ויקרא. אלף זעירא, כתב בבעה"ט שמשה רצה לכתוב ויקר כמו בבלעם (בלק כ"ג ד'), ואמר לו ה' לכתוב ויקרא, וכתב א' קטנה - ובכלי יקר הביא דבמדרש איתא דלכן מתחילים קטנים ללמוד בפ' ויקרא שיבואו טהורים ויעסקו במעשה טהורים, ואלף קטנה לרמז, דקטנים יתחילו ללמוד ויקרא, ועי' מ"ש אא"ז הש"ך ביו"ד סי' רמ"ה סק"ח בשם כל בו סי' ע"ד, וע"ע נחל קדומים וס' פי צדיק דרוש י"ט - וגם הא דמתחילין עם ילדים בפ' קרבנות, לחנך אותם להיות מוכנים להביא קרבנות ומסירת נפש על יהדות, והאבות ישלמו שכר לימוד הגם שהמעות יתנו ממה שמקמצין מפיהם, ורמז לאבות שיהיו מוכנים להביא גם קרבנות אם רוצים שבניהם יחנכו על פי התורה - והגר"מ שפירא ז"ל מלובלין אמר דמשום הכי אמרו בנדרים פ"א. הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, דאבות עניים יש להם מסירת הנפש בשכר לימוד, והכח של מסירות נפש זה לא נלקח מהם, ובניהם ישארו בלימוד: וביערות דבש ח"ב בדרשות אה"ו דרוש ו' הקשה, דבמעמד הר סיני כתב ג"כ ויקרא אל משה (יתרו י"ט ג', ומשפטים כ"ד ט"ז) למה לא כתב אלף קטנה, ותירץ דכל החשיבות שהי' יכול לקרות ע"י מלאך, והקב"ה בעצמו קרא ובהר סיני אולי באמת הי' הקריאה ע"י מלאך, אבל כאן כ' מאהל מועד, ודרשינן וכל אדם לא יהי' באהל מועד אפילו מלאכים, (בפ' אחרי ט"ז י"ז, וכמ"ש בירושלמי יומא פ"א ה"ה, והובא בתוס' ישינים שם דף ל"ט:), וע"כ הקב"ה בעצמו קראו, וע"ע בזה"ק ויחי דף רל"ד: ורל"ט., ותנחומא צו סי' י"ד - ובס' גרש כרמל הקשה הא רק בשעת הקטרה ומתן דמים ביום כפור לא הי' אפילו מלאכים, כמ"ש המפורשים ביומא מ"ד:, ומפורש במדרש רבה נשא סוף פי"ד שהיו מלאכים באוה"מ ע"ש, ובפתחי תשובה יו"ד סי' רע"ד סק"ז הביא ס' בני יונה דשינוי בספר תורה. באותיות קטנות או גדולות אינו פוסל, ובס' מקרא מפורש הביא ראי' מכאן, דאל"כ הוי שינוי מציווי ה': ובס' זרע קודש כ' דראשי תיבות אלף, פתחי לי אחותי (שה"ש ה' ב') ודרשו במד"ר שם פתחת לי פתח כחודו של מחט וכו', ולכן א' זעירא לרמז על פתח קטן, וע"ע ס' מגדנות אליעזר, אלף לשון לימוד שצריך אדם ללמוד להיות זעיר בעיניו - והובא דפעמים הרשע מתחפש ומתראה כצדיק שמתעטף בטלית של תכלת ושבע תועבות בלבו, וכמו שאי' על הא דמס' אבות פ"ה מי"ט מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם וכו', למה לא הבדיל בין אברהם לבלעם בעצמו, והתירוץ ביניהם לא הי' השינוי גדול, ובלעם בחיצונותו הי' כצדיק, ורק בין תלמידיהם הי' תהום רבה והבדל בולט: וגם ויקר יש לקרוא ויקרָ, כמו נער שקורין נערה, (וישלח ל"ד ג', ותצא כ"ב ט"ו) ורק האלף הי' סימן המבדיל בין משה לבלעם - ובעפנח רזא כ' ג"כ שאלף זעירא שמשה הקטין עצמו, וקשה דאיך אפשר שמשה שדיבר אתו ה' תמיד, הקטין עצמו עד שהי' ענו מכל אדם והלא ידע שאין שום אחד מישראל השיג למדרגתו, ורק באמת ידע זה, וענותנותו הי' שחשב מה שבא למדרגה זאת לא הי' מחמת עבודתו, אלא שנתנו לו נשמה גדולה וגבוה, ואשב שאם הי' נותנים נשמה זו אפילו לאדם אחר הי' משיג כמוהו, ור"ר בונם ז"ל אמר דמשה לא הי' נתפעל מגדלותו, רק הי' ענו כמו איש שעומד על גג, הכי יעלה על דעתו שהוא גבוה מכל איש, דכל גבהותו לא מצד עצמו רק שעומד על גג, כן מ"ר זכר תמיד שמעלותיו אינם מצד עצמו רק השי"ת נתן לו: ובענין עניוות משה, בסוטה מ"ט: אר"י לא תיתנו ענוה דאיכא אנא, ופליאה דזאת גיאות (עי' באר היטב או"ח סי' תצ"ד סק"א, ומה שכתבתי בפרדס יוסף פ' יתרו דף קנ"ג.) ורק יוסף נבחר לראש ישיבה בפומבדיתא כמ"ש בהוריות י"ד., וחשב דבאמת אינו ראוי לזה, שיש גדולים ממנו, ורק מחמת ענותנותם לא רצו להיות ראשים, וזה פי' דאיכא אנא, ומזה שהם לא רצו ראי' שעוד עניוות לא בטלה דהם היו ענוים - והא דבשאר דברות לא כ' ויקרא, י"ל דבפרשת פקודי מסיים ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עלי' הענן, הרי דמחמת הענן לא יכול לבוא, לכן כאן ויקרא אל משה, שעתה יכול לבוא שמה, ומענין עניוות משה עמ"ש עוד בפרד"י בראשית דף ל"ג., וירא קכ"א.:
שם) רש"י יכול שמעו קול הקריאה וכו' והוא ביומא ד': ועי' במהרש"א, ובשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ג ביומא משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכ' אלא לחלוק כבוד למשה, ומקשה קול לו קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו, ל"ק הא בסיני הא באה"מ, כלו' דבאה"מ לא הי' הקול נשמע לישראל, ואיבע"א הא בקריאה הא בדיבור, כלו' הקריאה הי' לו וכל העם שומעים,והדיבור אליו ואין אחר שומע וערש"י, ובשם הר"י ז"ל מ"כ דדרשי' מ"ד אליו אלו תרי זימני דקמא לית בה שום דרשא, וכאלו לא נכתב, אבל השני שהוא מיותר בא לדרשא זו, ונקטי' קיל לו לאשמעי' דכל היכי דליכא אליו יתירא כמו דכ' לו דמי ולא אתי לדרשא, ור' האי גאון ז"ל כ' בתשובה, וששאלתם איך קיל לו קול אליו הק' הגמ' למשה הי' קורא ואליו הי' מגיע והוא שומע וכל ישראל לא שמעי, ונמצא זה תיובתא למי שא' ויקרא אל משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכ' אלא לחלוק כבוד למשה, ותי' הא בסיני כו', כי כולם שמעו את קיל הקורא לו ומפורש שם בעבור ישמע העם בדברי עמך, אבל באה"מ וידבר ה' אליו הוא שמע יכל ישראל לא שמעי, ואבע"א הקריאה לו וכל העומדים שמעו והדביר אליו ואין אחר שומע ע"כ, וכבר נשאל על זה גם הר"ן והשיב ז"ל כאשר התבוננת במה שחלקו רז"ל בין קול לו לקול אליו מצאתי נוסב על עומק דקדוק הל' ואגלה לך מצפוניו, כבר הודיענו השר הראשון בדקדוק ר' יהודה חיו"ג ז"ל כי אותיות הנשימה ג', או"י ונקראו אותיות הנשימה כי לא נוכל לעשות שום תנועה בלעדיהם, ונחלקו בנוחם משאר אותיות, כי כל אותיות מלבד אלו יש להם מין נח נראה לבד, ואלו הג' יש להם נח נסתר ונח נראה, אמנם הנח הנראה כמו ב' אחרונה ממלת אביב שהוא נחה, אמנם נוחה נראה ונרגש במוצא השפתים, וכן הגימ"ל במלת בג היא נחה אמנם נחותה נרגש במוצא החיך, ועל דרך זה תמצא האותיות זולת או"י, אמנם הה"א דומה בזה לאו"י אבל לא למנות בכללן לענין יאריך ספיריו, ולאו"י שני מיני נחים, נח נראה ונח נסתר, הנח הנסתר כוא"ו לו, הנח הנראה כוא"ו אליו, ואתה הראת לדעת שוא"ו לו מיחדת הדבר לזכר הנסתר, אמנם ביניהם הפרש, כי וי"ו לו מיחדת הדבר בדרך נסתר ואולם וי"ו אליו מיחדת בדרך מורגש נראה, ודעת רז"ל שכל זמן שהאות המיחדת מורגש יותר תורה על יחוד יותר חזק ולזה שאלו אמר הכ' מדבר לו, לא הי' מורה על יחוד שלו ושהי' אפשר שישראל שומעין, עם היות הדיבור נמשך למשה טפי שאין האות המיחדת הדיבור מורגשת במוצא השפתים, אבל באמרו אליו שהאות המיחדת מורגש במבטא מורה יחוד יותר, והוא שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו ע"כ, הנה כ' לך כל הפירושים וכולם פי' קול לו קול אליו על הבאים בכתוב והאחרון הגדיל הענין על יסוד נכון בדקדוק, אבל ר' האי ז"ל פי' דלו ואליו הן דברי הברייתא דלו הי' קורא ואליו הי' מגיע הדיבור כו', ואמנם הבאים בכ', וז"ל משום דהא איכא בקרא טובא דלא דרשי' הכי, ולפ"ד רש"י ז"ל ומאן דעמי' צ"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל על פרש"י דגמרא גמרי' לה הכי דקרא להאי דרשא אתי דהא איכא בקראי טובא דלא דרשי' הכי, אביך משה ן' אל אלשקר: ובפ' נשא (ז' פ"ש) וישמע את הקול מדבר אלי' פרש"י מדבר כמו ממדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו, וביומא פרש"י לו הי' יכול לומר וכ' אליו וכו', והק' בס' איי הים שם מרש"י חיי שרה (כ"ד ז') כל לי לו ולהם הסמוכים מפורשים בל' על כו' שאין נופל אצל דיבור לשון לי כו', וא"כ לא הי' יכול לכתוב לו כאן. ותי' דה"ק הש"ס דהול"ל וישמע את הקול אומר לו ולא בל' וידבר, ואף שכ' רש"י מדבר בחיר"ק ופי' ממדבר, מ"מ הול"ל מתאמר לו, ובסתירת רש"י עי"ש בס' תאוה לעינים סי' קע"ב להגר"ש אלגזי ז"ל: ובשו"ת הרי"ף סי' א' שאלה מפני מה אמרו חכמים יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו אב, ואמרו בנין אב ולא אם, ובת קול ולא בן קול, תשובה לא שמענו כל זה אלא לפעמים לשון זכר כגון בנין אב משני כתובים, ובנין אב מכתוב א', וכגון אביהן דכולהן דם (שבת כ"ב), וי"ל שבמקום שעושה דבר עיקר ללמוד ממנו דבר אחר קורין אותו אב, וז"ש יש אם למקרא, הואיל ואין למדין ממנו לדברים אחרים. אלא להודיע על מי סומכים על הקריאה או על המסורת קרא להם אם שהקריאה אינה ל' זכר אלא ל' נקבה ובתוס' יו"ט יבמות פ"ז מ"ז כ' שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמ"ש וישמע את הקול מדבר אליו (נשא ז' פ"ט) שזה נבואה ממש, אבל קול זה במדרגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה, ולתשות כחה לא קראוהו בן קול וכו' - ובתיב"ע חקת (כ"א ו') ברת קלא נפלת מן שמי מרומא, ומשמע שיוצא בת קול משמים, ועי' תוס' סנהדרין י"א. ד"ה בת, שלא היו שומעין קול היוצא מן שמים רק מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו שאם יכה בכחו הקול ממציא קול אחר ולכן נקרא ב"ק, אכן בפי' ירושלמי פי' ברת קול נפקית מגו ארעא ואשתמע קלא במרומא וכו', משמע שיוצא ע"י המונם שבכדור הארץ - ומענין ב"ק, פי' ברכות ג'., תענית כ"ה:, יבמות קכ"ב., ב"מ נ"ט: ופ"ה., וחולין פ"ז. ועוד, ועי' בס' עט סופר כלל פ' הרבה מענין בת קול - והלשון יש אם למקרא הפירוש יסוד ושורש הואללמוד וללמד לשמור ולקיים, או פרד"ס פשט רמז דרוש סוד:
שם) לאמור ביומא ד': מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנ' לאמור ועי' במהרש"א, ובסמ"ג לאווין ט' כתב דעובר בלאו, ולאמור "לא - אמור" וכמו שדרשו כה"ג בפסחים מ"ב. ותמורה ז': ובס' תורה תמימה כ' דעובר בלאו אסמכתא הוא, וכמו השח שיחות חולין עובר בל"ת ודברת בם, ביומא י"ט:, וסנהד' ק"י. המחזיק במחלוקת עובר בלאו ולא יהי' כקרח ועדתו, ועי' ס' המצות שורש ח' בזה והוצרך כפל לאמור ודבר, דבאחת מהם הי' רק רשות והכפל מורה שחוב לומר להם, כמ"ש באור החיים תרומה (כ"ה ב') תשא (ל"א י"ג) ושלח (י"ג א'): ועוד שם ביומא, למה הקדים קריאה לדיבור, למדה ד"א שלא יאמר לחבירו אא"כ קוראהו, והפשט שלא יתחיל לדבר פתאום, וכמ"ש בנדה ט"ז: שלא יכנוס לחבירו פתאום, ובמס' ד"א פ"ה, וע' בשפתי צדיק אות ב'. והכתב והקבלה, והמלבי"ם בהתורה והמצוה הביא דיש כמה הבדלים בין דיבור לאמירה, האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר, ר"ל בכ"מ שבא פעל אחר, פי' תמיד מה שאמר ולמי אמר, והדיבור יהי' גם מבלי סמיכה אל אחר, ולכן פי' חז"ל מלת לאמור לזולתו, ויש עוד חילוקים, ויש הבדל בין דיבר "אתו" ובין "עמו" שדיבר אתו אחד מתחיל והוא העיקר, ודיבר עמו המדובר משיב ומנצח כמ"ש במדרש על בדברי עמך (יתרו י"ט ט'), ובחילוק אמירה ודיבור עמ"ש בפרד"י תולדות דף קצ"ג. ויתרו קמ"ו: ובענין אמירה רכה ודיבור קשה ע"ש חדשות: ובמד"ר כאן סופ"א, מכאן כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה ממנו שהרי משה לא נכנס עד שקראו ה' וכו' ותמוה, והפשט איתא דנבלה מותרת בהנאה, ומת"ח כזה לא נוכל להנות - ובשנת תקמ"ו מלכות אוסטריא הסגירה החדרים ופתחה שולען, והמשכיל נפתלי הירץ וויזל הוציא קריאה בשם דברי שלום ואמת שצריכין ללמוד שפות והשכלה, והביא ראיה ממדרש זה, והגאונים במרירות לא הסכימו לזה, ובתוכם הנודע ביהודא ז"ל. וכתבו פשט דעת הוא יראת שמים, ות"ח שאין בו יר"ש, נבלה טובה ממנו, שנבלה אנשים מרחיקין ממנה ומריחה, אבל ת"ח בלי יר"ש, ואנשים מקריבים עצמם אליו ולומדים ממנו דיעות נכזבות - והשר ר' משה מאנטיפיורי ע"ה שאל להחי' הרי"מ ז"ל על שלא יתנו יהודים ללמוד בניהם שפות זרות, הלא סנהדרין היו יודעים ע' לשונות, וגם ע"י שמרדכי הבין לשון של בגתן ותרש מזה בא הישועה לישראל, (מגילה י"ג), וענה אדרבה משם ראי' להיפך, כי אם היו יהודים מבינים בלשונות אחרות, אז היו בגתן ותרש נזהרים מלדבר לפני מרדכי שלא יספר למלך, ומוכח שיהודים אין מבינים בלשון זר, ולא שמרו עצמם מפני מרדכי, ושאל השר, אבל לפחות צריך אחד להיות בקי בלשון זר, והשיב לו די לנו במעלתו שבקי בשפות אחרות – ולפנים בישראל כשעמדו לבחור רב ומורה בדקו אחר מדות חסידות של הרב וידיעותי' בתורה, אז הי' הסיסמא "נעשה ונשמע", אחרי כן כשנתדלדל הדור ולא היו תלמידי חכמים מצויים הרבה, התחילו לבחון כשרון הרב בתור דרשן ונואם, ונשמע קולו בבואו אל הקודש (תצוה כ"ח ל"ה), עתה ! ידיעת התורה לא תקדים למשרת הרבנות, גם הכשרון לדרוש לפני העם לא יספיק, כי אם מי שיודע להטיף גם בשפות זרות ונשמע פתגם המלך (אסתר א' כ'), ובאמת הרב הדומה למלאך ה' צבאות שאינו מכיר לשונות וחכמות אחרות רק שפתינו, ושבעים לשון הם השבעים פנים אשר לתורה, מזה אנחנו תורה מבקשים מפיהו, ועמ"ש בפרד"י תצוה רצ"ד: : ובס' אהל יעקב פ' שמיני כ' דע כמו שהמעלות חלוקות אצל בעליהן, יש בעל מעלה שנודע רק בין שכניו לא יותר, ואם תגדל מעלתו כן יגדל שמו עד שיהי' נודע גם בחוצות, ואם יוסיף במעלותיו עוד יותר יעשה לו שם בין הגדולים הנודעים גם בארץ מרחקים, כן משפט החסרונות, יש אשר חסרונו נודע רק לשכניו, ומי שיש לו חסרון גדול יהי' נודע גם בקהל רב, אבל לפעמים יזדמן שישתתף בעל מעלה גדולה ויתהלך בעולם, על בעל חסרון אשר אין חסרונו גדול כל כך ועכ"ז יתפרסם גנותו בעולם מסבת השתתפות עם בעל המעלה הגדולה, כמו אשה רעה נודעת רק בין השכנים, אבל בחוצות אין מדברים ממנה, אמנם בהזדמן אל האשה הרעה שתהי' משותפת אל בעל מעלה מופלגת, היינו שיש לה בעל ת"ח גדול ושמעו הולך בכל המדינות, אז גם האשה הזאת תהי' נודעת על פני כל הארץ, וזה מסבת בעלה כי הוא מפורסם גדול ומדברים ממנו ומספרים בשבחו, ומתוך שבחו יבואו לידי גנותו לאמור: אבל יש לו אשה רעה מאד, אשר לולא חשיבות בעלה מי הי' מדבר ממנה, כן אם יזדמן איזה מקרה לאדם הדיוט מי ידבר ממנו, משא"כ ת"ח שאין בו דיעה, אם יעשה רעה קטנה, יתפרסם לרבים, כי כולם מדברים ממעלותי', וזה יענה לעומתו: הלא על כל זה שוטה גדול הוא, לכן המליצו חז"ל שנבלה טובה ממנו, כי הנבלה אינה מסרחת רק במקומה, ות"ח ע"י תורתו הנודעת למרחקים, ובזכור מעלתו ידברו גם גנותו למרחקים: ובס' ביאור ומדרש תורה להה"צ ר' בענדיט ז"למלאסק כ' דדעת לשון השגחה כמ"ש בעמוס (ג' ב') רק אתכם ידעתי, ות"ח שאין משגיח על הדור נבלה טובה ממנו, משה החזיק עצמו למשגיח לא טוב, ואמר ידעתי את מריך וגו' (וילך ל"א כ"ט) לכן לא הלך עד שקראו לו, וגם הפשט בשבת ל"א. והי' אמונת עתך כו' דעת זה טהרות, וזה ת"ח שאין מחזיק בטהרות ומקואות נבלה טובה ממנו - ובס' מרגניתא טבא כ' עפמ"ש בפסחים ס"ו: דמי שיש בו גיאות משכח תלמודו ואין בו דיעה, ובערכין ט"ז. על ז' דברים נגעים באים ואחד מהם הוא גיאות, ונגעים חמורה מנבלה, ולפ"ז בשאר אנשים אם אין בהם דיעה, דהיינו שיש בהם גאוה נענש בנגעים וא"כ נבלה טובה ממנו דטומאתה קיל מנגעים, אבל ת"ח הו"א דצריך להיות לו גיאות שיהי' אימתו מוטלת על הציבור וישמעו דברי', ע"ז בא המד' ואמר ויקרא אל משה, שהרי משה ג"כ הי' לו עניוות, לפ"ז כל ת"ח המתגאה, וממילא אין בו דיעה ששוכח משנתו נענש ג"כ בעונש נגעים ונבלה טובה ממנו - עוד אי' דבשבת ק"ח. מותר לכתוב תפילין ומזוזות על קלף נבלות וטריפות, ורק שיהי' ממין כשר, רואין שתיבות התורה יש להם קדושה שמקדשים גם עור נבלה, וא"כ ת"ח שאין לו יר"ש וקדושה, התיבות לא פעלו לקדש גוף שלו, א"כ נבלה טובה ממנו ובברכות ל"ג. כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, ותמוה דמה חטא אם אין בו דעת, הלא גם על בהמות וחיות נעדרי שכל יש לרחם, ועי' ב"מ פ"ה. שרבי נענש ביסורים על שלא הי' מרחם על עגל עש"ה, ורק התירץ בזה. דמי שהוא בר דעת אם יבקש דבר מהראוי לרחם עליו, אבל מחוסר שכל לפעמים מבקש דבר וזה הוא לרעתו, ואם ירחמו עליו ויעשו שאלתו יגיע לו נזק ממנו, וז"פ אסור לרחם עליו ולעשות משאלותי', ורק יש לחקור אם מה שמבקש הוא לטובתו, ועי' בזה בס' ברכת אהרן מאמר רמ"ט ורצ"ג ופרד"י שמות דף מ"ג.: