הקוצר תנא הקוצר והבוצר והגודר. פי' בתמרים. והמוסק פי' בזתים. והאורה פי' בתאנים כלן מלאכה אחת הן פי' ה"ר משה מיימון כל אלה אב מלאכה אחת הן וכן הקוצר [תבואה או] קטניות כו' שכל אחת מהן לעקור דבר מגידולו נתכוין עכ"ל. א"ר פפא האי מאן דשדי פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך פירש"י תולש תולדה דקוצר ובירוש' פ' כלל גדול תני ר' חייא הקוצר והבוצר המוסק והגודר התולש האורה כולהו משום קוצר סיועא לרש"י התולש תולדה דקוצר ולה"ר משה מיימון לא קשיא דאיכא למימר מדתנא הכא משום קוצר ולעיל גבי חודש תנא תולדות דחרישה ש"מ דהכא הכל הוי אב אחד ומסתברא דסייעתי' הוא וההוא דלקמן גבי תולש מן הכנף דאר"ש תולש חייב משום [גוזז] היינו גכי כנף מפני שמקצתן בגוף העוף להכי דומה (לדש) [לגוזז] ירושלמי ההן דגזז ספוג גומי קרילין חייב משום קוצר [ומשום נוטע ההן דגזז כוסבר חייב משום קוצר] ומשום זורע ר' יוסה בר בון בשם רשב"ל הנותן עציץ נקוב [ע"ג עציץ נקוב] חייב משום קוצר ומשום זורע ר' יוסי בר בון בשם רשב"ל הקוצץ קורות שקמה חייב עלי' משום שלש א"ר יוסי בר בון ולא פליגין הקוצץ חייב משום קוצר ומשום זורע המוחקה חייב משום מכה בפטיש רבנן דקסרין אמרי' ההן וצייר כיונה וכל דבר שאתה מבדילן מחיותו חייב משום קוצר ואין בידי לפרש זו המענה: וכל היכא דעקר דבר מגדולו ממקום דביתי' הוה משום תולש בההיא דפרק שמונה שרצים דאמר בר המדורי אמר שמואל הושיט ידו במעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט אמר (רבה) [רבא] בר המדורי אסברה ניהלה לאו א"ר ששת האי מאן דתלש כשות' מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגדולו הכא נמי חייב משום עוקר דבר [מגדולו]. אמר אביי האי [מאן] דתלש פיטרא מאונא דחצבא מחייב משום עוקר דבר מגדולו פי' פטריות שגדלו בשפת הכד. מתיב רב הושעיא התולש מעציץ נקוב חייב משאינו [נקוב פטור] התם לאו היינו רבותי' [רבא היינו רבותיה] הא למדת דכל היכא דעוקר דבר מגדולו והוא מקום רבותי' דחייב חטאת וה"ה דס"פ המצניע דהרודה חלות דבש [בשבת] חייב חטאת מסתבר' דמתרינן ביה משום תולש כדילפי' לה התם מה יעד התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת: וס"פ המוציא ארשב"ל צרור שעלו בו עשבי' מותר לקנחו בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת פרש"י מותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש. והתולש ממנו במתכוין חייב מפני שמקום גדולו הוא ואע"פ שהוא צרור ואינו עפר עכ"ל. ותמיה אני דמודה ר"ש בפסיק רישי'. א"ר פפי ש"מ מדרשב"ל האי פרפיסא שרי לטלטולה פירש"י עציץ נקוב שזרעו בו. ובתשובת הגאונים דאיתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותו עפר וזבל בהמה ובעשרים או בחמשה עשר יום לפני ר"ח כאו"א עושין לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעין לתוכו פול המצרי או קטניות וקורין לו פרפיסא וצומח ובערב ר"ה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר שרי לטלטולה ולא אמרי' תולש הוא עכ"ל. ומתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך. פירש"י לצורך קנוח מפני כבוד הבריות. יאמרו שלא לצורך. אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. הי' מונח ע"ג קרקע והניחו [ע"ג יתדות מחייב משום תולש] ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע מחייב משום נוטע פירש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע. ולי נראה [דהאי] חייב לאו חייב ממש קאמר דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסורא דאורייתא איסור כרת ואיסור סקילה [משום קנוח] ודומה לו הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן עכ"ל. ולפי דבריו גבי צרור אין לגרוס חייב חטאת אלא חייב ותו לא וחייב מדרבנן. ואינו נראה לריב"א דהתם גבי נשג"ז מפרש להדיא דמדרבנן הוא כדקתני פ' אילו הן הנשרפין כי אתא רב דימי אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז אבל הבא סתם קתני חייב ומה שהקשה דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסור סקילה לא דמי האי לצרור שעלו בו עשבים שמותר לקנח בו שכיון שהוא מחזירו לקרקע למקום גדולתו לאו תולש הוא ואע"ג דהתולש דבר שהוא מחובר אפי' החזירו חייב היינו היכא שהי' מחובר גמור וכשמחזירו לשם נוטע לכתחילה הוא אבל זה שאינו מחובר גמור כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אא"כ קורעו במקום אחר שמיעט את יניקתו כך פי' ריב"א. וא"י אם ריב"א רוצה לומר שגם גבי פרפיסא אם החזירה ע"ג קרקע פטור ולא מסתבר אלא ר"ל דפרפיסא שע"ג הקרקע מחובר הוא טפי ואפי' החזירו כבר נתחייב משום תולש אבל עשבים שבצרור לא מחברי טפי הלכך לא הוי תולש גמור אא"כ לא החזירם. ובערוך פי' מה היא פרפיסא כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן או כמו שוליים שיושב עליו [שעור] שיניח עליו ע"ג קרקע [ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע] ובזמן שמניחו על גבי יתרות הרי הוא מעבירו ממקום שמתחבר ומתחייב משום תולש אבל אם זרעו מעיקרא להניחו ע"ג יתדות והיה מונח שם ולקחו והניחו ע"ג קרקע הרי הכינו במקו' שמתחבר לקרקע וחייב משום (תולש) [נוטע] עכ"ל משמע דהאי פרפיס' טפי מתחבר. וההיא דפ' במה טומנין דא"ר (רבא) [הונא] האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור פרש"י סליקוסת' עשב הוא שהוא נאה למרא' ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו וממלאין אותו ונותנין לפני השרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבעוד יום רצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה שפיר דמי לטלטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר עכ"ל התם אין תולש כלל דאינו מחובר כלל. ובערוך פי' שורין טיט עבה וקובעין האגודה בטיט כדי שלא תתיבש וכשהוא רוצה להריח בה בשבת אם נעצה ושלפה ונעצה מע"ש הוא כמונחת בכלי או בגומא ואי לא נעשית כמחוברת לטיט ואסור לעוקרה. עכ"ל. וכן נמי ההיא דפ' תולין דאר"נ האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור התם נמי אינו מחובר כלל ואין בו משום תולש דמיירי בצנון שטומנין אותו בקרקע להתקיים. ושיעור תלישה בכמה יתחייב מפורש בפ' הבונה דת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה בגרוגרות ואם לבהמה כמלא פי הגדי אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות את הקרקע כ"ש וביצה קלה דקתני היינו ביצת תרנגולת בההיא דפ' [המוציא] דא"ל מר בריה דרבינא לברי' מי שמיע לך ביצה קלה מאי [היא] א"ל ביעתא דצוצילתא מ"ט משום דזוטרא אימא דצפורתא אשתיק א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי א"ר ששת ביצת תרנגולת ומ"ט קרי לי' ביצה קלה [שערו חכמים אין לך ביצה קלה] לבשל יותר מביצת תרנגולת ומ"ש [כל שעורי] דשבת בכגרוגרת והכא בבביצה א"ל הכי אר"נ כגרוגרת מביצה קלה וה"נ לענין תולש שאם תלש כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה מיחייב וכ"פ רש"י זצ"ל בהבונה ופי' ה"ר משה מיימון דגרוגרת אחד משלשה בביצה: