מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. בירושלים שאף היא כגבולים כדדרשי' לה בת"כ מושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים. התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. מנה"מ דעבדי' זכר למקדש א"ר יוחנן א"ק כי אעלה ארוכה לך וממכותי' ארפאך נאום ה' אלקים כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה:
מתני'. מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את לולביהן ולא אמרי' קא מטלטלה מידי דלא חזי לה ומחזרת למים בשבת שלא יכמושו ר' יהודה אומר בשבת מחזירין שהרי מיכן נטלום ביום אבל לא מוסיפין מים וכ"ש שאין מחליפין מים לשפוך את אלו ולתת אחרים צוננין מהן דטרח לתקוני מנא. וביו"ט מוסיפין. ובמועד מחליפין. בחולו של מועד מצוה להחליף. פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לאנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. מיכן אני המחבר לומד לנשים [שלא] לברך על כל מ"ע שהז"ג דאי יכולות לברך מאי איריא משום דראוי לאנשים תיפוק לי דראוי לה לעצמה ליטול ולברך מיהו רש"י שפי' כך לטעמי' שהוא אוסר להם לברך כדפרישית בהלכות ראש השנה אבל ר"ת מתיר להם לברך הוא יפרש דאשה לאו בת חיובא היא ואסורה לטלטלו שלא לצורכ' קמ"ל כיון שהרשות בידה ליטלו ולברך עליו הו"ל תורת כלי עליו לגבי דידה מיהו נראין דברי רש"י. והא דקתני בשבת מחזירין היינו מן התורה שנטילת לולב נוהגת בשבת מדאוריית':
מתני' קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב ולא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעל' ומוריד כשורה ומנענע. יודע להתעטף חייב בציצי' לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך ב' כנפות לאחוריו וב' כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש היינו כמנהגינו ותשובה לאומרים שאין להשליך ציציותיהן לאחוריו משום בזיון מצוה ואמרי' נמי במדרש אמרו ישראל למשה מלפנינו מילה מאחרינו מה זכות יש א"ל משה השליכו ציציותיכם לאחריכ'. יודע לדבר אביו מלמדו תורה ושמע. תורה זה פסוק תורה צוה לנו משה ושמע שמע בני מוסר אביך ויש אומרים שמע ישראל פסוק ראשון דק"ש. יודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין היודע לשחוט אוכלין משחיטתו היינו שיודע לאמן את ידיו לשחיטה אע"פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואמר רב תנא והוא שיהיה גדול עומד על גביו ורואה שלא שהה ולא דרס. אם יכול לאכול כזית דגן. כל חמשת דמינין קרי דגן חיטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון. מרחיקין מצואתו משיאכל כזית מכל אלו בכל ענין אכילה שיציאת מינין הללו מסרחת ומן מימי רגליו ארבע אמות לענין ק"ש א"ר הונא והוא שיאכל כזית זה בכדי שיעור אכילת פרס לבינוני גדול אבל אם צריך להשהות יותר מיכן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית [ולמחר חצי זית] שכך הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה מרובה מזה. פרס חצי ככר ששיערו בו מזון שתי סעודות לעירוב לשון פרוסה פלגא כדתנן בעירובין חציה לבית המנוגע לטעון כיבוס שתלה דכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתי' והאוכל בבית יכבס בגדיו. אר"ח בריה דרב ייבא ובגדול אע"פ שלא יכול לאכול בכדי אכילת פרס דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב מכאוב פי' מסריח ירושלמי הגיע לשלש עשרה ויום אחד חייב בכל מצות האמורות בתורה אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו עומד על הדוכן עד שתמלא זקנו ורבי אומר כלהון מבן עשרי' שנה ומעלה ומה טעם ויעמדו הלוים מבן עשרים שנה ואין בידי לפרש מילתיה דרבי אי על כל השנוין קאי: ישראל שהביא לו עכו"ם לולב ואתרוג ביו"ט חוץ לתחום לאו מוקצה היא דהא חזי לישראל כדאמ' פ' אין צדין הבא לישראל זה מותר לישראל אחר וכיון דשרי לטלטל אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא מצינו שאסרו חכמים בבא חוץ לתחום אלא או אכילה או שתיה דהוי הנאה ומצות לא ליהנות נתנו כדאמרי' פ' ראוהו ב"ד. וכאן אין שייך לגזור שמא יאמר (לו העכו"ם) [להעכו"ם להביא] כדי לצאת בו דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה והלכך אפי' למ"ד מצות ליהנות נתנו שרי. שמשון בר אברהם תנצב"ה ׃
הדרן עלך לולב הגזול