ושחט והקריבו. רש"י מקבלה ואילך מצות כהונה למד על שחיטה שכשרה בזר ברכות (ל"א:) יומא (כ"ז.) זבחים (ל"ב:) מנחות (י"ט.) ותמיד פ"ג מ"י אמר להם הממונה מי שוחט ובס' ישמח משה הביא הקו' למ"ל קרא דוהקריבו הלא מוכח מקרא ושחטו כל קהל וגו' דילפינן בקידושין (מא:) דשליח ש"א כמותו, ע"פ גמ' יומא (יט.) קידושין (כג:) ונדרים (לה:) דכהני שלוחי דרחמנא. דאי דידן מא"מ כו', וא"כ בשחיטה דמוכח מקרא דושחטו וגו' דהוא רק שלוחי דידן דנחשבו כבעלים בעצמם שחטו כולם, ממילא מוכח דשחיטה כשרה בזר דאף בשחט כהן שייך מא"מ כו'. וי"ל עפמ"ש שם בקידושין עבד שייך בתורת גיטין וכו' ה"נ בשלמא בשאר עבודות דאינו רק כקדשים שייך מא"מ כו' דישראל לא שייכו כלל בו, אבל בשחיטה דאיתא גם בחולין א"כ ישראל שייכו בהו ל"ש מא"מ כו', ולא מוכח דשחיטה בזר כשרה וצריך קרא והקריבו ע"ש עוד וכבר כ' כדבריו בפנ"י ופנים מאירות הבאתי לעיל: והח"ס בתורת משה הביא מס' חולין פתח הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ע"ד הכ' כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר, ובחולין (פ"ד.) למדה ד"א כו' ופתח בל' ברכה שבנ"י יזכו להרחבת גבול לזבוח מצאנו ומבקרו, ואף שבפסחים (מ"ט:) ע"ה אסור לאכול בשר משא"כ ת"ח שהבע"ח מתוקן ע"י, וזה"ט העגל שרצה הטבח למשכו לשחיטה ורץ בכנפי רבינו הקדוש בב"מ (פ"ה:) כי לא חפץ להיות למאכל בפי ע"ה, ורבי מרוב ענותנותו כאלו אינו כדאי יותר מהאי גברא. אמר זיל כי לכך נוצרת, וז"פ באות "נפשך" הנפש תתאוה להשלים נפש בע"ח. וז"ש הכל שוחטין כל ישראל יהי' ראוין לתקן נפשות בע"ח, והתחיל בשחיטה שהוא ממדת אכזריות וסיים בשליח הקן ממדת רחמנות. (וראיתי בזה דיש דומם. צומח. חי. מדבר. דומם יש לו תיקון ע"י צומח. ואי אפשר לצמוח בלי דומם, וצומח נתקן ע"י חי, וחי אוכל מצומח, וחי נתקן ע"י מדבר, והאדם האוכלו מתקן לחי, ובסוכה (כ"ח.) השח שיחות חולין עובר בעשה שנ' ודברת בם ולא בחולין, ועם הארץ בדברי תורה אינו יכול לדבר, ושיחות חולין אינו רשאי לדבר, ולא הוי בכלל מדבר, ולא עדיף מחי, ואסור לאכול מן החי. וע' לקמן (ב' י"א): (וגם שמעתי מפי קדוש אחד אם יתחיל במחלוקת עם שוחט סופו לא יהי' טוב דשלחן ערוך יורה דעה מתחלת בהלכות שחיטה, ומסיימת בהל' אבילות ר"ל, ולהג"ר ישראל סאלאנטר ז"ל באו בעלי בתים להתרעה על השוחט שאינו מומחה לעמוד חליף חד וחלק, וענה אנכי רוצה יותר בשוחט שיהי' צ"ט חלקים ביראת שמים וחלק אחד שוחט, מן להיפך צ"ט חלקים שוחט וחלק א' יר"ש ויהודי חרדי וכמ"ש בפרשת צו (ח' כ"ג) :)שם) ראב"ע ושחט הכהן שישחטנו אחד ויזרקו רבים, וצ"ע הלא השחיטה לא הי' צריכה להיות דוקא בכהן דשחיטה בזר כשרה, ובפשוט י"ל דלאו דוקא נקט כהן רק להשמיעני שישחטנו אחד והזריקה יהי' ברבים ועי' מה שכתבתי בזה בפרד"י בא (צ"ד.), וע"ע בבעה"ת נשא (ד' מ"ז) שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת כהנים, וק' ג"כ כנ"ל, ורק נקט כהנים דדרך כהנים לשחוט, ובמרגניתא טבא על ס' המצות שורש י"ב כ' דנפשטה האיבעי' בקידושין דכהני שלוחי דרחמנא נינהו לחד תי' תוס', ודאי אינהו נצטוו ולהם לימד וצוה כל מעשה הקרבנות ול"ש לומר דלימד מעשה הקרבנות שידעו הבעלים המעשים ויעשו את הכהנים שלוחים דבכהנים לאו שלוחי דידן נינהו עכ"ל, ובס' גרש כרמל כ' דזה שכ' רש"י דע"כ מצות הבעלים כי יקריב וכו' וסמך וכו' אבל מקבלה ואילך מצות כהונה ר"ל להם לימד וצוה: ובענין שחיטה בזר כשרה עי' הקדמה לפנים מאירות על ב"ק ופרדס דוד אריכות, וע"ע שו"ת אמרי דוד סי' כ"ה וצ"א, וכל"ח אות ה', ובפרד"י חקת (י"ט ג') כתבת בזה הרבה, וע"ע בשו"ת אבני חפץ סי' ע"ח, ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' ל"ה אות י' העיר לפמ"ש בחינוך מ' שפ"ט שכמו שלו, אסור לסייע ללוי חבירו ואם עבר חייב מיתה בידי שמים בערכין (י"א:) כן גם כהן שסייע במלאכת חבירו הכהן חייב מיתה ביד"ש, א"כ איך ס"ל לחכמים בחולין (ל'.) ששנים שוחטין זבח א' הרי אסור לכהן לסייע לחבירו בעבודה אך אי שחיטה בזר כשרה א"ש: ובזה"ק נשא (קכ"ד:) ושחט אחרא ולא כהנא דכהנא אסיר לי' בדינא בגין דלא יפגום הא אתר דאחיד וכו' (שהוא בבחי' חסד) ותימה דשחיטה כשרה אף בזר אבל לא דכהן פסול לשחיטה, ובס' אהבת יהונתן כ' שאין הפי' ולאו כהנא דאסור בשחיטה רק נתן טעם מה שלקחה תורה חיוב השחיטה מכהן ונתנה רשות גם לישראל, כיון דאינה תלוי' דוקא בו דוקא הגם שכשירה גם בכהן לא מקרי פגימה בו בכהן, וע"ע בס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא ז"ל ח"א פ"ח בזה, ובס' בן יוחאי ומטפחת ספרים, ובס' הדרוש והעיון הביא מדהי"ב (כ"ט כ"ד) וישחטום הכהנים וגו' ע"ש, וגם יש להעיר ממד' שה"ש ג' עה"פ הנה זה מטתו שלשלמה מלומדי מלחמה שהי' מלמדין לכהנים איך יעשו עבודה, איש חרבו על ירכו שהי' מזהירים אותם בעת ששוחטים, ומשמע ג"כ שהכהנים הי' שוחטים, ובירושלמי שקלים פ"ד ה"ב ת"ח המלמדים הכהנים הלכות שחיטה וכו' ועפרד"י תשא דף שי"ט, מה שהבאתי פשט בזה"ק ולקמן (ב' א') ובשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ע"ג נסתפק בהא דעשה דוחה ל"ת אם הוא חיוב לעבור על ל"ת כדי לקיים המ"ע. ואם אינו עושה כן הוא כביטול מ"ע או רק רשות ואינו מחויב לעבור על ל"ת, ובס' ברכת אהרן מאמר רע"ח העיר מסוטה (ג'.) פלוגתא אי וקנא את אשתו, ולה יטמא, ולעולם בהם תעבודו רשות או חובה, ולכאו' בכל מ"ע שבתורה הי' מקום לומר דהוי רק רשות, ומה שלא אומרים משום דבהני הי' הסברא נותנת שיש איסורא וכתוס' זבחים (ס"ו:) ד"ה אלא בלא יבדיל א"צ להבדיל דהסברא הי' שיבדל שצריך לדם, ומשו"ה אמרי' שהפשט א"צ להבדיל אבל בכל לאווין למאי נכתבו אם לא ללאו, וא"כ במ"ע שקיומה תלוי בדחיות ל"ת שפיר הי' הסברא ניתנה שיהי' איסור בדבר, ונהי דעשה דוחה ל"ת הוא רק רשות ולא שיהי' חיוב בדבר, וא"כ הזהר הנ"ל יהי' תלוי אם הטעם דשחיטה בזר כשרה דלאו עבודה ממילא כהן לא ישחוט, דאין לכהן מעלה וחשיבות יותר מישראל, ונכון שלא לשחוט שלא יפגום בההוא אתר דאחיד כו', אבל מטעם דרק מהקרבה ואילך מצות כהונה, א"כ רק התירה תורה לישראל לשחוט אבל יותר עדיף בכהן ול"ש שכהן יהי' אסור לשחוט, וע' לקמן בפסוק י"ז, וב' י"א: וגם מ"ש רש"י יבמות (ל"ג:) דאף דשחיטה כשרה בזר אבל בשבת אסור לשחוט קרבנות דלא הותרה שבת רק לכהנים, עי' בשעה"ט פ"ו מביאת המקדש, ובית מאיר על ש"ס, וברכת אהרן מאמר רע"ט וע"ש בפרד"י ובפ' ויקהל (שנ"ד:) ולקמן (ב' א') ובית יצחק או"ח סי' ט' ע"ש חדשות: וברש"י חולין (י':) מכד' ושחט בל' יחיד שמעי' ע"א נאמן באיסורין ורש"י גיטין (ב':) הוסיף ועל הניקור גה"נ וחלב, והרא"ש פ' הנזקין כ' דהיכי דלא אתחזק ע"א נאמן דמה להיתר נאמן כיבמות (פ"ח.) ופרש"י דאל"כ אין אדם מתארח צל חבירו, או כתוס' שם דילפינן מנדה, וכיון דנאמן להתיר מכ"ש לאיסור דבלא"ה הי' ג"כ ספק איסור ונאמן שיהי' ודאי איסור ונ"מ לספק ספיקא: ובאתחזה איסורא אי ע"א נאמן הוא בעי' דלא איפשטי' ביבמות שם, ובדבר שבידו אף איתחזק נאמן, ואף דהיום אינו בידו כמו בשחיטה דשוחט נאמן אף דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת מ"מ כיון דהי' בידו קודם שחיטה לשחוט כהוגן ואף אשה נאמנתבשחיטה דבידה ללמוד לשחוט, ובאתחזק היתירא יש ג' דינים אם יש בידו עכשיו אף אם הבע"ד מכחישו נאמן העד, ואם אינו בידו ולא הי' מעולם בידו אם הבע"ד מכחישו אין ע"א נאמן כתוס' קידושין (ס"ה:) ד"ה נטמאו, וגיטין (נ"ד:) ד"ה אמר ואם עכשיו אינו בידו אבל הי' בידו באיתחזק היתירא, זה פליגי אביי ורבא שם בגיטין, וע' יו"ד סי' קכ"ז, וטעם דבידו משום מגו דאי בעי הוי מטמא לה, והרא"ש שם הק' דאי יטמא יהי' חייב לשלם, רק אם בידו הוי כבעלים, ואדם נאמן על שלו, ובפנ"י תי' דיכול לומר שוגג הייתי ויופטר שלם, והש"ך בסק"א העלה מטעם מגו. ולפ"ז באם אמר על יין מבושל שנתנסך אינו נאמן דמבושל אינו בניסוך, ולפי פלוג' אביי ורבא דאביי ס"ל דבעינן שיהי' עכשיו בידו אית לי' מטעם מגו ול"ש בלשעבר, ורבא ס"ל מטעם בעלים ואף לשעבר נאמן ועי' שב שמעתתא ש"ו פ"ו: והפנ"י בגיטין הק' לאביי אמאי בשחיטה נאמן דעכשיו אינו בידו, ותי' דאביי ג"כ סובר אף באינו בידו עכשיו נאמן היכי דאתחזק איסורא בשחיטה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל אתחזק היתירא א"נ לאסור דאפשר לצערא מכוון, והא דמהני הכחשת בע"ד רק בתוך כדי דיבור ובאמתלא אף לאחר כ"ד נאמן עש"ך סקי"ז, ואם ע"א מכחיש ע"א, והבע"ד שותק, ל"מ הכחשה וראשון נאמן, ורשב"א סובר דע"א בהכחשה א"נ, שם ברמ"א ס"א, ולפ"ד תלי' בפלוג' תוס' ורשב"א, דלתוס' קידושין (ס"ה:) דע"א נאמן בבע"ד שותק מטעם שתיקה כהודאה, ולא יכלו עדים להכחישו ונאמן הראשון לטמא, ורשב"א לשיטתי' דע"א נאמן בשתק משום נאמנות, וא"כ בע"א מכחישו ע"א בהכחשה לא כלום, וזה דוקא בבאו בב"א אבל בזא"ז כ' הנמ"י פ' האשה דוקא בעדות אשה דהאמינו ע"א דהוי כב', א"י ע"א להכחישו, אבל באתחזק דמהני ע"א מועיל הכחשה חד לגבי חד, ומהרי"ק שורש ל"ג סובר דאף באיסורין ע"א הראשון כב', עש"ך סקי"ד, וסי' א' סי"ד, וע' אריכות בזה בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' שצ"ה, ועפ"ז א"ש בגיטין (ג'.) הא דנאמן השליח אף דהוי ע"א דקיום שטרות דרבנן ובעגונא אקילי. וק' להפו' בטוען מזויף קיום מה"ת, אמאי נאמן בהבעל מערער, ולמ"ש א"ש דבשעה שבא העד ל"ה ערער והואיל עדותו כתרי, ואח"כ כשמערער הוי ע"א גבי תרי: ובר"מ פ"ה ה"ג מעדות כ' וכ"מ שע"א נאמן אשה ופסול נאמנים חוץ מע"א של שבועה עכ"ד, ובפי"א ה"כ ע"א נאמן באיסורין אף פסול שהרי רשע שחיטתו כשרה וכו'. והש"ך בסק"כ כ' דפסול רק להתיר נאמן ולא לאיסור דאפשר לצעורא מכוון, ובנוב"י מ"ק אה"ע סי' כ"ז ותנינא סי' קכ"ח חידש שנוגע כשר לעדות אשה כי אין לך נוגע גדול מאשה עצמה ונאמנת, וכ' עוד דבגירושין ל"ש די ומנסבא דרק במת בעלה שאם יבא אח"כ אין לה שום המלטה לתרץ עצמה, אבל בגט לעולם תוכל להחזיק בדיבורה, ובהגהות הגרב"פ מחולק בזה, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' י"ג אריכות בזה: ובפנ"י בקידושין אף דאין ע"א נאמן נגד חזקה אא"כ בידו, ורוב עדיף מחזקה, אפ"ה נאמן נגד רוב ומעשים בכל יום במקילין שיש רוב טריפות וע"א נאמן שזה כשר, וכן בחלב ושומן ורוב חלב יש בבהמה, ובנובי"ק אה"ע סוס"י ס"ט כ' דבנתערב חד של היתר בב' איסור צ"ע אם נאמן ע"א להתיר, ואף דמעשים בכל יום שקונים מקצבים בשר ורוב בהמות טריפות, שהרי אף באתחזק איסורא נאמן אם בידו, וביד הקצב לשמור שלא יתערבו זו בזו, אבל אם כבר נתערבו אין בידו ע"ש, ובש"ש ש"ו פ"ז כתב הא דע"א נאמן נגד רוב ולא נגד חזקה, לפמ"ש בתשו' מיימוני ה' אישות סי' ג', הא דע"א א"נ נגד חזקה דוקא היכי שגם לפי דברי העד קודם הי' אסור והוא בא להוציא מחזקתו, ובחתיכה שנתערבה ל"ה רוב אלא למאן דלית לי' ידיעה איזה היא, אבל להיודע שחתיכה זו שומן אין זה מעיד נגד חזקה דמי שמכיר הוי כמונחת בפני עצמה ואינו מעיד נגד רוב, דל"ש רוב רק בתערובות, אבל נגד חזקה מודה העד דעד עכשיו הי' אסור שפיר א"נ: והפנ"י גיטין (ב':) וכתובות (כ"ב.) כ' דבר חדש הא דדבר שבערוה בעי ב' רק לאסור אבל להתיר ע"א נאמן, ויליף מספרי שופטים לא יקום ע"א באיש לכל חטאת ולכל עון אינו קם אבל קם לעדות אשה ע"ש, ומשמע אף באתחזק איסורא ודשב"ע ע"א נאמן להתיר כמו בעדות אשה, ותמוה מריש גיטין שם אימר דאמרי' עאנ"ב היכי דלא אתחזק ודשב"ע, והא הוי להתיר, והרגיש בזה הפנ"י שם, ובקו"א סי' ק"א תי' דהסוגיא אזלא רק מדרבנן ובעינן ב', ועפר"ח יו"ד סי' ק"י שכ"כ, וכ' דע"כ הסוגיא אזלא רק מדרבנן, שלא תקשה לשי' הר"מ דספד"א לחומרא רק מדרבנן, א"כ מה קאמר אימר דאמרי' עאנ"בבחתיכה ספק חלב ושומן, ולהר"מ ל"צ לעד דבלא"ה מותר מה"ת ספק, וע"כ קו' הגמ' על דרבנן דספק אסור וע"א נאמן ע"ש, ולדעתי דוחק קצת דהגמ' אזל רק מדרבנן דסתם קאמר אימר דאמרי' וכו', משמע אף. מדאו', וקושייתו ל"ק דבספק כרת הר"מ מודה דאסור מה"ת, ער"מ פ"ט הי"ב מטומאת המת ובכ"מ שמצא בנוסחא ישינה כן. ואפי' אי אף בכרת ספק מותר מה"ת א"ש, דמודה באיקבע איסורא בחתיכה א' מב' חתיכות כהמהרי"ט הביאו המפו', ועכצ"ל כן דאל"כ לא משכחת אשם תלוי הא מה"ת ספק מותר, ועש"ש ש"א, ומלא הרועים ערך ספר"א: וברש"י גיטין (ב':) כ' דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורה גופה, ונתקשו המפו' מה בעי בזה, ובפשוט דסובר דבעינן אתחזק בחתיכה גופה, אבל במונח ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואנו דנין על אחת לא אתחזק בהך חתיכה, וכן באשה דודאי היא אשת איש, ואם א' אומר דיצאה מחזקת א"א, א"כ אף לדברי עד מודה שמקודם הי' בחזקת איסור, וזה"פ ברש"י, וכיון דע"כ גמ' מיירי בב' חתיכות וגם הר"מ מודה באיקבע איסורא דספק מה"ת לחומרא, ול"ק קו' הפנ"י שגמ' יכול לאיירי אף מדאו', שוב ק' מה מקשה הא אתחזק כו' הא הוי להתיר וע"א נאמן כפנ"י, ול"ש תירוצו דגמ' רק על מדרבנן, דהוכחתו רק מקושייתו על הר"מ, אבל לפ"מ שתירצתי הגמ' איירי גם מדאו' וק' כנ"ל, ועכצ"ל אף להתירא אין עאנ"ב באתחזק ודשב"ע, והטעם דספרי הוא מדאו' כמ"ש הנמ"י שם, דמילתא דעבידא לאגלוי'. ושהחמרת עלי' בסופה ודאי קושטא מסהדי, ופרסום כזה הוי כעדות ברורה, והא דאמרי' משום עגונא אקילו רבנן, דאף שנאמן מדאו' מ"מ חכמים הי' להם להחמיר, וע' היטב בנובי"ק אה"ע סי' ל"ג, אבל יש לחדש להפו' דדשב"ע לחוד בלא אתחזק ג"כ ע"א א"נ, ז"ד במעיד לאיסור אבל להתיר נאמן, ועי' בספרי פרי יוסף ריש גיטין דבר נכון: ובקידושין שם בינאי המלך אילימא תרי אמרי אשתבעי וב' לא אשתבעי תרי ותרי נינהו, ואי דאית לה חזקת כשרות תי' רש"י דאנו דנין על בנה ונולד בפסול, והק' הפנ"י דהוי ספק ספיקא ספק לא אישתבעי, ואת"ל אישתבעי שמא לא נטמאה, ונלפע"ד, להר"מ דספד"א רק מדרבנן לחומרא, וכ' המפו' דזה הטעם דספ"ס מותר דספק הראשון עושה שיהי' איסור דרבנן והספק השני הוי ספק דרבנן, עפנ"י קו"א כתובות סי' מ"ו וגנת וורדים כלל ס"א, והר"מ סובר דבכרת מה"ת לחומרא כנ"ל, והכא מיירי לענין עבודה בביהמ"ק דהי' מוחזק בכהן והי' עובד עבודה, וגם מקריב קרבנות בשבת וחייב מיתה, ולא הוי ספק הראשון מדרבנן ול"ש ספ"ס, אך ק' דבכל הש"ס מצינו דאף בספק מיתה ס"ס מותר, ורק שאי' עוד טעם דס"ס מטעם רוב, דספק הא' הוי ספק שקול, וספק ב' מכריע והוי רוב לקולא, והרשב"א הובא בפנ"י שם כ' דס"ס עדיף מרוב, דרוב לא מהני ביוחסין בכתובות (ט"ו.) וס"ס מהני, וא"כ י"ל הא דמהני ס"ס באתחזק, מטעם א' הנ"ל דהוי רק ספק דרבנן, וא"כ א"ש הכל דבכל הש"ס ס"ס מותר אף בעון מיתה דחשוב כרוב, וגם דאזלי' לקולא בס"ס ליוחסין אף דרוב ל"מ, מ"מ אחרי' הטעם דהוי ספק דרבנן כנ"ל, והכא איירי לענין יוחסין ולענין כרת ומיתה, וס"ס אסור ממנ"פ ול"ש ב' הטעמים וא"ש:
והקריבו בני אהרן הכהנים, בזבחים (י"ג.) שתהי' בכהן כשר ובכלי שרת ופרש"י שיהי' מלובשים בגדי כהונה, משמע דבג"כ הוי כלי שרת וכ"כ תוס' קידושין (נ"ד.) ד"ה בכתנות, ובריטב"א שם והובא ג"כ במשל"מ פ"ח ה"ה מכלי מקדש כ' דבג"כ לא הוי כ"ש רק דינן כקדשי בדק הבית שרק קדושת דמים, ועמ"ש בפרד"י תצוה (דף רפ"ט.) בזה, וברמב"ן כאן ע' באבני נזר או"ח סי' תקל"ה באריכות:
שם) וזרקו את הדם, "דם" היא זריזות ורתיחות, "חלב" היא עצלות, ב' המדות נחוץ לאיש, למצות עשה צריך רתיחות, ולל"ת צריך עצלות, אבל אדם מחליף המדות, למ"ע הוא עצל, ולל"ת הוא זריז, ולכן החוטא הי' צריך להקריב הב' דם וחלב - והחוזה מלובלין ז"ל אמר שדם מקרבן בהמה עולה למטה מחוט הסיקרא ומחטאת למעלה מחוט הסיקרא ובעוף להיפך, בעולה למעלה וחטאת למטה, לפי שבהמה מקריב עושר ועולה נדבה ואין עושין מזה מעלה יתירה, והדם למטה כי אין להתפעל כל כך שעושר הביא קרבן, אבל חטאת עבור חטא, וזאת היא פלא שעושר יודיע עצמו לחוטא, ועבור זה שוה, שינהג עמו כבוד ולכן זורקין למעלה מסיקרא, אבל קרבן עוף מביא עני ואצלו להיפך חטא למטה, כשעני יודיע עצמו לחוטא אינו רבותא כ"כ, אבל כשהביא נדבה עולההיא רבותא גדולה, ועבור חשיבותו זורקין למעלה מסיקרא, וע"ל בפסוק ג' מפרי חיים: ובתורה והמצוה סי' א' כ' דיש הבדל בין זריקה שפיכה נתינה הזיה, הזריקה ושפיכה הם מתוך הכלי הרבה בפעם א' שפיכה היא מלמעלה למטה במקומו והזריקה הוא אל הצד או מלמטה למעלה, וההזיה והנתינה הם ביד ומעט, הזיה הוא מרחוק שמזה טיפים בידו או ע"י אזוב, והנתינה היא באצבע בנחת, ועי' אילת השחר מהמלב"ם סי' שע"ח:
שם) סביב יש הבדל בין היקף ובין סביב, שפעל הקף הונח ביחוד על הסביב השלם, אבל פעל סבב יבוא גם על הסביב הבלתי שלם, עד שאם רוצה לציין שיהי' ההיקף שלם יכפול המלה סביב סביב או ישמש בשני הפעלים. כמו וסבותם את העיר הקף, ויציין מלת סביב גם אם יהי' מוקף בד' קרנות או שתי מתנות שהם ארבע, עי' תוה"מ שם, ואילת השחר אות ת':
שם) פתח אוה"מ, רשב"ם וא"ע ולא על מזבח הפנימי, עשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות כ"ט שהק' דהא זה ילפי' מקרא אחרינא מכל חטאת וגו' (צו ו' כ"ג) ולרבנן כשר, וי"ל שסוברים גבי עולה אף בהביא דרך משופש פסול, דאל פתח אה"מ ממעט מזבח הפנימי, עי' זבחים (פ"ב:) ע"ש באריכות, ובאות כ"ח הביא חזקוני, וחלק בעצמו של כהן לפי שהוא על המזבח אסור בסכין דכ' כי חרבך הנפת עלי' ותחללי': ורמב"ן יתרו (כ' כ"ב) כ' במשכן לא הי' ברזל, וסכיני' היו מטעם דשחיטה לאו עבודה, וגם לדבריו במליקה א"א ע"י ברזל, וק' למה ק"ק שוחטין לכתחילה בראשו של מזבח עתו"ס זבחים (נ"ח:) הא כ' כי חרבך וגו', ואי בקרומית של קנה א"כ גם במליקה אפשר בכך, וי"ל דתוס' חולין (ג'.) ד"ה כגון, וזבחים (מ"ז.) ד"ה איזהו כ' דל פסלה קרומית משום הקריבהו נא לפחתך כדפריך בסוטה (י"ד.) בכפיפה מצרית דדוכן צריך כלי נאה משא"כ שחיטה, וזה רק בשחיטה דלאו עבודה אבל מליקה עבודה ואסור בקרומית משום הקריבהו נא לפחתך: גם י"ל דמליקה עבודה, ואי לא הי' בעי סכין הי' בעי כלי שרת, וכ"ש של עץ לא עבדינן, עי' סוטה (י"ד.) וא"א לא בברזל ולא בקרומית, ומזהב אי אפשר לעשות סכיני' כיומא (ל"ח.) משא"כ שחיטה אפשר בקרומית דלא בעי כ"ש, ועמ"ש בפרד"י יקרו קפ"ו: