המד' מה הול"ל, הרי ראוים הי' למות בשביל שהיו שתוי יין, הול"ל וביום השמיני ימול, והטעם דקרבן צ"ל בשמחה והי' להם תירוץ שנכנסו שתויי יין אעפ"כ וידם אהרן: וברש"י קבל שכר על שתיקתו שנתייחד עמו הדבור שנא' לו לבדו פרשת שתויי יין, ובס' אביר הרועים אות ק"ג הביא מהגה"ק מסוכוטשוב ז"ל דמה זה מדה כנגד מדה. אך הפי' וידום מלשון דומם שאין שייך בו שינוי, כמו כן אהרן אף שהי' לו סיבה גדולה שנלקחו ממנו ב' בנים, לא הי' בו שינוי ולא נתבלבל עי"ז ובא לבחינת דומם, וזה הראש של מדריגת ענין ישוב הדעת, ושפיר נאמרו לו מדה כנגד מדה פ' שתויי יין שהוא ג"כ ענין ישוב הדעת ע"ש:
שם) וידם ראיתי מקדוש א', דדהמע"ה הלך עוד יותר ממנו למען יזמרך כבוד ולא ידום (תהלים ל' י"ג), לא ידום בלבד רק בעת צרה ר"ל עוד הי' מזמר - ובענין שתיקה, כשאדמו"ר מגור שליט"א הי' בארץ ישראל שאל אותו הגרא"י קיק ז"ל מה שאחז"ל אוירא דא"י מחכים (ב"ב קנ"ח.) האם ירגיש זה, וענה לו סיג לחכמה שתיקה, (אבות פ"ג מי"ד), וראיתי דבר נפלא בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב סי' י"ט על מ"ש בברכות (כ'.) מתון מתון ד' מאות זוזי שווי', דמתון לשון המתנה, והבדל בין מתון למאתן רק המשכת אלף, והמהר ונפחז אינו ניכר בין מתון למאתן, וב' פעמים מאתים הם ת' ופח"ח: ובס' תוספת ברכה העיר דמה רבותא דאהרן, הלא כל אדם חייב לברך על הרעה כעל הטובה (ברכות נ"ד.), וכמו שמסופר שם (ס'.) בהלל שבא מדרך וכשנכנס לעיר שמע קול צוחה ואמר מובטחני שאין זה בתוך ביתי, ומשום שהי' מלמד בני ביתו לבלי לצעוק על כל צרה שלא תבא, וי"ל אע"פ שמדינא הורשה לבכות ג' ימים, מו"ק (כ"ח:) ואהרן קיבל באהבה ולא בכה ובפ' ויגש (מ"ה ג') כ' דהבדל חרדה לא נעתק כח הדבור (תולדות כ"ז ל"ג) ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר, וכאן כ' ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו, כי בהלה פתאום וכמ"ש אשתקיל מילולי' חגיגה (ב':), ובאיוב (כ"ב י') ויבהלך פחד פתאום,ובמשלי (כ' כ"א) נחלה מבוהלת, ודהי"ב (ל"ה כ"א), ולזה בהלה תגיע פתאום עד כי תשלול לשעה כח הדבור, וכן מצינו חרדה על פחד טרם בואו, (יתרו י"ט י"ז) ויחרד כל העם, והיו נכונים לשמוע חרדות מפני המראות הגדולות כמבואר שם, ול"ה נעתק מהם כח הדבור, ואמרו דבר אתה ונשמעה (כ' י"ט), ובש"א (י"ד ט"ו) ותהי חרדה ומטבע במלחמה לצפות להיות נכונים לכל, וכ' ותהי חרדה ולא בהלה, ולהכי כ' וידם אהרן יען שמיתתם באה פתאום נבהל כל כך עד שניטל ממנו כח הדיבור - וידם: ובענין הלולא ביא"צ מצאתי בתורת משה להחת"ס ויקרא (דף נט:), שהי' לו ויכוח עם הגראז"מ ז"ל בעל שו"ת בית אפרים, היכן מצינו לעשות יום מועד ביארצייט על צדיק, הלא אי' בנדרים (י"ב.) הרי עלי שלא לאכול בשר כיום שמת בו רבי. וז' אדר מיתת משה הוא יום תענית, ועוד מה קרי לי' הלולא. והוא ע"ד דאי' במו"ק (כ"ה:) קצף על עולמו ולקח ממנו נפשות צדיקים ושמח בהם ככלה חדשה, וז"פ (תהלים פ"ט ו') ויודו שמים פלאך ה' אף אמונתך בקהל צדיקים, והול"ל גם אמונתך ולא לשון אף שהוא מדה"ד אף וחימה, ולהנ"ל א"ש דסלוקין של צדיקים נקרא פלא כמ"ש (תבא כ"ח נ"ט) והפליא ה' את מכותיך, ואמר ויודו שמים פלאך ה', למעלה בשמים חדו ושמחו על הפלא סילוק צדיקים, אך אף וחימה הוא אמונתך בקהל קדושים, בקהל ישראל כי יצטערו למטה על שלקח מהם צדיק, וסיים שם שלא ידע מה הלולא ושמחה למטה עש"ה: ובקהלת (ג' ד') עת ספוד ועת רקוד, ובמד' איכה קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק, וק' ממו"ק (כ"ה:) דהשי"ת שמח בבוא אליו נפש צדיק, וצ"ל מה שקשה לפניו מפני חסרונו לדורו, שבחייו הי' מגין לדור כמו חורבן בהמ"ק אבל כביכול שמח לקבל נשמת צדיק, וזה י"ל דבכל העתים יש ל', וספוד ורקוד בלא למדין, ורק בכל הפעולות לא תוכלנה לעשות ביחד, כי בעת שמולידים לא ימיתו, ובעת שנוטעים אין עוקרין נטוע וכו', אבל הספד ועקירה אפשר שיבואו ביחד דבמיתת צדיק כביכול מצטער ושמח לקבל נשמתו: