הן היום הקריבו פרש"י שמא זרקתם אוננים, ואינו מובן מה זה שאמר אהרן ותקראנה אותי כאלה ובס' פני מבין כ' דבמל"מ פ"ג ה"י מאבל חקר אם באנינות של תורה אסור בקדשים כשבת ויו"ט, ובשעה"מ פ"ב ממעה"ק האריך בזה, והגרי"ש בהגהותיו על ירושלמי ביצה פ"ב הביא הא דמי"ק (י"ד:) הא כ"ג דכל השנה כרגללכ"ע דמי דתנן כ"ג מקריב ואינו אוכל, מבואר משם דאף ברגל דכ"ג כל השנה כרגל, והוא הקריב אונן אפ"ה נו אוכל, וכהן הדיוט אינו מקריב ואינו אוכל ע"ש. ולפ"ז י"ל דאותו יום נטל עשר עטרות והוי כמו רגל לכך חשב משה, שזרקו דמים אוננים, דברגל בטל אנינות, ולכך השיב אהרן דלא טעו בזה ותקראנה אותי כאלה, דבכהן גדול כאהרן כל השנה כרגל, ואכלתי חטאת היום, ובודאי לא אכלתי, א"כ מוכח דלא בטל אנינות ברגל, וא"כ הם לא טעו בזה ולא זרקו הדם באנינות רק אני זרקתי:
שם) ואכלתי חטאת, אהרן ובניו שהיו אוננים לא היו אוכלים בקדשים שנ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', וגם במעשר שני (תבא כ"ו י"ד) - אנינות דאורייתא כל היום, ובלילה שלאחריו דרבנן, דעת רש"י ורמב"ם שפטור ממצות שיהי' לו פנאי להתעסק בצרכי קבורה, אבל אם ירצה להחמיר ע"ע הרשות בידו (ברכות י"ז. ור"מ אבל פ"ד ה"ו), וד' תוס' ורא"ש שאסור להחמיר, ועשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ב ובפרד"י ויחי (דף שנ"ה.) הבאתי קו' תוס' מו"ק (כ'.) דיליף אבלות ז' מהפכתי חגיכם לאבל ולא יליף מיעקב ויעש לאביו אבל ז"י, והרה"ח רא"ז פרידמאן נ"י כתב לי בשם אדמו"ר מגור שליט"א בשם ספר ישן פי' עה"פ (עמוס ח' י') והפכתי חגיכם לאבל, דגם אי לא חטא אדה"ר לא היו חיים לעולם דלא הי' אפשר לעולם להתקיים כן, רק שהי' בעת שהי' רואה שכבר מוכן למות ותיקן הכל, הי' מכין א"ע לצאת מן העולם, והי' עושה סעודה גדולה וחג גדול לאוהביו שכבר מוכן למות, אך ע"י החטא נעשה מזה אבל, כיון שאינו תלוי באדם ובזמן שרוצה, וא"כ כיון דקרא דעמוס קאי על חטא אדה"ר שעוד אז נהפך החג לאבל, א"כ שפיר ילפי' מפ' זה דקאי עוד על זמן שלפני יעקב:
שם) רש"י אם שמעת בקדשי שעה, ברמתים צופים ח"ב (דף ט'.) אות ק"כ הביא בשם החוזה מלובלין ז"ל דראוי להבין על משה דע"י ניתן התורה שלא ידע להשיב החילוק קדשי שעה לדורות, אך בשבועות (ט'.) הביאו עלי כפרה שמעטתי הירח, והפשט דאלו היו ישראל ראוין לאור הגדול הי' ה' מגדיל החמה יותר, ול"ה ההכרח למעט הלבנה, וזה הביאו עלי כפרה "שמעטתי" את הירח, ולא הגדלתי החמה, ואף כי הלבנה הי' צודקת עכ"ז ל"ה הצורך שתטעון בעצמה, והשי"ת הראה מדתו, להשפיל מי שרצונו להתגדל, ולעת"ל יתוקן פגימת הלבנה כמו שהיתה קודם מיעוטה וכן משה בר"ח הראשון להקמת משכן רצה לתקנה, ולא יצטרכו עוד להביא קרבן שעיר ר"ח כי יתוקן ע"י זכות משה ודורו, כמ"ש במד' על פ' ראה וימודד ארץ שהם היו ראוים לקבלת התורה יותר מכל הדורות, וא"כ הוי בכלל קדשי שעה, ואונן מותר בהם ע"כ לפי מחשבתו שפיר קצף על אהרן והוא לא ידע מזה, ועשו"ת אמרי דוד סי' מ"ח בזה, ובהגהות מהר"י בכרך בש"ס ווילנא זבחים (ק"א.): ובדברי שאול כ' בזבחים (ק"א.) נחלקו אי נשרפת מפני טומאה, ורא"ם כ' שלא אכלו משום אנינות ועי"כ לא נזהרו בטומאה ונטמא השעיר ר"ח שבא לכפר ונשרף ע"ש, וד' רמב"ן דעיקר מצות אכילת קרבן הוא ביום הקרבתו תיכף ומיד, וגם בזה נקרא ממעט באכילתו ע"ש בפ' ביום זבחכם יאכל וממחרת, ועשו"ת חכם צבי סי' קנ"א והטעם עפמ"ש בס' תורת העולה, קדשים שבאים על חטאת נאכלים רק ליום ולילה משום דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וטעם כדי לבייש החוטא שכהנים אומרים שאוכלים חטאו של זה ולכך ממעטים באכילה ודי ביום ולילה - ובזה י"ל הטעם עולה כולה כליל דבא ע"י הרהר וא"י לשום בריה, ולכך ל"צ שהכהנים יאכלו דלא יתבייש כלל שאינו ידוע חטאו, ולכך גם מנחת כהן כליל דלא יתבייש כלל דהוא בעצמו יאכל, ולפ"ז זה שכעס משה דלמה לא אכלו בו ביום, כיון דהוא לכפרה על חטא ב"י מהראוי למהר הכפרה שלא יתבייש כ"כ ויאכל תיכף, ויאכל בו ביום שזה עיקר המצוה לאכול תיכף ויתכפר תיכף, וע"ז השיבו כי מה שקרה אותי כאלה הי' מוכרח להשהותו עד הלילה: עוי"ל לפמ"ש ביומא (י"ד.) דאטרודי מיטרד וברש"י דבעי למשחה ולגדולה, ועתו"י ומל"מ פ"ב ה"ו מביאת מקדש, וח"צ סי' קנ"ז, ולכך השיב שקרה אותי כאלה שוב א"א לאכול היום - ובאגודת אזוב לבעל מראות הצובאות, כ' הא דמנין באמת ידע לעשות חילוק, דאחז"ל דנו"א היו מחויבין מיתה בקבלת התורה ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו שזנו עיניהם מזיו השכינה רק ה' לא רצה אז להשבית השמחה וחכה עד עתה, ולכאו"ק דגם עתה הי' שמחה של חנוכת המשכן, ומוכח ששמחה של קבלת תורה גדולה משמחת משכן, לפי שמשכן הי' רק קדשי שעה,ואח"כ נחרב אבל תורה קדשי דורות ולעולם לא יבטל, ממילא מזה עצמו למד אהרן שקדשי דורות גדולה מקדשי שעה, ואמר ותקראנה אותי כאלה, שכבר קרה לי כזה נו"א כבר חטאו בקבלת תורה ואעפ"כ לא נענשו, ושמחה של עכשיו נהרסה ועכצ"ל שיש חילוק בין קדשי שעה לדורות:
שם) רש"י בפ' מטות וכו' ותמוה מה ראי' דילמא דין הגעלה ידע וכאן לא ידע, וע"ל בפסוק ט"ז בזה, והחת"ס בפתוחי חותם כ' דאין כוונת רש"י להביא ראי' דאלעזר ידע להשיב למה שרף החטאת דזה א"צ ראי', אך דס"ד דאלעזר הי' נזהר שלא אמר דבר שלא שמע מפי משה, כיומא (ס"ו:) בר"א של"א דבר שלא שמע מפי רבו, ואי' בירושלמי דיהושע ואלעזר ל"ה אומרים בכל דיבור כך אמר מורי משה, לפי של"א דבר שלא שמעו מפי משה והכל ידעו שתורתם של משה, וע"כ הוכיח רש"י מדאמר אלעזר בהגעלה זה הדבר אשר צוה ה' את משה ש"מ דאמר לפעמים גם מה שלא שמע מפי משה, והדק"ל למה ל"א דין שריפת החטאת ע"כ משום כבודו דאהרן:
שם) באוה"ח נסתפק אי מותר לתלמוד להורות לעצמו הוראה במקום רבו כו' שאין זה הוראה שדן אהרן ק"ו כו', בס' קוי אור הביא מהגר"י שור ז"ל מסנהד' (פ"ט.) כיון דאית בי' ק"ו כמאן דנאמר בהדי' דמי ע"ש, וכ"כ בס' לקח טוב הוספות לכלל ב', וצ"ע לפ"ז בחולין (ס'.) נשאו דשאים ק"ו כו' הרכיב ב' דשאים כו' כיון דלא כ' למינהו לא חייב והרי יש ק"ו כמו דכתב בהדי' דמי וצ"ע וע"ש עוד באוה"ח מביעותא בכותחא, צ"ע על מילתא דתלי' בסברא, ויל"ע אף דאין אדם מורה הלכה בפני רבו אי להחמיר הוי ג"כ הוראה, ואי יכול להחמיר לעצמו וא"כ אהרן ובניו הי' יכולין להחמיר לעצמם, וע"ז הסיחו דעתם ונפסל משום היסח הדעת וטעון שריפה וצ"ע: וע"ע באבות פ"ה מ"ז ברע"ב שהוכיח דחכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, מזה דאלעזר ואיתמר לא דברו בפני אביהם, וראיתי בס' מנחת סולת מהגאבד"ק דיקלא שליט"א על החינוך בשו"ת סי' ט"ו, שתמה מה ראי' משם דהי' אביהם והיו מחויבין בכבודו, וכמ"ש במד' שרחל מתה תחלה לפי שדיברה בפני אחותה, כן מפרש"י פ' ויחי (מ"ט ה') שיששכר וזבולן ל"ה מדברים לפני אחיהם הגדולים ולפ"ז אין ראי' לאחר, ועי' אדר"נ פל"ז, וי"ל כיון שמצינו שאין לפי הכבוד שידבר לפני האב, שוב גם לפני מי שהוא גדול בחכמה אין לדבר שגם לזה מצוון לכבדו מפני כבוד ת"ח ושפיר מוכח משם: