ערבה שבעה כיצד יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה דערבה דוחה שבת שחל להיות בשביעי אבל חל להיות בשאר יומי אינה דוחה. והאידנא אפי' חל להיות בשביעי אינה דוחה כדמפרש הכל בגמ' ׃
מתני' מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא ויורדין לשם ומלקטין מורביות של ערבה פי' נטיעות ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח וראשיהן כפופין ע"ג המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא ר"י אומר אני והו הושיעה נא אני והו הושיעה נא ואותו היום. בשביעי. מקיפין את המזבח שבעה פעמים. תנא מקום קלניא הוה דלא יהיב כרגא למלכא ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא משום דמפקא מכרגא דמלכא. ירושלמי אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים א"ר חא זכר ליריחו. וכן מפורש ע"י דוד מלך ישראל ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' ארחץ בנקיון כפי במקח ולא בגזל ואסובבה את מזבחך ה' כדתנינן בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת. אמר רב יוסף מאן לימא לן דערבה בנטילה דילמא בזקיפה. לא היו נוטלין אותה ביד אלא זוקפין אותה בצידי המזבח לחוד איתיביה אביי בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום מקיפין אותו ז' פעמים מדקתני פעם אחת ושבע פעמים ש"מ הקפה ברגל סביב המזבח הוא. איתמר ר' אלעזר אומר בלולב ר' שמואל בר כהן א"ר חנינא בערבה וכן אר"נ אמר רבה בר אבוה בערבה א"ל ר' אבא לר' יצחק בריה דרבב"ח בר אוריא תא ואימא לך מילתא מעליית' דהוה אמר אבוך משמיה דר"א הא דתנן אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר"א בלולב איתיביה לולב דוחה את השבת בתחילתו ביו"ט ראשון וערבה בסופו בשביעי פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות [בשבת] והביאו במוט מורביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה הרגישו בהם תלמידי בייתוסי והם צדוקין ואינם מודים בערבה לפי שאינה מפורשת בתורה ונטלום וכבשום תחת האבנים ויודעים בהן בחכמים שלא יטלטלו (אחר) האבנים למחר הכירו בהן ע"ה. שלא היו בקיאין באיסור טלטול והם היתה ידם עם הפרושים. ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח אבל ישראל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח. לפי שאין בייתוסים מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת והא חיבוט בנטילה הוא ומדקתני חיבוט ערבה מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעין ומקיפין בה כהנים את המזבח ברגליהם תיובתא: א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש כדתנן בלולב הגזול ומ"ש ערבה דלא עבדינן שבעה זכר למקדש אלא יום אחד מיהא עבדינן כדאמר לקמן בר"א בר' צדוק והוא היה לאחר חורבן הבית א"ל הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב א"ל ההוא משום לולב הוא דקעביד ליה וכי תימא דקא מגבה ליה והדר קא מגבה ליה והא מעשים בכל יום ולא קא עבדינן ליה הכי א"ר זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין יום אחד עבדינן ליה זכר למקדש כל שבעה ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין אפילו יום אחד [לא] עבדינן לה זכר למקדש כל שבעה. פי' רבי' יהודה בר נתן ומהאי טעמא נפיק ליה דהיכא דליכא אתרוג ולולב לא מקפינן סביב הבימה פעם אחת בכל עם דאפי' היכא דאיכא לולב ואתרוג לא חייבו חכמים להקיף אלא שביעי של ערבה בלבד זכר למקדש ושבת יוכיח דאין לולב ניטל בו ולא מקפינן ור' נמי לא מצי למיקם (מהאי) [מאי] טעמא נהגו עמא לאקופי אפי' פעם אחת בכל יום אבל כמדומה לן מאן דאתחיל בהאי מנהגא סבירא ליה (דלולב) [בלולב] מקפינן ואליביה לא מקפינן היכא דליכא לולב ואע"ג דבלא"ה הלכתא נקיטינן לעיל דאין מקיפין אלא בערבה ולא עבדינן אלא חד יומא זכר למקדש הואיל ונהוג עלמא לאקופי (לא) שבקי' להו דמנהג אבותינו תורה היא עכ"ל. וזו תשובת רש"י ושכתבת על היקף שבכל ימות החג שיש חולקין בדבר ואומרים שאין היקף בלא לולב ואני כבר נשאלתי על זאת והשיבותי כדברי האומר שיש היקף ושגיתי בה שדימיתי דכי אתותב רב יוסף מהא מתני' דחיבוט ערבה אכולה מילתא איתותב בין בהא דאמר ערבה לאו בנטילה בין במאי דאמר היקף אחת שבכל יום וז' של שביעי בלולב ושמעינן דבערבה הוה ההיא היקף אלמא לא הוזכר לולכ לענין היקף אלא ערבה ואמרי רבנן דלא עבדינן ליה האידנא זכר למקדש לפיכך דמיתי שהיקף זה שאנו מקיפין בכל יום לאו חובה מוטל עלינו דהא לא בעינן זכר לערבה דאינו אלא מנהג בעלמא ולולב לא מחייבו ולא פוטרו שהרי אין זכר לולב' בהיקף. אבל עתה יישר כוחו של אחי ויוסיף אומץ שלמדתי מפלפולו ויש לומר שלא על חנם הנהיגוהו הראשונים קסברי כי אתותב רב יוסף מהא מתנית' אהא דאמר ערבה בזקיפה ולא בנטילה איתותב ושמעי' מינה דבנטילה אבל מילתא אחריתי דאמר היקף דמתני' בלולב וכן א"ר אלעזר בדוכתיה קיימא והיקף נמי בלולב וכיון שהוטל עלינו חובה לעשות ללולב זכר למקדש שבעה הנהיגו להקיף בו כל שבעה זכר למקדש ואם אין לולב אין היקף וחוזרני בי בראשונה שלמה בר' יצחק. התשובה ולשון רבי' יהודה בר נתן בהלכה למעשה שוין. אבל בסוגיא דשמעתין פליגי כי רבינו יהודה בר נתן סובר דלגמרי אתותב רב יוסף בכל דבריו כדעת הראשונה של רש"י. ותימה לי שעתה ישראל [נהגו] להקיף זכר למקדש והלא הקפה במקדש לא היתה כ"א בכהנים כדאמרי' ערבה בשביעי מ"ט דוחה את השבת א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה לפי שאינה מפורשת להדיא בתורה שבקו לה רווחי למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמו שהוא מן התורה א"ה לולב נמי לידחי בשאר הימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה דהא לא מיפרשא לולב בהדיא גזירה משום דרבה א"ה ערבה נמי נגזור ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב מסור לכל ופירש"י שלוחי ב"ד מייתו לה מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים מקיפים בה את המזבח ולקמן בברייתא דאיתותב מינה רב יוסף דקתני והביאום [הכהנים] וזקפום אבל ישראל לא היה נכנס בין אולם למזבח כדי לצאת בערבה שבלולב ופירש"י כהנים בעלי מומין אף הן דוחקין ונכנסין להקיף ברגליהן וערבה בידם ואי אפשר להקיף שלא יכנסו בין האולם ולמזבח וכל השנה אסורין ליכנס לשם כדאמרי' במסכת כלים פ"ק הא למדת שלא היו מקיפין כ"א הכהנים ולא ישראל א"כ עתה מ"ט מקיפין ישראל הלא הקפה שעתה אינה אלא זכר להקפת מזבח במקדש. ומצאתי סמך למנהגנו דאמר בירושלמי בשמעתין כיצד סדר הקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהן בידיהן ימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית ומקיפין הקפה אחת ואותו העם מקיפין שבע פעמים. הרי ראיה וסמך למנהגינו שהיתה הקפה בישראל וישראל היו מקיפין אבל קשי' לתלמוד דידן דמשמע שלא היו מקיפין כי אם כהנים ונראה בעיני דלא פליגי ירוש' וגמ' דידן אלא תרוייהו [ס"ל] שהיתה הקפה בישראל והיו ישראל נכנסין בין האולם ולמזבח ומקיפין והיא הראיה מרשב"ל דכהן בעל מום זר הוא לענין זה שאסור ליכנס כל השנה בין האולם ולמזבח עתה מות' בעבור מצות הקפ' והאי דנקט כהני' בעלי מומין משום שהם שנוין במסכת כלים שהן אסורין ליכנס שם כל השנה כולה ולאו דוקא נקט כהן בעל מום ותדע דה"ה הוה מצי למימר פרועי ראש דאינהו נמי אסירי אלא לאו דוקא בעל מום וכן נמי לענין ישראל לאו דוקא נקט כהן אלא ה"ה [ישראל] והא דקתני בברייתא והביאום וזקפום יש לפר' והביאום כהנים וישראלי' וזקפום והיינו נמי דשלוחי ב"ד מייתו לה מע"ש ולמחר היתה מצות הקפה גם בישראל ומ"מ הואיל ושלוחי ב"ד מתעסקים בה ליכא למגזר משום דרבה כך נ"ב אני המחבר. ומה שנהגו להוציא ס"ת מארון הקודש ולעמוד עמו ע"ג הבימה והעם מקיפין את ס"ת סביב הבימה מנהג זה מפורש בירושלמי דשמעתין דמסיק ניחא בזמן שיש מזבח ובזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך האלקים וס"ת בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת מזבח:
מתני' בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומ' אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ר"י אומר אני והו הושיעה נא פירש"י אני והו בגימטרי' אנא ה' ועוד מע"ב שמות הן הנקובין בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח פרעה ויסע מלאך אלקים וגו' ויבוא בין מחנה מצרים וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני ע"ב אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרונה וכן כסדר זה כולם הראשון זהו ו' של ויסע ה' דכל הלילה ו' דויט ושם השלשים ושבע היא אני א' דישראל נ' ראשונה דהענן בחשבון של מפרע וי' דרוח קדים. ורבי' יהודה בר נתן פי' אני והו הושיעה נא היינו אנא ה' הושיעה נא טול י' מאני ושדי אוהו הוה ליה יהו ואיכא ו' יתירה העולה לששה טול ממנה א' ושדייה אאני הוה ליה אנא נותרו לך ה' שדייה איהו הוה שם של ארבע אותיות ובערך אן כתיב אני והו הושיעה נא פי' הדברים אמורים כדכתיב בכל צרתם לו צר ומפורש במגילת איכה בפסוק גדע בחרי אף אמר הקב"ה כבר נשבעתי לבני עמו אנכי בצרה הה"ד השיב אחור ימינו ואומ' אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ובסוף גילה לדניאל הה"ד ואתה לך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין עד קץ נתתי לימיני כל [זמן] שימיני משועבדת בני משועבדין גאלתי ימיני גאלתי בני הוא שדוד אומר למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני: איתמר ר' יוחנן וריב"ל חד אמר ערבה יסוד נביאים היא תקנת אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו מסדרי תקנת ישראל כאנשי כנה"ג וחד אמר מנהג נביאים היא והנהיגו את העם ולא תקנו להן ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וצונו דאפי' בכלל לא תסור ליכא. תסתיים דר"י אמר ערבה יסוד נביאים היא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ערבה יסוד נביאים היא תסתיים מדר' יוחנן אמר יסוד נביאים מכלל דריב"ל אמר מנהג נביאים והלכה כריב"ל כדפסק ר"ת בכ"מ בריב"ל לגבי ר"י מההיא דפ' בני העיר הלכך לא בעי ברכה והכי אמרי' לקמן אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב אייתו ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא חביט חביט לשון נענוע מנהג נביאים ולא יסוד לפיכך אינה צריכה ברכה: א"ר אמי ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כיון דאמרת אינה ניטלת אלא בפני עצמה פשיטא דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב מהו דתימא ה"מ היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא ליפוק ביה קמ"ל ורב חסדא אמר ר' יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב פר"ח ואסיקנא שאין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב ורבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל היה אומר דהלכה כר"ח א"ר יצחק ואדם יוצא י"ח בערבה שבלולב והיה אומר דמוכחא סוגיא דשמעתין דלעיל דאביי ורבא דבתראי נינהו סבירא להו דאדם יוצא י"ח בערבה שבלולב היכא דמגבה ליה והדר מגבה ליה והלכך ש"צ וכן כל אדם אפי' אינו מקיף אלא בערבה שבלולב דיו ונראה בעיני דאינה ראיה דהכי פי' לעיל וכ"ת דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה והא מעשים בכל יום דלא קעבדינן הכי אלא אנו מחזרין אחר הערבה לבד מערבה דבלולב ואם היה אדם יוצא בערבה שבלולב היכא דקמגבה ליה והדר מגבה ליה לא היינו צריכים לחזר אחר ערבה אחרת אלא היה לנו להגבי' והדר להגביה מדלא עבדינן הכי ש"מ שאין אדם יוצא בערבה שבלולב כלל ושתיק ליה רבא לאביי ופי' טעמא אחרינא ש"מ דקיבלה מיניה וראיה משם דהכי הילכתא שאין אדם יוצא בערב' שבלולב כלל כדפסק פר"ח זצ"ל. וכמה שיעורה של ערבה דאמר ר' אמי לעיל שצריכה שיעור אר"ג שלשה בדי עלין לחין שלשה בדין שיש בכל אחד ג' עלין לחין ורב ששת אמר אפילו עלה א' ובד א' עלה א' ובד א' ס"ד אלא אימא אפי' עלה אחד בבד אחד והלכתא כרב ששת. אמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום רשב"י כל מצות כולן כגון קרשי המשכן ועמודים לולב אתרוג וערבה והדס אין אדם יוצא י"ח בהן אלא דרך גדילתן שנא' עצי שטים עומדים: מתני' [מיד] התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן פירש"י הגדולין שומטין את לולבי התינוקות בשביעי מיד התינוקות ואוכלין את אתרוגי התינוקו' ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכן נהגו מחמת שמחה עכ"ל כתב רבי' שמשון יש ללמוד מיכן לאותן הבחורים הרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורע בגדו של חבירו אי מקלקל [לו סוסו] שהן פטורין הואיל וכבר נהגו מחמת שמחת חתן ועוד יש לפרש דמתניתין לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מן הקטנים כדאמר לעיל שיחטפו מיד התינוקות אלא כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למ"ד אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולי' לא ובקונטרס דחק לפרש דה"פ תינוקות דווקא שלא הוקצה לגמרי למצוה (גדולה) גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום וקשי' דא"כ הוה ליה למימר דתינוקות אין דגדולים לא עכ"ל וכן פירש רבינו יהודה בר' נתן מיד התינוקות כלומר לאלתר כשנעשית מצות ערגה שומטין התינוקות לולביהן עכ"ל היינו ר"ל שהתינוקות היו שומטין לולבי עצמן ואוכלין אתרוגי עצמן והכי איתא בירוש' לא אמרו אלא קטני' הא גדולי' לא פי' לא אמרו שהיו אוכלים האתרוגים אלא קטנים שהיו אוכלין אתרוגי עצמן הא (קטנים) [גדולים]לא היו אוכלין כלל אתרוג בשביעי ופריך לכן אמר רבי מנא בשם רב אתרוג מותר לאוכלו פי' למה [אין] אוכלין הגדולים הואיל שכבר יצאו בו י"ח א"ר יוסי תמן הוא אינו ראוי לצאת בו אבל אחרים ראוין לצאת בו ברם הכא לא הוא ולא אחרים ראוין לצאת בו פירוש תמן בשביעי הוא אינו ראוי לצאת בו שהרי כבר יצא בו י"ח אבל אחרים אדם בעלמא שעדיין לא נטל ראוי לצאת בו ע"י שאלה או ע"י מתנה הלכך עדיין הוא מוקצה למצותו ואסור אבל אתרוג שנפסל ביו"ט ראשון אינו ראוי לא לו ולא לאחרים הלכך פקע' הקצאה שלו ומותר באכילה מיהו אין משם קשה לרש"י דהאי סוגיא אזלא כר' יוחנן דאמר לקמן אתרוג בשביעי אסור ואפשר שפיר להיות כפירש"י ואין זה קשי' אמאי לא קאמר דתנוקות אין דגדולים לא: