מתני' חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין על פי עצמו עד שיאמר די. א"ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר א"צ מאכילין אותו ע"פ עצמו מאי טעמא לב יודע מרת נפשו פשיטא מהו דתימא רופא קים ליה קמ"ל רופא אומר צריך וחולה אמר א"צ מאכילין אותו על פי רופא מ"ט תונב' הוא דנקט ליה פי' שטות ארז אותו מחמת חוליו כך היא הגירסא בכל הספרים שלנו ירושלמי חולה אומר יכול אני ורופא אומר איני יכול שומעין לרופא רופא אומר יכול וחולה אומר אין יכול שומעין לחולה. לא צורכא דלא [אלא] חולה אומר יכול אני ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. פי' רבי' יצחק בר שמואל כל האי צריך דמשנתינו שנראה לו שימות אם לא יאכילוהו וסבור להסתכן בכך וגם יש ספרים שכתוב אמילתיה דר' ינאי חולה אמר צריך וכו' עד פשיטא ספק נפשות הוא מהו דתימא איבעותי איבעת סבר אי לא אכול מיית קמ"ל וכל הני דמייתי בגמ' הם היו בקיאין ברפואות וידעו שיש סכנה בדבר כגון להדליק נר ושבירת הדלת לתינוק. ונראה שאין אנו בקיאין בענין המאכל כמו החולה ואם אומר החולה לא אסתכן בכך למות אם לא אוכל אסור להאכילו ודכוותה בענין חילול שבת תדע מדאמר בע"ז גבי עין שמרד' מותר לכוחלה בשבת ומפרש משום דשורייקי דעינא באבנתא דליבא תליא אבל משום איבוד דעין לא ור"ת נחלק עליו והורה הלכה למעשה להיתר וזהו לשונו וכי חולים נביאים הן או בקיאים הן אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יו"כ ואומר צריך ואינו יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו אפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים וכן האשה שהיכן (שמצינו) [מצינו] סכנה לנשיכת כלב שוטה (ולמתרווה) [ולמתאוה] כההיא דרב אשי ומר זוטרא ואע"פ שרוב חולים לחיים הקלו בפיקוחם מספק וכן בטירוף הדעת וכן בפ' אע"פ איסתכן קרי לאחור אפי' ולישנא דמיית אל יטעך שכן לשון התלמוד דא"כ דדייקת לישנא מאי ספק נפשות היא אלא האי מיית שמתירא לחלות ולקלקל. ודבר פשוט הוא שאם שואל לאכול או לשתות שמותר להאכילו ולהשקותו כי חסרון האוכל מכאיב הלב ומתוך כך היא מתעלפה ופעמים אינו מתרפא ואפילו דאבון [אחד] מאיבריו אני קורא סכנה ומחללין עליו את השבת כדאמר גבי מכה של חלל אע"פ שרוב אינם מתים. וכן עוברות המריחות אנו רואים שאינן מתות והתירו (לאכילה) [להאכילן] אלא דקלקול הגוף או חסרון אבר דעובר סכנה היא וצא ולמד מחיה ועוברה וממקיז דם ונצטננו דהתירו לעשות מדורה אפילו בימות החמה אע"פ שהחולה אינו סבור למות בכך ואם שמואל רופא היה גם חכמי' ידעו ברפואות ואמרו עליו לב יודע מרת נפשו ואם מיית דוקא א"כ כל העול' בקיאין בכך [וחזור בך מלהפוכי] מימרא אלא אפי' [עומד] וצווח שלא ימות אלא כיון (שאומר) [שאנו אומדים אותו] שאינו יכול לסבול מותר עכ"ל ועל מה שפסק אפי' בדאבון אחר מאיבריו מחללין עליו את השבת היה תמיה מורי רבי' אב"י הע"זרי (יש) [ריש] להשיב עליו מההוא דעין שמרדה: