ונתנו רש"י אע"פ שאש יורדת משמים מצו להביא מהדיוט, יומא (כ"א:) ועי' זבחים (ס"א:) ענין אש משמים, ועי' תורת חיים עירוב (ס"ג.) בזה, ואיי הים שם, ושיח יצחק על יומא (מ"ה:) תד"ה וכי, ועי' יפה מראה על אגדות ירושלמי שביעית פ"ו אות ג', שמעתי כי כשחר אש מן השמים ברעם ורעש כמו שיקרה לפעמים ביום הגשם, אם יאחז באיזה דבר לא יוכל לכבות אא"כ יביאו אש הנמצא אצלינו ויניח אצלו, ובזו פי' מ"ש אע"פ שאש יורד משמים מצוה להביא מהדיוט, כדי שיראו שהאש היורדת אינה מן האש הטבעי מבקיעת הענן, אך אש השגחי לכן מצוה להניח מהדיוט כדי שיראו שלא יכבה ע"ש עוד מזה, ובלחם שמים. יעב"ץ אבות פ"ה מ"ה ולא כבו הגשמים אש המערכה, ומה שקוי ברזל מצילים שמושכים הברק כמו שעושים היום, יש מקור לזה בתוספתא שבת (רפ"ז). וירושלמי סוף נזיר הדין סערה דחיל מן הדין פרזלא, וע"ע בס' נפש חי' או"ח סי' רכ"ז:
שם) ונתנו בני אהרן הכהן על המזבח עיין דברי שאול מ"ת צ"ב למה באש כ' בני אהרן הכהן ובנתחים כ' בני אהרן הכהנים (בפסוקח'), וי"ל דנדב ואביהו חטאו בזה ולכך לא כ' הכהנים שהרי נו"א לא עשו כן משא"כ בנתחים, ובפענח רזא כ' די"ל דצריך בקיאות גדול להבעיר האש ולא כל כהן בקי בזה, אבל ק' הא מזבח גבוה ה' אמות וע"כ הי' צריך להעלות עלי' וא"כ איך הי' יכול לילך, ואף הא בכלי שני חם מקצתו לם כולו (ביו"ד ס' קכ"א) וי"ל שאני אש משמים דיש לו גבול ואינו חם כלל, ואע"פ שהי' עמו גם של אש הדיוט. ובחת"ס כ' דבזבחים (ק"א:) פליגו אי נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי וק' שיהי' פנחס כלוי כל מ' שנה, וי"ל נהי דכהן לא הי' לזרוק ולהקטיר אבל הצתת אליתא ועריכת אש הי' עושה, עי' תוס' ישינים יומא (כ"ד:) דאין זר חייב עלי', וא"ש בכל עבודות כ' בני אהרן שהם כהנים לאפוקי שאינם כהנים כפנחס ובניו, אבל עצים כ' בני אהרן הכהן דמוסב על אהרן שהוא כבן בניו שלו אפי' פנחס יבערו אש על מזבח. וברמב"ן כאן ע' בהגהות חשק שלמה זבחים (ט"ו:) על הגמ' לאפוקי כבבא לא. וברמב"ן כ' י"ג גבבא לא, פי' דצריך שיתכוון להעלותו ע"ג מזבח ולא יחשוב להעלותו ע"ג אש של קש ושל גבבא, כמ"ש כירה שהסיקוהו בקש וגבבא: