לולב הגזול והיבש פסול. קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון ולקחתם לכם משלכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא ביו"ט שני אמאי לא אר"י משום רשב"י משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. אתמר נמי א"ר אמי יבש פסול מפני שאינו הדר גזול פסול משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ופליגא עליה דר' יצחק בר נחמני דאריב"נ אמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול דהא ביו"ט שני לא כתיב לכם למעוטי. יוצא בגזול. מותיב רנב"י לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא ביו"ט ראשון שאול כשר הכתיב לכם משלכם אלא ביו"ט שני וקתני גזול פסול א"ר אשי לא לעולם ביו"ט ראשון ולא תידוק כדדייקת הא שאול כשר דכ"ש דשאול פסול ומתני' לא מיבעיא קאמר לא מבעיא שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי וליפוק ביה קמ"ל. וקיי"ל דגזול פסול אף ביו"ט שני כדמסיק סתמא דתלמודא קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני ואפי' לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעבירה כדר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי וכדר' אמי וליתא דר"י בר נחמני אמר שמואל ורב אשי לא סבר לה כותיה אלא בא לפרש דלא תקשי ליה מתני'. ושמעינן משמעתין דביו"ט שני יוצא בשאול וא"צ להקנות לו במתנה ע"מ להחזיר: אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העכו"ם. הדס לאגוד בו לולב להושענא. לא תגזזו אתון אלא ליגזו אינהו מן המחובר ויתנוה לכם ומ"ט סתם עכו"ם גוזלי שדות הן וקרקע אינה נגזלת הלכך ליגזו אינהו וליתבו לכו כי היכא דליהוי יאוש בעלים בידייהו [ושינוי רשות בידייכו. סוף סוף כי גזזו אוונכרי ליהוי יאוש בעלים בידייהו] ושינוי רשות בידן דידן כשאנו לוקחין מהן ולדידן לאו מצוה הבאה בעבירה היא לא צריכא למיפק ביה אוונכרי גופייהו. ולקנינהו בשינוי מעשה שאגד שלשת המינין ביחד קסבר לולב א"צ אגד ואם תמצי לומר צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא מתיר איגודו והרי הוא כבראשונה ולא שמיה אגד. ולקנינהו בשינוי השם. מעיקרא נמי לאסא הושענא קרו ליה. ע"ש שרגילין לאוגד' להושענא בחג פרש"י סתם עכו"ם גוזלי ארעתא מישראל נינהו. וכתב מורי אב"י העזר"י ראיתי בני אדם שהולכין בשדה העכו"ם ברשות העכו"ם וקוצצין ערבה להושענא ביום ערבה ונ"ל דשלא כתורה עושין כדאמרי' בשמעתי' סתם עכו"ם גוזלי שדות הן וקרקע אינה נגזלת ובני נח הוזהרו על הגזל אפי' עכו"ם מעכו"ם כדמוכח פרק ארבע מיתות ומסתמא עכו"ם גוזלי שדות זה מזה וקיי"ל פרק הגוזל בתרא דגזל עכו"ם אסור כדר"ע והא דא"ר אשי התם כי אזילנא באורחא חזו להנהו שיבשי דגופנא דתלי לבר מפרדיסא ותלו ביה קיטופי דעינבי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דעכו"ם נינהו אייתו לי אי דישראל נינהו לא אייתו לי מפרשי' רבותי משום הפקר דתלו לבר מפרדיסא שרו. ומיכן אני אומר דבזמן הזה נמי סתם עכו"ם גוזלי שדותיהן בח"ל שהרי רב הונא מבבל היה ומזהיר לאוונכרי ישראל שלא לקוץ ולפיכך צריכין בני אדם ליזהר שלא לקוץ ערבה לצורך לולב משום גזל רק ישכור דעכו"ם כי היכי דליהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידו ואין לחלק בין בבל לחוצה לארץ שאנו נמשכין אחריהן. ואע"פ שפרש"י סתם עכו"ם גוזלי שדות מישראל הם לאו דווקא הוא דמה לי מישראל או מעכו"ם שהרי שניהן תורת גזל נוהג בהן ותו דיש לחוש מימים קדמונים שמא גזל מישראל ואין להקל בדבר ע"כ שכתב בשם רבי' יואל אביו זצ"ל:
מתני' לולב הגזול והיבש פסול פרש"י יבש פסול דבעינן מצוה מהודרת דכתי' ואנוהו ובגמ' אמר תנא יבש פסול ור' יהודה מכשיר אמר רבא מחלוק' בלולב דרבנן סברי מקיש לולב לאתרוג מה אתרוג בעי הדר אף לולב בעי הדר ור' יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג אבל אתרוג ד"ה בעי הדר והלכה כרבנן וכסתם מתני' דיבש פסול ירושלמי היבש מה טעם פסול ר' בון בשם ר' יהודה בן פזי על שם לא המתים יהללו יה. יש שרצו לפרש יבש דלולב היינו שעברו עליו י"ב חודש כההיא דפרק אין מעמידין דתנן החרצנין והזגין של עכו"ם יבשין מותרין ומפרש בגמ' יבשין לאחר י"ב חודש משנקצץ והשיב עליהם רבי' יצחק בר שמואל דהא תנן הדס היבש פסול ות"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו ג' בדי עלין לחין כשר אלמא היבש אינו תלוי בי"ב חדש ופי' דיבש דלולב כמו אוזן הבכור דפרק אילו מומין ר' יוסי בן המשולם אומר יבשה כדי שתהא נפרכת. ופרכי' אתרוג מי בעי ר' יהודה הדר ת"ש ארבעת מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא פריש פי' לא יביא חבושין ולא רימון ולא דבר אחר וכולן כמושין כשירין יבישין פסולין ר' יהודה אומר יבישין נמי כשירין וא"ר יהודה מעשה באנשי כרכום שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן אמרו לו אין שעת הדחק ראיה וקתני מיהא רבי יהודה אומר אף יבישין נמי כשרין מאי לאו לאתרוג לא אלולב ותו פרכי' ואתרוג לרבי יהודה מי בעי הדר ת"ש אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר תיובתא דרבא תיובתא הלכך ל"ש לולב ל"ש אתרוג תרוויהו אליבא דר' יהודה לא בעי הדר ולרבנן תרווייהו בעי הדר והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים מיהו היכא דאיכא שעת הדחק שאינו יכול למצוא אתרוג כשר או לולב כשר יכול לברך על אתרוג שנרקב או שיש בו פסול אחר כגון אתרוג יבש או לולב יבש דכדיי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק דאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ הואיל ולא אפסק לן להדיא דאין הלכה כמותו סמכי' עליה כשעת הדחק כדתנן פ"ק דעדיות ולמה מביאין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה ב"ד דברי היחיד יסמוך עליו פי' בשעת הדחק כההיא דפ"ק דנדה דתניא מעשה ועשה [רבי] כר' אלעזר לאחר שנזכר אמר כדיי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק והוינן בה מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולאחר שנזכר דלא יחיד פליג עליה אמר כדיי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק הלכך הכא נמי הואיל דלא איתמר הלכה כרבנן בהדיא כדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק. ותו דהכא מודו רבנן לר"י בשעת הדחק כדקתני אין שעת הדחק ראיה ובירושלמי. ה"ג אמר להן ר' (יוסי) [יהודה] והלא במדינת הים מורישין לולביהן לבניהם ואמרו לו אין מביאין ראיה משעת הדחק. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי ואין לחלק בין דחק גדול לדחק קטן אלא כיון דאי אפשר לו מקרי שעת הדחק. וכיון שהתרנו ביבש שפסול אף ביו"ט שני ה"ה בשאר פסולין. ובתשובות כתוב ושכתבת שהחבר ר' יוסיפיה התיר אתרוג פסול בראשון שמא במקום שלא היה כשר מצוי וישר כחו דכל הני פסולי דמתני' היינו במקום שיכול למצוא כשר (אף) [אבל] בשעת הדחק אף מי שאינו הדר כשר אפי' בראשון תדע דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואית להו ד' מינין שבלולב יבשין פסולין דבעי הדר אפ"ה כי מייתי להו ר' יהודה ראיה מאותם שהיו מורישין לולביהן לבניהן אמרו לו אין שעת הדחק ראיה כלל מכלל דמודו רבנן דבשעת הדחק יוצאין בפסול ומה לי פסול יבש ומה לי פסולי אחריני כולהו טעמא דידהו משום הדר וכיון דלכולהו זה טעמא אית להו אין לחלק ביניהן עכ"ל התשובה:
מתני' נקטם ראשו פסול פי' שנחתך ראש הלולב או ניתק דלא הוה הדר א"ר הונא א"ר חנינא ל"ש אלא שנקטם אבל נסדקו ראשי העלין לשנים כשר מיתיבי לולב כפוף ראשו כפוף כאגמון דומות לאיש גבן וזקן שראשו כפוף למטה קווץ שנתכווצו צידי העלין כעין בית קיבול ונכנסו זה לתוך זה כזה : סדוק. עקום דומה למגל חדא מילתא היא שעקום מאוך כמגל. חרות פי' קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ פסול. דומה לחריות התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ כשר. ל"א חרות שחור מאוד כחרתא דאושכפי פסול דומה לחרות שחור ולא כ"כ שחור כשר קתני מיהא סדוק פסול ותיובתא לרב הונא אר"פ הא דקתני סדוק פסול לא שנסדקו ראשי עליו או שדרה אלא דעביד כי המניק של ברזל. של סופרים שיש לו שני ראשים שראשו מפוצל כך גדל עליו כמין שדראות ומחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן. עקום דומה למגל פסול אמר רבא לא אמרן אלא מלפניו אבל מלאחריו ברייתו הוא וכשר מלאחריו שנעקם לצד השדרה [שדרה] זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהחוליות והצלעות מחוברות בה מיכן ומיכן ואף זה העלין עולין מיכן ומיכן ואמצעה חלק ועולה כמקל א"ר פפא לצדדין כלפניו דמי ואמרי לה כלאחריו דמי ואמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא שכל עליו מצד אחד בעל מום הוא ופסול ל"א שכולו שדרה ואין עליו ניכרין פסול:
מתני' נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה א"ר פפא נפרצו דדמיא כיחופיא אשקוב"א שמכבדין בה את הבית ובלשון כנען פומיטל"ן ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מן השדרה ואוגדין מהן הרבה יחד. נפרדו דאיפרוד אפרודי מחוברין היו בשדרה אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי האילן ועלה קאמר ר' יהודה יאגדנו מלמעלה שיהיו עולין עם השדרה כשאר לולבין בעי ר' ירמיה נחלקה התיומת מהו שני עלין עליונים דאמצעים ששם השדרה כלה נחלק' זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהן. תיומת. לפי שמדובקין כתאומין ת"ש דא"ר מתון אריב"ל ניטלה התיומת פסול מאי לאו ה"ה נחלקה לא (נחלקה) [ניטלה] שאני דהא חסר לה ואיכא דאמרי א"ר מתון אריב"ל נחלקה התיומת נעשית כמי שנטלה ופסול. בתשובות הגאונים ניטלה התיומת תיומת אותו דוצא העליון שבראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנו [והוא כשני] דוצין דבוקין זה בזה ונקראים תיומת מהו. נפרד אחד מחבירו אותו דוצא העליון שדומה לשנים (הוצא) מהו עכ"ל התשובה ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאין שיהיו לנו תיומת כזה הענין אפי' אחד מאלף וי"ל שאף לדבריהם אינו פסול אלא א"כ נשתנה מברייתו שהיתה תחילה תיומת ונחלקה וכן נוטה פירוש ה"ג שכתוב בהן בעי ר"פ נחלקה תיומת מהו ההוא גבא דדוצא דדבקי אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוו להו חד ונחלק מהו בנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרדו עליו דמי וכשר עכ"ל ה"ג ואע"פ שלא פירש שבהוצא העליון מדבר שיהיו שנים מחוברין יחד אין נראה להעמיד דבריהם (בשני) [בשאר] דוצין (ולולי) [ולומר] שקורין לגבה דהוצא יחיד תיומת ע"ש שהוא מחבר כפל ההוצא יחד. דנפרצו ונפרדו לא מיירי [אלא] ברוב העלין כדמשמע לישנא דנחלקה התיומת לא מיירי אלא בחדא מדלא קאמר נחלקו התיומת כך מצאתי ועל פירש"י אני סומך למעשה:
מתני' ציני הר ברזל כשירות בגמ' מפרש ציני דקלים. כשרות לולבין שלהן אע"פ שעלין שלהן קטנים מאוד מאוד ואינן עולין עם ארכה של שדרה אמר אביי ל"ש אלא שמגיע ראשו של עלה זה בצד עיקרו של זה אבל אין ראשו של עלה זה מגיע בצד עיקרו של זה פסול תנ"ה ציני הר ברזל פסולות והאנן תנן כשירות אלא לאו ש"מ כאביי ש"מ: א"ר מריון אריב"ל ואמרי לה (וכן) תני רבה בר מריון משמיה דרבן יוחנן בן זכאי שני תמרים יש בגיא בן הגם פי' שני דקלים. גי בן הנם סמוך לירושלים ועלה עשן מביניהם וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשירות וזו היא פתחה של גיהנם:
מתני' כל לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר. א"ר יהורה אמר שמואל שיעור הדס והערבה ג"ט ולולב ד' כדי שיהא לולב יוצא מהדם טפח ור' פרנך א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח תנן כל לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר אימא וכדי לנענע בו למר כדאית ליה כלומר לשמואל טפח עלין ולר' יוחנן טפח שדרה לבד מן העלין והלכה כר' יוחנן: