והטוחן. ירושלמי ההן דשחק מלח השף פלפלין חייב משום טוחן: אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פירש"י פרים במ"ם גרסי' ולא גרסי' בסמ"ך כדמפרשי' הקיפה בהעור והרוטב פירמא מחתכן הדק עכ"ל ובערוך כתוב האי מאן דפרים סילקא שהוא כעין כתישה ואינו כעין חתוך חייב משום טוחן ויש מי שאומר מאן דפריס כמו הלא פרוס עכ"ל מדברי רש"י ומלשון ראשון של ערוך לא מקרי טוחן אלא דק דק וסילקא חיינו ירק ששמו תררין כדאמ' פ' מי שאחזו אי מריאה קאתו אית לי' תקנתא מאי תקנתי' ליתי שבעה בוני פירמא דסילקא ופירש"י קציצת תרדין הא למדת שהחותך ירקות דק דק חייב משום טוחן וכ"כ הר"מ מיימון זצ"ל המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת לא את החרובין לפני הבהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן עכ"ל. מ"ש בין דקה ובין גסה בא לפסוק הלכה כת"ק דמתני' דפ' מי שהחשיך ודלא כר' יהודה וה"ה דיש טחינה בפירות כדאמר בירושלמי השף פלפלין חייב משום טוחן ופלפלין פירא הוא כההוא דלולב הגזול דת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ונימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וכי תבואו אל הארץ ונטעתם גו' א"י שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין כערלה הא למדת דיש טחינה בפירות ואפי' במלח קאמר בירושלמי דיש טחינה וכן כתב הרא"מ זצ"ל יזהר אדם שלא יפרר פירות לפירורין דקין אבל הר"מ מיימון זצ"ל כתב אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' שאין טחינה בפירות. ואיני יודע להבין מ"ש (דמנ"ל הא) דחדא שאני הוכחתי דיש טחינה בפירות ועוד הלא הוא עצמו כתב דיש טחינה בחרובין וחרובין פירות הם. ועוד מנ"ל הא אי משום דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה דילמא מחתכין אחד לשנים או לשלשה דאין טחינה כ"א דק דק. ותו מ"ש שהדלועין פירות הם הא ליתא דאדרבה דלועין ירקות הם דתנן הנודר מן הירק מותר בדלועין ר"ע אוסר ואמרי' עלה בירוש' אף למיד' הדין כן ירקה של גינה זה מכור לך והיה שם [דלועין] על דעתיה דרבי עקיבא מכורין על דעתיהון דרבנן אינן מכורין אף בהבקר כן אף בהקדש כן ומדדחיק אביי לאוקומי סתמא דמס' מעילה אליבא דר"ע משמע דהלכתא כר"ע (מחבירו) [מחביריו] ואית מ"ד אפי' מרבו והכי מוכח סוגיא דריש פרק כל הכשר דהלכה כרבי עקיבא. הלכך הלכה למעשה יש טחינה בפירות וצריך אדם ליזהר שלא יפרר אותם פירורין דקין ולפרר הלחם מותר מאחר שנטחן לא מצינו טוחן אחר טוחן כ"כ הרא"מ בשם ה"ר יוסף זצ"ל בשם רבינו שמואל זצ"ל. ועוד ראיתי כתב בשם ה"ר יוסף דהאי מאן דפריס סילק' חייב משו' טוחן משו' דאין זה דרך אכילתו אבל במידי דאורחי' בהכי כמו לפרר את הפת ודומה לו מותר לכתחילה דהיינו דרך אכילתן והראשון מסתבר לי. אמר רב (אשי) [מנשה] האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פירש"י סלית סילתי עצים דקים להבעיר אש וכן פי' בערוך לשון שני ואיני מבין שכבר פירשנו דאין טחינה כ"א דק דק ואין דרך לטחון כל כך הדק לצורך האש ונראה בעיני עיקר הפי' כלשון ראשון של ערוך היינו עצי דקלים שהן עומדין שיבי שיבי כעין נימין וכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כעין (נימין) [קמח] דק לפיכך המנפצם חייב משום טוחן עכ"ל וכן פי' אלפס אבל אם שבר לשנים דבר תלוש אין כאן חיוב משום טוחן הלכך מותר ליקח תבן וקש וכל דבר הראוי למאכל בהמה ולשברו לשנים לחצות בו שיניו כההיא דפ' המביא דא"ר יהודה אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבולת בשבת לחצות שניים עכ"ל וכן הלכה. והא דפרכי' רב כהנא מברייתא דמטלטלין עצי בשמים ההוא אוקמ' רב יהודה בקשין שאינם ראוים למאכל בהמה וכולה מסקנא דהתם בקשים אבל (כרבא) [ברכין] קיי"ל דשרי כדרב יהודה וכן הא דפליגי ר"א וחכמים רא"א נוטל אדם קיסם מלפניו לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס [מן האבוס] דקאמרי רבנן לאו דוקא מן האבוס ממש אלא הראוין לאיבוס קאמרי וכן ראיתי מורי ר' יהודה בר יצחק זצ"ל כשהייתי בביתו בפרי"ש שהי' לוקח קש לפניו וקוטמו לחצות בו שיניו. ושיעור טחינה אם למאכל. כגרוגרת. אם בעצים להבערה כדי לבשל ביצה קלה. אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכיני שרי. פירש"י לאו טוחן הוא אלא כלאח' יד. תרתי אסור אמר רבא כיון דמשני אפי' טובא נמי. פירש"י דקא משני שלא ברחים ושלא במדוכה ופר"ח וכן בשאלתות דרב אחאי דביו"ט מיירי ורבי' יצחק אלפס פסק דמיירי אפי' בשבת וכ"כ הר"מ מיימון דצריך לדוק הפלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת ה"ז כותש ביד דסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן עכ"ל וכן מפרש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דבשבת עסקינן דמה ענין יום טוב לכאן. ותו אי ביו"ט אז הוה שרי אפי' טובא [לב"ש] אפי' במדוך של עץ ולב"ה אפי' במדוך אבנים דתנן פ"ק דביצה בש"א תבלין נידוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור ובה"א תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח כמדוך של עץ דהא ליכ' למימר דלא שרו כ"א תבלין ולא הפלפלין דמאי שנא. ותו הא תניא בדדי' בתוספתא דביצה פלפלין הרי הן כתבלין ולא נאסרו ביום טוב אלא ברחים שלהן ותו כיון דפלפלין מפיגין טעמן ודאי שרו במדוכה של אבן כדתנן שלשה דברים ראב"ע [מתיר וחכמים אוסרין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהן ואין לומר דבהא פליגי דראב"ע] סבר מפיגין טעמן הן ולהכי שרי ברחים שלהן ורבנן סברי אינם מפיגין דא"כ דבהא פליגי ניחזי אנן אי מפיגין אם לאו מיהו הא לאו תשובה היא דאשכחן דפליגי אם יש בגידין בנ"ט אם לאו ולא אמרי' ונחזי אנן. מידו ספ"ק דביצה דמסיק רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדירות כולן צריכו' מלח ואין כל הקדירות צריכות תבלין וחד אמ' כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אין מפיגה טעמה ואמ' מאי בינייהו ומסיק איכא בינייהו דידע מאי קדירה בעי לבשולי א"נ במוריקה פי' שאינו מפיג טעמו הול"ל איכא בינייהו פלפלין שאינן מפיגין טעמן מיהו י"ל דנקט מוריק' שאינו מפיג טעמו לכ"ע ולא בעי למינקט פלפלין דפליג ראב"ע וקסבר דמפיגין. מיהו ההוא דתוספתא ראיה סמכא הוא כדפרי'. וכן הי' ר"ת מתיר לדוכן במדוכות ולא נאסר כי אם לשחוק ברחיים שלהן דדומין לרחים של חיטין וכן כתבו צרפתים וכן עמא דבר לשחוק פלפלין ביו"ט כשאר כל התבלין במדוכות ונוהגים היתר גמור. והא דרב יהודה ורבא דפ' תולין בשבת מיירי וכ"כ בתוספ' ריב"א ספ"ק דביצה אגב אורחי' דהכא בפ' תולין דרב יהודה ורבא בשבת מיירי מיהו בירושלמי מסמיך טחינה ביו"ט על הפסוק והכי איתא בפ' כלל גדול תני אין בוררין לא טוחנין ולא מרקידין הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביו"ט סופג את הארבעים והא תנינן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי א"ר חנינא ענתנייה דר"ג היא דר"ג אמר אף מדיח [ושולה] והא תנינן של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן מותר לטחון ואסור לבור ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה טחינה כדרכה ומנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין ר' יוסה בשם רשב"ל כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות תני ר' יוסה בעי כלום למדו לתבשיל לא מיכן ר' יוסה לא אמר כן אלא ר' יוסה בשם רשב"ל אך אשר יעשה לבל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות תנא חזקיה ופליג אך הוא לבדו מיעוטין שלא לקצור ושלא [לטחון ושלא] להרקיד ביו"ט. הטוחן את הברד ואת השלג לא מחייב משום טוחן לא אסור אא"כ טוחנן כדי להוצי' ממנו מים כההוא דס"פ במה טומנין אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו פירש"י מרזקין כמו מרסקין משברן לחתיכות קטנות כדי שיזובו מימיו משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האילו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. פי' נותן לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצננו ואע"פ שנימוח מאיליו ואינו חושש אבל אם קרשו המים בכלי ונעשו [ברד] ותחת הברד יש מים מותר לשבר הברד כדי להוציא המים כך כתבו תלמידי ר"ת זצ"ל בשם ר"ת: