מתני' הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה שאין מסככין במחובר. ואם היה סכך הרבה מהן או שקצצו כשירה זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה שאין גידולו מן הארץ כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה אין מסככין בו. יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר או שקצצן כשיר' [הא דתנן במתני' או שקצצן כשירה אמר רב עלה] נהי דא"צ לחזור ולסותרה כולה אבל צריך הוא לנענע קצת אותן שהוסככו במחובר לאחר קציצתן דתיהוי להו הך כעשייה דאי לא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דהכי אמר רב נחמן חג הסוכות תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה ואתה מתקנה כי הא דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה ומיהו ניענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו. א"ל הא שמואל אמרה ולא רב דרב אכשורי קא מכשר בלא ניענוע דקסב' קציצתן זז היא עשייתן והיכי דמי תעש' ולא מן העשוי כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה שהסיכוך הוי מאיליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה דופנותיה וסככה אבל זה שקצצו זהו מעשה שנגמר בהכשר. כי הא דרב עמרם חסידא רמא חוטי לפרזומא דאינשי ביתיה ולא פסיק ראשי חוטין שלהן אתא לקמיה דרב חייא בר אשי א"ל הכי אמר רב מפסקן והן כשרין אלמא אמרי' פסיקתן זו היא עשייתן הכי נמי קציצתן זו היא עשייתן ושמואל אמר לא אמרי' פסיקתן זו היא עשייתן וכן המסקנא כרב הונא דרב שרי בלא ניענוע ושמואל פסיל עד שינענע כל אחד בפני עצמו ויחזור ויניחנו ואע"ג דבכל מקו' רב ושמואל הילכתא כרב באיסורי הכא קיימא לן כדשמואל דמסייע ליה ברייתא ורב דחויי מדחי לה ואשנויי לא סמכי' ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה בירושלמי דאמר התם ר' יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן צריך לנענע:
מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים. שהן מאכל בהמה כשהן לחין ולכשיבשין עומדין להיסק. אין מסככין בהן ואם התירן כשירות וכולן ששנינו שפסולין לסכך כשרין לדפנו' דכל סוכה הכתובה סכך משמע ודופן לא איקרי סוכה. ארחב"א אמר ר"י מפני מה אמרו חבילי קש חבילי עצים חבילי זרדים אין מסככין בהם לא מפני שהן פסולין לסיכוך אלא פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתיפו ומעלה ומניחה ע"ג הסוכה ליבשה ונמלך עליה כשמגיע החג לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול. וזה שסיכך שם שלא לשם סכך ואפי' לצל אלא לייבש אין שם סוכה עליו הלכך גזור רבנן שלא יסכך בחבילין אפי' הוא מניחן עליה לשם סוכת החג. מיכן היה אומר ה"ר ברוך מריגנשבור"ק שאם עשה סוכה בתוך הבית תחת התיקרה ואח"כ הסיר התיקרה שאינו מועיל כלום כיון שתחילה עשה בפסול והתורה אמרה תולמ"ה כדאמר הכא וה"ר יצחק הלבן הכשיר דאין שייך לומר תולמ"ה אלא היכא דגוף הסכך היה בפסול כמו גפן ודלעת וקיסום מחוברים כמו חבילין דפסלום רבנן אבל הכא דגוף הסכך הוא כשר אלא שתקרה גורמת לו הכי נמי דכשר אפילו לאחר שהסיר התיקרה לאחר סיכוכה וכן הוא האמת כדבריו אפי' גפן ודלעת שהן פסול הגוף כשר אחר שקיצץ וניענע כ"ש הכא שגוף הסכך כשר שהסוכה כשירה היא לאחר שיסיר התקרה. ירושלמי ר' יעקב בר הא רב ששת בשם ר' יהודה אית דאמרין בשם ר' חייא רובא אין [חבילה] פהותה מכ"ה: ירושלמי ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינה כתיב וסכת על הארון את הכפורת מיכן שהדופן קרוי סכך מיכן שעושין דפנות בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה יש לנו לפרש דהא דקתני וכולן כשירות דהיינו דוקא אחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים קאי דכשרין דאורייתא אפי' לסכך ורבנן הוא דגזור בהו ולדפנות לא גזור וכפי זה היה צריך להזהר שלא לעשות הדפנות מדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ.
א"ר יהודה א"ר סיככה בחיצין. (דברים) [זכרים] שתוחבין אותו בבית קיבול של חץ כשירה אע"ג דכלים הן פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה. נקבות שיש בראשן נקב והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב פסול בית קיבול העשוי למלאות בית קיבול שמיה ומקבל טומאה:
ארבב"ח שמעתי מר' יוחנן ג' דברים השנים אמר והשלישי אמר בו אינו יודע סיככה באניצי פשתן פסולה שכן ראוי לטמא בנגעים כדאמרי' בבמ' מדליקין האונין של פשתן משיתלבנו ופירוש אניצי שתיקנו במסרק ועשאן אוניץ. בהוצני פשתן שמעתי מר' יוחנן כשירה דהיינו כמו שגדל ולא נשרה במי המשרה. בהושני פשתן אמר בהם איני יודע אם כשירה אם פסולה. והושנין עצמן איני יודע מה הן. מאי קרי ר' יוחנן הושנין. מה נפשך לפרש בהם שמא דייק במכתשת ולא נפיץ במסרק קרי הושני ואמר בהו איני יודע אבל תרי. שרוי במי המשרה. ולא דייק. הוי בכלל הוצני. כי ההוא דלא תרי ולא דייק וכשר. או דילמא ולא דייק נמי הושנין קרי להו. ואף הן בכלל ספיקא ולא הוה פשיטא ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק:
אמר רב יהודה שווצי ושווצרי מסככין בהן. מיני ירקות הן ור' מכיר פי' איירב"א פילקי"רא והוא שעליו רחבים וגדלים ביערים. ומסככין בהן שאינו מאכל אדם לקבל טומאה אביי אמר בשווצי מסככין בשווצרי לא מסככין דסרי ריחייהו. שמבאיש ריחן ושביק לה ונפיק:
אמר רב חנן בר רבא הני היגי והיזמי מסככין בהן אביי אמר בהיזמי מסככין בהיגי לא מסככין כיון דנתרי עלייהו שביק להו ונפיק:
אמר רב גידל אמר [רב] האי אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בו דוקרנין הרבה סביב. מסככין בה אע"ג דאגידי. שמחוברין ענפים האלה יחד ודמו לחבילין דאמרן אין מסככין בהן. אגד בידי שמים לא שמיה אגד ואע"ג דמהדר אגיד להו. הענפים מלמעלה כדי להשכיבן מפני שמתפצלין לכאן ולכאן ונזקפין למעלה דאין סותמין הנקב. אגד בחד לא שמיה אגד. כל דבר יחידי המחובר יחד האוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד:
ירושלמי סיככה בחבלים אית תניי תני כשירה אית תניי תני פסולה מאן דמר כשירה בשל סיב מאן דמר פסולה בשל פשתן:
מתני' מסככין בנסרים דברי ר"י ור"מ אוסר נתן עליה נסר שרחבה ד"ט כשירה ובלבד שלא יישן תחתיה. אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהן ד' דר"מ אית ליה גזיר' תקר' אי מכשרת בה אתי למימר מה לי לסכך באילו מה לי לישב תחת תקרת הבית דאף היא בנסרי' מקורה וההוא ודאי פסול מדאוריית' דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה אבל בנסרים שאין בהם ד' שאין רוב תקרות עשויות מהן ד"ה כשירה דלא דמו לתיקרה דליגזור בהו ושמואל אמר כשאין בהן ד' בההוא הוא דמכשר ר' יהודה משום דאין רוב תקרות עשויות מהן לא גזרינן בהו ורבי מאיר חייש למיעוטא שיש מיעוט שעושין תקרה מהן אבל יש בהן ד' ד"ה פסולה ופריך אי אין בהן ד' קא פסיל ר"מ ואפי' בפחו' מג' (ד"ה) [הא] קנים בעלמ' [נינהו] וא"כ (אמאי) [במאי] מכשר (להו) אר"פ ה"ק פחות מג' ד"ה קנים בעלמ' נינהו וכשירה יש בהן ד' ד"ה פסולי' כי פליגי מג' ועד ד' מר סבר כיון דלית ביה שיעור מקום דאין רשות פחות מד' לא גזרינן משום תקרה דלא חשיבי לעשות תקרה מהן ומר סבר כיון דנפקי להו מתורת לבוד שאם היה [אויר] במקום אחד (כמו) מהן לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומות לתקרה וגזרינן. כתב רבי' יצחק אלפס והלכת' כשמואל דהא רב פפא כותיה ס"ל ועוד דסוגיא דשמעתין כותיה אזלא. תניא כותיה דשמואל סיככה בנסרים שיש בהן ד' פסולה ושאין בה ד' ר"מ פוסל ור' יהודה מכשיר ומודה ר"מ בין שיש בה ד' בין שאין בה ד' (שהן כשירים) שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שנותן פסל ביניהן וכשירה ולקמן מוקי לה בסוכה בת ח' אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל עד אמצעה מהאי צד וחוזר ומתחיל מצידה השני ונותן נסר תחילה ואח"כ פסל עד אמצעה הוי להו שני פסלים באמצעה והן של ה' טפחי' ואיכא הכשר סוכה ונסרים שבה לא פסלי לה דאמרינן דופן עקומה עד הפסלים האמצעיים. פסל. פסולת גורן ויקב והוא סכך כשר. ומודה ר' יהודה אע"ג דאיהו מקיל בשאין בהן ד' מודה בנסר אחד שהוא רוחב ד' שאם נתנו בסוכה מן הצד שאע"פ שהיא כשירה ע"י דופן עקומה שלא ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא י"ח:
איתמר נסרים שיש בהן ארבעה שסיכך בהן ולא הטיל רוחבן על הסוכה אלא השכיבן על חודן שהוא פחות מג' ר"ה אמר פסולה רב חסדא ורבה בר רב הונא [אמרי כשירה איקלע ר"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא] בעו מניה הפכן על צידיהן מהו אמר להו פסולה דכיון שיש פסול עליהן ע"כ נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן וכ"כ רבי' יצחק אלפס וכן הילכתא:
מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה. סתם תקרה בנסרים שיש בהן ד' היא עשויה. מעזיבה רצפה של שיש ודומה לו בלשון המקרא ויעזבו את ירושלים בספר עזרא. ר' יהודה אומר בש"א אם בא לישב תחתיה לשם סוכה. מפקפק. סותר. ומנענע את כולם ואח"כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ובה"א מפקפק. משום תולמ"ה ואין צריך לתת פסל ור' יהודה לטעמיה דמכשר לסכך את כולה בנסרי' שיש בהן ד' והיינו כרב ושמואל מתרץ לה בגמרא. או נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק שאין פקפוק מועיל. ר"מ אומר נוטל אחת מבינתים ואינו צריך לפקפק ורבי' יצחק אלפס כתב טעמייהו דב"ה תעשה ולא מן העשוי הלכך אי מפקפק עבד לה מעשה ואי נוטל אחת מבינתים עבד ליה מעשה וכן הילכתא עכ"ל ׃
מתני' המקרה סוכתו בשפודין. כמו שאנו עושין מסדרין קלונסאות מתחילה לסכך ונותנין פסל עליהן. או בארוכות המיטה אם יש ריוח ביניהם כמותן בין שפוד לשפוד על פני כולה ויתן שם פסל וכן על פני כולה כשירה. לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע [וכו'] מאי כמותן בנכנס ויוצא. שיהא פסל הרוחב כמותן יכול ליכנס וליצא בריוח שבנתים דהשתא הוי פסל שניתן מרובה על השפוד ופסקי' כר"פ פ"ק דעירובין הלכך לא צריכי להני שינויי: