והקושר. בגמרא מפרש מה קשירה היתה במשכן ושקיל וטרי עד דאמר רבא ואיתימא ר' אילעא שכן צדי חלזון קושרין ומתירין פירש"י שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימין ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו ומתיר מיכן וקושר כאן ירושלמי מה קשירה היתה במשכן שהן קושרין את המיתרין ולא לשעה היתה א"ר יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדיבור כמו שהוא לשעה כמדומה בעיני דט"ס הוא וכך יש להיות כמי שאינה לשעה כלומר הואיל ולא היה בדעתם להתיר עד שיאמר הקב"ה הרי היא שיבטלו שם לעולם. א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא שם לעולם:
מתני' קושרת אשה מפתחי חלוקה וחוטי סבכה של פסיקייא ורצועו' מנעל וסנדל ונודות יין שמן וקדירה של בשר. ופי' רש"י במתני' במפתחי חלוק' כמו שיש לכומרי' כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרין של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה ופריך בגמרא מפתחי חלוקה פשיטא ל"צ דאית לה תרי דישא מה"ד חדא מנייהו בטולי מבטל לה קמ"ל פירש"י תרי רישא היינו אותן לשונות הויין זו למעלה וזו למטה וזו מימין וזו משמאל ואם אינה מתרת אלא האחד (יש לה) [יכולה] לפושטה וללובשה בדוחק מה"ד חדא מנייהו בטולי מבטל לה ותהיה קשר של קיימא וכיון דלא ידע הי מנייהו תרוייהו ליתסרו קמ"ל: ותו פרכי' בגמרא חוטי סבכה ושל פסיקיא פשיטא לא צריכי דרווח מהו דתימא משלף שלפה ליה קמ"ל דאשה חסה על שערה ומשרא שריא ליה פירש רש"י פשיטא דהא כל יומא שריא ליה. דרווח לא דחקתו בראשה אלא קשרתו בריוח שיכולה לחלצה מראשה כשהיא קשורה מהו דתימא משלף שלפה ליה מראשה הכי והוה ליה קשר של קיימא. חסה על שערה שמא תצא בדוחק ותנתק שערה ודפסיקיא נמי איכא לשנויי הכי מהו דתימא מחתא ליה דרך רגליה ויוצאה קמ"ל דלא עבדא הכי משום צניעותא עכ"ל ופי' פסיקיא היינו אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקשרו בהן: אר"פ במה טומנין רב חסדא שרי לאהדורי (אמרא) [אודרא] לבי סדיא פי' התיר להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכו ומוקמי' לה בעתיקי אבל בחדתי אסור אפי' ביום טוב דהואיל שלא היו בתוכן מעולם אסור דהשתא קעביד ליה מנא ותניא בתוספתא פ' אלו קשרים ומייתי לה בירושלמי פ' אלו קשרים נשמטו רצועות מנעל וסנדל נוטל ומחזיר ובלבד שלא יקשור ומתוך כך היה מתיר ה"ר שמואל בר נטרונאי ז"ל להחזיר רצועות המקטורן ורצועות שורקוט וכובעים וכל כיוצא בהם ובלבד שלא יקשור קש"ק כדקתני בתוספתא וה"ר יואל בר יצחק מבו"ן הלוי זצ"ל היה אוסר להחזיר כדתנן פ' בתרא דכלאים התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב פי' רש"י תכיפה אחת תפירה א' שתחב המחט בבגד פעם אחת אינו חיבור לטומאה [ולטהרה] דאם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה ע"ז לא הזה ע"ז: ואין בה משום כלאים אם אחד של צמר ואחד של פשתן וחיברו בתכיפה אחת והשומטה בשבת פטור ולא הוי כקורע ע"מ לתפור שתי תפירות דחייב כדתנן פ' כלל גדול שני ראשיה לצד אחד כגון שתחב המחט והוציאו ושייר מן החוט וחזר והכניס ראש החוט השני ונמצאו שני רהאשים לצד האחד וקשרן כדאמרי' פ' כלל גדול גבי [התופר] שתי תפירות והא לא קיימא ארבב"ח אר"י והוא שקשרן הא למדת היכא שעשה שני ראשיה כאחד דחייב וכשמחזיר רצועות המקטורן הרי עושה שני ראשיה כאחד ואסור ולא דמי לרצועות מנעל וסנדל שאינו אלא כמו תכיפה אחת ואינו מחבר שני ראשיה כאחד דשרי. מיהו איני מבין דהא דקתני עשה שני ראשיה כאחד והשומטה בשבת חייב היינו כדפרישית בשני חתיכות הבגד אבל מקטורן שהוא כבר תפור וכולן חתיכה אחת אע"פ שבשמחזיר עושה שני ראשיה כאחד כדי להדק את שלפניו עם שלאחריו אין זה תיקון כלי וגם הואיל ואינו קושר קש"ק לא מסתבר לאסור וכן נראה למורי ה"ר אליעזר בן ה"ר יואל זכר צדיקים לברכה דכל דבר שאין בתכיפה אחת (ואומר) [ואינו] צריך להדק שני דברים ביחד אלא כגון שמכניס בבגד שני ראשים ומניהו לתלות כך לנוי הוה חיבור אפי' בתכיפה אחת וקשר כדאמרי' ר"פ התכלת דאצטריך למישרי כלאים דציצית ולישנא נמי הכי משמע דקתני בצד אחד כמין בכנף אחד אבל אם בא להדק שני דברים יחד כמו המקטורן שתיקונו בהכי שמה יועיל שיכניס שני ראשים בצד אחד אם לא יהדק שלפניו עם שלאחריו אפי' אם יכניס הרצועות בשני ראשי' לפניה ולאחרי' אינו חיבור כדאמר בכלל גדול והתופר שתי תפירות ופריך והא לא קיימא פי' שהרי שתי חתיכות בגד הם וכל אחד נמשך מחבירו ומשני כשקשרן פירוש אפי' בקשר שאינו של קיימ' דבדבר קל מעמיד התפירו' ואם קשרם קש"ק מיחייב שתים. ודווקא תופר שתי תפירות דהיינו בחדתי אבל נשמטו היינו עתיקי ושרי להחזירם וכדתניא מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין ואמר שאם לא כן אפי' כשלא נשמטו היאך מהדקין ומותחין הרצועה בשבת לקשור המקטורן הא אמרי' בס"פ כלל גדול אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. אלא ה"ט שתי תפירות שעיקר תקונו להתפר שלא יפרד עתה כשנפרד ומהדק לכתחילה ומכוין למתח החוט להתקיים כן. הו"ל בתופר מעיקרא וחייב שכל תפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת מה שאין כן במקטורן ובמנעל שלנו שמהדק לפי שעה. הלכך נמי מותר לנשים למתוח החוט שבזרועותיהן ובציריהן שקורין בל"א פריזייר"ש ואפי' קושרת כי אינן קש"ק וכן למקטורן וכדתנן קושרת אשה מפתחי חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל וכן אם נשמטו מותר להחזירם היינו עתיקי. אחר שכתבתי זה בפנים מצאתי בירושלמי פרק האורג ר' בא בר ירמיה בשם רב המותח צדדין בשבת חייב משום תופר נימר משום תופר ומשום קושר:
איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני הדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פירש"י בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם. פטור אבל אסור בדרבנן. פירש"י כשקושרין אותו סביב רגליהן אין קושרין אותו בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קש"ק לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו. מותר לכתחילה בדבני מחוזא פירש"י שהם רחבי לב ומקפידין על לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית. הא למדת דקשר שמתירין אותו בכל יום מותר לכתחילה אפי' מהדקו שפיר אבל אם מניחו ארבעה או חמשה ימים ומהדקו בדוחק פטור אבל אסור וכן מפרש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מנעל של רבנן כורכין אותו בדוחק וקושרין בדוחק ואין חולצין מנעליהן מרגליהן כי אם בלילי שבתות לפי שלומדין בכל הלילות של חול ושוכבין מעט בלבושיהן הלכך פטור אבל אסור. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה ואסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסים בשבת כ"א בעניבה וטוב לעשות באבנט כמו שעושין לחגורות כעין בוק"לא בלע"ז ובלשון כנען זקיב"ה של ברזל או של מתכת. כתב ה"ר משה מיימון זצ"ל העניבה מותרת לפי שאינה מתחלפת בקשירה לפיכך החבל שנפסק מקבץ שני קצותיו וכורך עלי' משיחה ועונב עניבה עכ"ל. ותניא חבל דלי שנפסק פי' באמצעיתו לא יהא קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר [כורך] עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו ומפרש במסקנא משום דקסבר עניבה גופה קשירה היא. ופסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כרבנן דשרו עניבה אפי' לכתחילה ואע"ג דמשמע דהלכה כר' יהודה דתנן פ' המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו' בד"א בישינים אבל בחדשים פטור אבל אסור ותניא איזהו בחדשות כו' שאינן מקושרות ופריך סתמא דתלמודא וליענבינהו מיענב אר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין אביי אמר ר' יהודה היא דאמר עניבה קשירה היא ולעיל נמי תני ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות [ורבנן] דר"י שרו הכל. אלמא מתניתין אליבא דאביי ר"י הוא ואפ"ה אינו רק פטור אבל אסור ולא חייב חטאת דקצת הם מלבוש או תכשיט. אעפ"כ פסק רבינו יצחק כרבנן מדפריך דרך פשיטות וליענבינהו מיענב משמע דתלמוד ערוך הוא בפיו דעניבה לכתחילה מותרת בשבת הילכך אחרי שפסקו רבותינו דעניבה בשבת שריא א"כ רצועות מנעל וסנדל ומקטורן וכובעים כולם מותרים [לאחר] שנשמטו להחזיר בשבת וליענבינהו מיענבי וכן משמע:
מתני' קושרת אשה נודות יין ושמן. גמ' פשיטא ל"צ דאית לה תרי אוני פי' אזנים שכפולים לתוכו ובאחת מהן יכול להוציא היין מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטל ליה קמ"ל. קדירה של בשר כו' שלאכא מ"ד בטולי מבטל לה קמ"ל. מהו דתימא מבטל ליה לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכו דרך שלאכא דר:
מתני' ר' אב"י אומר קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא. גמ' פשיטא שהרי אין זה קש"ק. ל"צ דאית ליה תרי איסרי פירש"י שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה ל"א שקשרה היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בו מאתמול מ"ד חד מנייהו בטולי מבטל לה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא התחתון ויוציאנה בדוחק קמ"ל: א"ר אבא אר"ח בר אשי אמר רב מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס פי' קושר בפרה ראשו האחר וראשו השני באיבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא קשר שבראשה ויבטל החבל באיבוס שיהא מוכן לכך או יתיר אותו שבאיבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קימא איתיבי' ר' אחא אריכא דהוא ר' אחא בר פפא לר' אבא חבל שבאבוס קושרו בפרה ושבפרה קושרו באיבוס ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאיבוס התם חבל דעלמ' פי' ולהכי חיישי' שמא יבטלנו לשם ויהא קשר של קיימא הכא חבל דגרדי פי' הא דאמר ר' אבא מביא אדם חבל מתוך ביתו ההיא בחבל דגרדי דליכא למיחש דילמא יבטלנו התם ובידוע דלא אתי לידי קשר של קיימא: