אלו פירושי אלהי הרוחות לכל בשר והפסקים. פירש ה"ר שמואל מפלייש זצ"ל
אלקי הרוחות. המגיד שיחות. תהלות ותשבחות. והוא יתן לי כחות. וחכמה בטוחות. ויהיו עיניו פקוחות. לבאר נכוחות. בסדר אל אלהי הרוחות.
מקרא כתיב בפרשת קרח ובפרשת פנחס אל אלקי הרוחות ונקט לישנא דקרא. חוק לעמו מסר. באכילת חמץ יש כמה דברים שהם גזירת הכתוב כגון שיאור וסידוק שאינם מפורשים בפי' במקרא וכן באכילת מצה ובשימור שלה.
והזהירם בכתב מוסר. לבדוק חמץ אור לארבעה עשר. והמצוה כתובה במוסר אל תטוש תורת אמך ומשלי קורא מוסר שכתוב בו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך וכתיב לא תסור או שאל אביך ויגדך כדמפקי' נר חנוכה מהתם בפ"ב דשבת וגם יש בו חששא שלא יבוא לידי איסור תורה כמו בל יראה ובל ימצא כאשר פי' רבי' שלמה ואע"פ שהקשו עליו מדמסיק תלמודא והא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ופירשו הטעם משום דילמא אתי למיכליה ולישנא דתלמודא משמע כן גבי (התרת בכור) [ככר בבור] דקאמר תלמודא זימנין דנחית ואתא למיכליה מ"מ הקדוש הר"ר יעקב דקדק ליישב פי' התייר הגדול שלפי שיש בחמץ חומרא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כל שעה שרואהו משא"כ בנותר שהוא בכרת ואין צריך בדיקה ואע"פ שאינו נבדל ממנו כל הלילה מאכילתו אלא ודאי מתוך שהחמירה תורה עליו שאף בימי הפסח עובר עליו כל שעה משא"כ בנותר שאינו עובר עליו אלא בבל תותירו ומשהותיר שוב אינו עובר עליו לכך החמירו עליו יותר משאר חייבי כריתות. וגם מורי רבי' מנחם החסיד היה מיישבו בע"א דחיישינן שמא ישכח הביטול ומתוך כך תיקנו הבדיקה. והתייר הגדול פי' כך הבודק צריך שיבטל שמא ישכח הביטול [ויעבור בבל יראה כשיראנו] ובההיא (דכבר בכלל) [דככר בבור] לא מצי קאמר משום בל יראה שאינו מצוי לידו אבל משום דילמא אתי למיכליה לא חיישינן אלא היכא דחזי ליה אבל להצריך בדיקה לא הצריכו בחמץ שאינו רואה משום האי טעמא ועוד יש לחוש שמא ימצא גלוסק' יפה אחר שש שעות ויבטל בטולו ויזכה בה ויעבור עליה בבל יראה אפי' לא יאכלנה. אור. לילה ולישנא מעליא נקט.
בשעה שאין בני [אדם] מצוין בשוקא ואור הנר יפה לבדיקה. ואין בודקין לא לאור החמה. ולא לאור האבוקה. לישנא דתלמודא היא ותרי טעמי נינהו שאפי' בערב מיד כשבאין לבתיהם צריך לבדוק לאור הנר ודרשינן להו מקראי שצריך אור הנר בפ"ק דפסחים מויחפש את ירושלים בנרות וא"ת יבדקו ביום לאור הנר לכך אמר לפי שאור הנר אין יפה לבדיקה אלא בלילה דביום אור הנר כהה כדאמר בירושלמי שהיו מבחינין שהיו במערה מדליקין נרות יומם ולילה והיו יודעין מתי היה יום לפי שהיה הנר כהה באור היום. והיה אומר מורי רבי' מנחם שאם לא בדק בלילה ובא לבדוק ביום כמ"ש חכמים צריך בדיקה לאור הנר וטעם יש מפני שצריך להכניסו בחורין ובסדקין. וכן נמי בירושלמי לא בדק בלילה מהו שיבדוק ביום נשמעינה מן הדא דתנן אין בודקין לא לאור החמה אור החמה בליליא מי איתא אלא ביום וקאמר לאור הנר.
וחייב לברך על בעור חמץ כחוקה. על כל דבר שמפנה אילך ואילך כדי לבער קורא ביעור כמו בערתי הקודש מן הבית. ופליאה גדולה היא דבלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע ובעל ביעור נחלקו ומה ראו חכמים לקבוע הלכה במחלוקת והניחו לשון השוה. ואני שמעתי בשם רבי' חיים כהן וכך היא שיטה ראשונה דכל דבר שהוא חידוש יש לנו לתפוש החידוש כמו בכאן והטעם שאילו קבעו חכמים לומר לבער לפי שהכל מודים דלהכא משמע אילו טעה אדם לומר על ביעור היה טועה לומר לבער לא יחזור ויברך שהכל יודעין דלבער משמע להבא וכן הטעם בהמוציא דאין אנו אומרין מוציא ולא בשביל עירוב אותיות דמ"מ בלא"ה יש עירבוב בלחם מן. ובברכות מחלוקת בלשון על ובלשון [למ"ד] שקלי וטרו קמאי טובא ולא עלתה בידם ואין להאריך כאן וגם בברכות השופר יש מברכי' לשמוע בקול שופר ובנט"י יש מברכין בשעת ניגוב והיינו עובר לעשייתן לפי שהאוכל בלא ניגוב כאילו אוכל לחם טמא א"כ אין המצוה נגמרת עד אחר הניגוב ואני שמעתי מאבא מארי נ"ע דקרא כתי' ככה יאכלו ישראל את (הלחם) [לחמם] טמא בגוי' גו' עולה בגימטרי' בלא ניגוב ידים. ועל הטבילה נחלקו גאוני ישראל י"א דבטבילת גר בלבד מברכין אחר הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי אבל נידה קוצה לה חלה וכן בעל קרי מותר בד"ת דנהוג עלמא כג' סבי א"כ למה לא תברך עובר לעשייתן לכל הפחות בשעת הפשט חלוקה וי"א דלא חלקו בין טבילה לטבילה וכן אני רגיל לומר על הדלקת נר בשבת שיש לברך על הראשונה אך תהיה דעתה דלא תקבל שבת עד שתגמור הדלקתה ובשביל הברכה אינה מקבלת שבת שהרי כשמברכת על האחרונה מדלקת אותה ומניחתה לארץ א"כ אין קבלתה עד שתגמור מצותה וכן נכון לעשות ולא להדליק כמה נרות ולברך אח"כ (ואין) [דעם] הראשונ' יצתה ידי מצות הדלקה (איזה) [ואין זה] עובר לעשייתן וכ"ש לדברי הגאונים דאומרים אין קבלת שבת בהדלקה רק בתפילה ויש מביאין ראיה מההוא דבמה מדליקין דאמר אחר הדלקת נר ושוהה כדי לצלות דג קטן ולא נכון בעיני דודאי דהדלקה קבלת [שבת] כאשר מצינו בה"ג האי מאן דאית ליה לאדלוקי בוצינא דשבתא ודחנוכתא מדליק דחנוכה ברישא דאי אדליק דשבתא ברישא איתסר ליה לאדלוקי ומה שהיה שוהה בכאן היינו כדי לעשות לאותן שלא הדליקו. ועוד נראה לי דהכי פרושא ושוהה לפי שהיו רוב עם ולא היה להם פנאי להדליק כל כך מהרה והיה ממתין לתקוע קר"ק באחרונה ולקבל שבת עד שיוכלו כלם להדליק כי אחר ג' תקיעות אחרונות שהיה מקבל שבת היו כולם מקבלים שבת כן נראה בעיני. ועל המילה נחלקו רבי' שמואל ורבינו תם ושמעתי דבשבת מוכח דמברכי' להכניסו אחר המילה דאמרי' התם העומדים שם אומרי' כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים והא דמברכין לאחר המילה חיישינן שמא תתקלקל ולא דמי לשופר דרוב פעמים אבי הבן אינו מוהל ועוד אין זה כ"א שבח בעלמא דאנו מודים להקב"ה שצונו על המילה לשם ברית אברהם אבינו ולא לשם [עכו"ם] ולא לשם [מורנא] ולשם [הר גריזים] ולא דמי לברכת המילה ועוד שמעתי מאבא מרי זלה"ה דברית עולה בגימט' תרי"ב וזהו תרי"ב מצות שמוטלות עליו עדיין לעשות והמילה שנימול כבר הרי תרי"ג. ועל נטילת לולב יש שמהפכין אותו שלא כדרך גדילתו ויש שמתכוונים דלא לצאת עדיין וא"כ מברכי' עובר לעשייתן וכ"ש דאין נגמרת עד אחר הנענוע. ועל ברכת אירוסין יש תי' שאנו מברכין אחר הקדושין ונראה לי הטעם דחיישי' שמא יחזרו בהם או הקרובים או האשה ותהיה ברכה לבטלה והא דלא מני לה עם הטבילה דלא מני רק מילתא דתליא בסברא בדידיה ומשום דגברי (לאחרי) [לא חזי] שבקיה. ומטעם זה אומר אני שהניחו לברך על קדושי אשה אקב"ו לקדש האשה דאחרי דאין לברך עליה עובר לעשייתו הניחוה חכמים ודי לנו בברכת אירוסין ועוד נ"ל טעם נכון אחרי שיש בנ"א דאין מצוה לקדש כגון דיש לו אשה ובנים כדאמ' פ' אין משילין בביצה דפריך ולא מקדשין והא מצוה קא עביד ומשני בשיש לו [אשה] ובנים אלמא דלאו מצוה היא בשיש לו אשה והניחו לברך לכל המקדשין כאשר אני עתיד לבאר בע"ה על ברכת ביעור.
גמר מנטריה עד דבתרא ומיד צריך לבטל השאר באמירה ולימא הכי כל חמירא דאיכא בהדא דירה דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטל וליהוי כעפר'. ה"פ גמר בדיקתו שומר הפרוסות שבדק עד למחרת תרגום ממחרת עד דיומא דבתרא כדי שידע למחר אם הפרוסות קיימות. ומיד צריך. תפס הפייט דרך ר"ש שפי' במסכת פסחים הבודק צריך שיבטל מיד ולישנא משמע כן דתלי ביטול בבדיקה מדקאמר הבודק ולא אמר אדם צריך לבטל והטעם מתוך שיהא עסוק בבדיקה יהא נזכר מן הביטול וכן מוכחת כל האגדה. באמירה. נראה דלאו דוקא דהא אמרי' בפי' [אין] השבתה אלא בלב (אבו) [אכן] לפי (החרזתכם) [החרוז תפס] לשונו וכן המנהג. ורבי' פי' בפסחים מדכתב תשביתו ולא כתיב תבערו ולא משמע כן דקאמר תלמודא אך ביום הראשון מעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלמא בלשון הבערה הוא ועוד אי לשון ביטול היא הוה מצי למימר אחר איסורו אינו יכול לבטלו ופי' רבי' יעקב דבטול מתורת הפקר הוא וכתיב לא יראה דוקא שלך ונהי דהפקר בפני ג' הכא סגי בחד דודאי גומר בלבו להפקיע האסור ומורי רבי הקדוש זצ"ל מיישב פי' רבינו דתשביתו משמע ב' לשונות משמע כשיגיע א"ך שזהו חצי היום תשביתו תבערו ומשמע כשיגיע שעה א"ך יהא מושב' וא"ך לא מצו אוכוחי מהך דביום הראשון זהו ערב י"ט דמצי למימר כל חמירא דאיתה בהדה דירה דלא חמיתיה ודלא בערתיה ליבטל ולהוי כעפרא שהרי צריך לשייר מזון שתי סעודות וא"כ זכה בו אחר ביטול הראשון. והלכתא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה [דסתם לן תנא בפ"ב] דתמורה כותיה.
היכא דבדק בחורי ביתא והניח ארבעה או חמש כו'. פי' הניח עשר ומצא תשע יש לחוש שמא חולדה לקחתה וגררתה בבית הבדוק. וכן ת"ר בפרקין וגו' זה לשון התלמוד חורי הבית העליונים והתחתונים אין צריכין בדיקה משום דלא ניחא [תשמישתן]. ונקיקין כמו נקיקי הסלעים. זהרו גג היציע. זהרו מלשון המשכילים יזהירו ואם באת לפרשו לשון אזהרה טוב. יציע אפנטי"א ומשתמשים על גגו. וגג מגדלין ורפת בקר א"צ בדיקה. לפי שהבהמות אוכלין. ומתבן בית התבן. ולולין. של תרנגולין התרנגולין אוכלי' אותן: ואוצרות יין ושמן הנעולין. נראה דל"ג שמן דבשמן למה לי נעולין אפי' במסתפק יש קבע לאכילה ולא בעינן שיהו נעולין ולתיקון הלשון נוכל לומר ואוצרות (יין) [שמן] ויין הנעולין וקאי נעולין איין. בלי עולין. פי' אין מועיל להם עול אדם לבדוק. חור שבין אדם לחבירו פי' חור שבין שני בנ"א כל אחד בודק עד מקום שידו מגעתו והשאר מבטלו יש שאומר שאור לשאר. פלימו מיקל בחור שבין יהודי לעכו"ם שמא יעליל עליו העכו"ם כי היהודי רוצה לכשפו ולפי שעד היום הזה לא היה העכו"ם מרגיש שלא היה משתמש כי אם ביום ועתה שמשתמש בו לאור הנר מרגיש וכן לשון התלמוד התם (אומר) [יממא] ונהורא.
טענו המפרש והיוצא בשיירא פי' המפרש מיבשה לים והיוצא במדבר ותו אין דעתו לחזור קודם הפסח תוך שלשים יום שחל עליו חובת הביעור שדורשין בהלכות פסח למ"ד יום לפני הפסח אבל אי היה דעתו לחזור בפסח או קודם מאז שהיה דעתו לחזור חל עליו חובת הביעור ולפר"י דפי' טעם בדיקה משום דילמא אתי למיכליה א"כ הטעם פשוט שצריך בדיקה לעולם בשדעתו לחזור. ישראל דחמץ אתפקר ליה. הפייט יסד כר' יהוד'. כשנפלה מפולת על חמץ. כל מפולת על חמץ הרי בערו כשנפל ומיכסי מעינא אבל לכתחילה אין זה ביעור דאם עשה ביתו אוצר צריך בדיקה. בטוחים. לשון בטחון פי' אין לירא מעונש ביעור דחמץ זה. ג' טפחים. נהי דלגבי שמירת כספים בקרקע סגי בטפח דהתם משום אכסויי מעינא ובכך (אין) נכסה מעין אבל גבי ביעור בפחות מג"ט יש לחוש שמא יגלהו הכלב כשיראה אותו.
מוצא חמץ. אמרו חכמים א"ר יהודה המוצא חמץ בפסח בתוך ביתו כופה עליו כלי ומקבלו ואין מצוה מן התורה בשריפתו לפיכך אין יו"ט נדחה אצל ביעורו וסגי ליה בכפיית כלי להכירא בעלמא שלא יאכלנו ובלילה ישרפנו אבל אם לא ביטלו היה מותר לשורפו מן התורה דרב יהודה עצמו אית ליה פ"ק דכתובות מתוך שהרי התיר למבעל בתחילה בשבת ופ"ק דפסחים אמר ש"מ מדר"ע לא אמרינן מתוך דאי אמר מתוך לא היה מוכיח דאך ביום הראשון מעי"ט דאפי' ביו"ט היה יכול לבערו אע"ג דבעי צורך יו"ט קצת שהרי בחנם לא הותרה מלאכה ביו"ט כדאמרן אלא מעתה הוציאו אבנים לב"ה כו' ואופה מי"ט לחול דלקי למאן דלית ליה הואיל ואמאי לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא ודאי הואיל שהוא לצורך מצוה הרי הוא כאילו הוא צורך יו"ט ולהכי אי אמרינן הואיל היה הבערת חמץ מותר מפני שהוא קצת צורך מצות ביעור וכן קטן שהתירו להוציא היינו למול וס"ת לקרות ולולב לנענע. והכא דסגי בכפיית כלי היינו מפני שביטלו ורבי' שלמה ז"ל הרגיש בדבר וכן הקטנים שנושאים בבית הכנסת וכן המחזורים הם צורך יו"ט והקטנים ליתן שכר למביאיהם כדדרש ראב"ע בפרשת הקהל פ"ק דחגיגה וגם להביאם מבית הכנסת [כתב רבי'] שמעון בשם ה"ר מאיר שהתירו סופן משום תחילתן כדאמר בהנהו מילי דחשיב פ"ק דביצה ולא חשיב התם אלא משניות ומימרא וא"ת למ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל היכי מטלטל כלי יש לומר בצריך למקומו כדמשמע פרק כירה כמה ברייתות אליבא דר' יצחק ואחרי שמטלטלו לצורך מקומו יכול לטלטלו עד מקום שירצה וראיות רבות יש אי צורך מצוה חשיב כצריך למקומו. ובשם ר' יצחק בר' אברהם נאמר שהחיטה שנמצאת בתרנגולת בפסח שצריך כפיית כלי לחיטה כדי לשורפה בחול המועד כי שמא ביום הראשון תשביתו דאסיקנא לעיל שרוצה לומר תבערו לאו דוקא ביום הראשון דה"ה כל ימי הפסח ורבי' יעקב פי' דמזמן האיסור ואילך קרי שלא בשעת ביעורו שהרי מנותר למדנוה וקורא שלא בשעת ביעורו לאחר האיסור לפי שאין בני אדם ממתינים כל כך לבער וא"כ טעונה החיטה שריפה ולשורפה בי"ט א"א דשמא ביום הראשון דוקא וטוב להיות כופה עליה כלי וכ"ש לפירוש רבי' שלמה שפירש שלא בשעת ביעורו בשש אבל בשבע השבתתו בכל דבר וכ"ש ביו"ט א"כ אינו יכול לשורפה ביו"ט ולדבריו יכול לזורקה על יד עכו"ם וכדברי רבינו שלמה נמצא במכילתא ואני רגיל להביא ראיה לדבריו מההוא דקאמר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה וקאמר מדברי ר' יהושע דשרי לטמאות בידים חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טהורין ואינו יכול לחזור אחר כלים טהורין כדי להציל מן התרומה רביעית בטהרה וקאמר ר' יהושע דאף יטמאנה ביד והכא נמי שרי לטמאות התרומה הטהורה אחרי שסופה לילך לאיבוד מפני איסור חמץ וקאמר ר' יוסי אינה היא המידה משום דאיכא התם הפסד חולין משום מדומע שתאסור החולין אם תפול לתוכם אם לא יהיו מהם מאה ולהכי משום דלא יפסיד הוא דשרי ר' יהושע לטמאות ביד ולהציל החולין שלא תפול לתוכם אבל טהורה עם הטמאה לא (יפריד לית) [יפסיד ליה] ה"נ איכא הפסד עצים שיצטרך לב' מדורות וכל השמועה מוכחת דמיירי בשש וקאמר דאיכא הפסד עצים בביעור שעה ששית אלמא דבשש מצותה דווקא בשריפה דאי בכל דבר כדברי ר"ת א"כ ליכא הפסד עצים דהא יכול להשבית בכל דבר. נחזור לענין ראשון והא דאמר כופה עליו כלי אבל מחיצה לא בעי כמו חמץ של עכו"ם דהתם בעא למנטריה תמניא יומי אבל הכא לא בעי למנטר אלא עד אפוקי יומא טבא ולאורתא מבער יתיה. פס"ק. מכאן רוצים להחמיר על החיטה הנמצאת בתרנגולת בפסח לאוסרה אפילו לאחר הפסח אם לא שנמצאת ביו"ט אחרון לפי שצריכה כפיית כלי ואין זה היתר יותר מליום אחר. ולי נראה דליתא דהכא טעמא אחרינא איכא לפי שחמצו של עכו"ם הוא בידו מבחול ובאותה שעה יכול לעשות מחיצה אבל מוצא חמץ ביו"ט ע"כ סגי בכפיית כלי דהא א"א לו לעשות מחיצה ביו"ט ועוד אם החמרנו בחמץ שהאוכלו בכרת והחמירו בהיכר לעשות לו מחיצה עשרה נחמיר בתרנגולת שאינה כ"א מדרבנן דמה שהוא אסור במשהו זה אינו אלא מדרבנן. וראיה גדולה מן הקדרות והכלים שרוחצים אותם ומצניעים אותן עד אחר הפסח ואין אנחנו גוזרין שמא ישתמשו בהם ויאכל בימי הפסח ואין נראה לומר דשאני התם דכולי האי לא חיישינן שמא ישתמשו בהן ויאכל אבל הכא גבי תרנגולת ליכא אלא חדא שמא יאכל התרנגולת ולהכי חיישינן טפי דכולה חדא היא ואם ישתמש בודאי יאכל. ועוד (ההוא) [הבו] דלא להוסיף עלה דלדברי ר"ת ושאילתות הכל מותר בששים ואפילו לדידן משום סירחון בעופות ובדגים כדי שתפול על האור ותשרף הוי עיכול ואין בו עוד משום חמץ א"נ מעת לעת לדברי ר' יהודה ב"ב. והעולם נהגו להחמיר משום דשמא לא ילפינן איסור מטומאה דפלוגתא דריב"ב ורבנן לענין טומאה הוי ואנן נוסיף לגזור גזירות. הלכך נראה דבר פשוט שמותר להצניעה ולהשהותה ולעשות היכר ולא מבעיא לדברי ר"ת שפסק דחמץ ע"י תערובות מותר ופי' דאלו עוברין רוצה לומר מעל השלחן אלא אפילו לדברי רבי' שלמה שפי' אלו עוברין עליהן בבל יראה מ"מ הכא ליכא תערובות אלא טעם דרבנן כמו כלים הבלועים שמשהים אותם. ושוב מצאתי בתשובת רבי' יוסף בר יצחק מקינון שמתירה בפירוש לאחר הפסח ורבי' יעקב עצמו שלא רצה להורות חמץ בפסח בנו היה משהה אותו עד אחר הפסח כן כתבו בשמו ועיקר נ"ל. שמעתי אומרים על רבי' יצחק בר אברהם שהיה רגיל בפרוסה אחת לשהות מלשורפה עד תחילת שבע כדי לקיים ביעור דאורייתא כרבי' שלמה שפירש דשעת ביעורו היינו שבע [וברך] על אותה הפרוסה על ביעור חמץ ופליאה היא איך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת [שבע] ואמר טעם שלא לברך על הביעור משום שאינו כ"א מדרבנן כשבטלו ואע"פ שמברכין על נר חנוכה ומקרא מגילה כאן אין מצוה אלא להרים מכשול מדרך:
נפי ופטילי ויורה דאשתמושי בהו חמירא צריך לגעלינהו ולנחינהו בגו רבה זעירא. ולרבא ליעביד גדנפא ולירתחיה. בנורא. כולם מיני כלים שמשתמשים בהם חמץ. לגעלינהו פי' הגעלה פליטה שפולט האיסור. ומשפט הגעלה היא בכלי שמחזיק ס' כנגד כלי הנגעל בתוכו שאל"כ המים נאסרים וחוזרים ואוסרים כלי הנגעל שא"א יכול לומר שכל זמן שהמים רותחים אינו פולט שא"כ איך הוא נגעל ועוד נראה לעינים שהשמנונית נכרת בקדירה קודם שתרתיח מפני פליטת השמן שבקדירה וכלי מדין הגדולים שלא מצאו כלים שמחזיקים ס' השהום עד שלא היו בני יומן דאז היו נותנים טעם לפגם ואע"ג דנטל"פ נמי אסור לכתחילה היינו להשתמש בכלי שאב"י אבל המים שקיבלו מתחילת בליעתן פגם זה ודאי היתר גמור ואפי' בכלי כשר מותר להגעיל ואפי' בפחות מס' וכ"ש בכלי אסור שאב"י אמנם בערב הפסח קודם ד' שעות אין לחוש שהכל היתר ואיכא כמה נותנים טעם החמץ בכלי והכלי במים והמים במתכת והוי כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בכותח משום נ"ט בר נ"ט ואפילו נתבשלו בקערה של בשר התירו רבותי אפי' למאן דאסר בנתבשלו היינו בנצלו אבל במים לא ואני ראיתי בבית א"מ שרבי' ברוך הורה ועשה מעשה להגעיל כלים ב"י בע"פ קודם ד' שעות. ולרבא ליעבד גדנפא. פי' לכלי גדול יעשה שפה לפיו מטיט כדי שילכו המים בכל הכלי והעולם נהגו לנענע במקל המים עד שהולכים על גדותי הכלי ולסלקם מתוך הרתיחה ואח"כ שופכין מים צוננים על הכלי הנגעל ולא מפני תקנת הכלי שאלו נבלע ממים האסורין מים הצוננים לא היו מפליטים אלא משום דקיי"ל כרבנן דאמרי מריקה בחמין ושטיפ' בצונן ואמרי' פרק דם חטאת מידי דהוה אגעולי (מים) [עכו"ם] וה"ה דמדמינן געולי עכו"ם לקדשים ויש שמחמירין לשפוך אותם מים שהגעילו בהם מפני שהם מטונפים מן הפליטות ורבים מקילים אחרי שמשליכים ממנה המים מרותחים נגעלה וכן מנהג רוב העולם וכן דעת רבי' שלמה. ואם באתה להחמיר מפני הטינוף א"כ איך נגעלו הכלים האחרונים כשנגעלו בהם כלים הרבה. וקופיץ וכסוי קדירה וקערות של עץ וכוסות של עץ כולם בהגעלה מיהו כוסות של כסף אע"פ ששורין בהן פת ביין אין עיקר תשמישו במידי דמירתח וגם שכר אין רגילות לשתות בהן דהמגעילו יפה כחו. ואחר הגעלת הכלים אין צריכין טבילה ואין טבילה אלא בכלים הלקוחים מן העכו"ם ולא מפני איסור שהטבילה אינה מפקעת איסור ותדע שהכלים ישנים שליבנן האיסור נפקע ומפני שהם כחדשים צריכים טבילה [ובמכורין] הוא ולא בשאולין. והמושכנים מספקא לן אי משכנתא כזבינא ופסקו מקצת הגאונים להטביל בלא ברכה שהברכות אינן מעכבות וראיתי מורי רבי' ברוך שהורה ברבים שהכלי תלוי בדעת הישראל אם בדעתו שישארו חייב להטבילם וכ"כ בתשובת רבי' שלמה וי"ש יצא ידי שניהם ויטבילם עם כלי חדש ויברך על הודאי ויכלול אלו בברכה. ורחיים של פלפלין שגופו של עץ ובתוכם ברזל מתכות שלהם עיקר וצריכין טבילה ולא מיפטרי כמו כלי עץ וטוב להגעיל הכלי ברזל הישנים שמפתתין בתוכן פת לבן. ולא הצריכו טבילה אלא בכלים חדשים אבל כלים ישנים שהיו בלועים מאיסור והוגעלו חלילה מלהצריכם טבילה שהרי בתורה כשהזכיר הגעלה לא הזכיר טבילה אצלו וכן השיב ה"ר יוסף מקינון והביא עוד ראיה מירושלמי שנותן שם טעם הטבילה מפני שיצאו מטומאת עכו"ם ובאו לקדושת ישראל. ואפי' בגיעול קדשים לא בעינן רק מריקה ושטיפה. וכלי זכוכית ככלי מתכות לענין שצריכין טבילה כדאיתא פרק בתרא דע"ז ומכאן נ"ל להביא ראיה שאם נשתמש בהם איסור חם שדי להם בהגעלה ואף על גב דמסקינן פ"ק דשבת לעולם לכלי חרס דמו ה"מ לענין טומאה אבל לענין הגעלה יש ללמוד מכלי מתכות שאנו מדמים להם אותם לענין טבילה דטהרה מטהרה עדיפא ליה כדאמר פ"ק דקדושין.
סכיני דאשתמש בהו חמירא לאפרוחין. אי אפשר לעשותן חדשים הן משובחין. ואי לא מגעילן ברותחין. ובכלי ראשון הן מצוחצחין. ועץ פרור מגעילן ברותחין. פי' הסכיני שנשתמשו בהם חמץ בחמין ותרגום של בגדיך חמים וגו' הוא לבושך אפרוחין אם יכול לעשותן חדשים או כעין חדשים שהיה עושה רב אשי קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא זה טוב ואם לאו די להם בהגעלה ברותחין לפי שבלעו היתר כל השנה כולה ולא דמו לשפודים ואסכלאות שצריכין ליבון לפי שבלועים מאיסור כדאמרי' פרק בתרא דע"ז והגעלתם בכ"ר שפעמים רבות תוחבים אותם בתוך הקדרה להוציא הבשר וכן הקערות שלנו. ועץ הפרור הוא הכף. וקודם הגעלתם צריכים לנקותם כדי שלא יהא הטיט מעכב מליכנס בהם המים כשהם רותחין והסכין משחיזו תחילה כדי להעביר מעליו הטיט והחלודה אבל כוסות הצריכים טבילה אין תשמישן אלא ע"י עירוי ותתאה גבר ואין האיסור הולך בהם רק כדי קליפה רב להם לערות מים רותחים עליהם דכבכ"פ וראיה מנעוה ארתחו והתם ע"י עירוי הוא:
ענדו אגני וקציעי דקוניא ופחרא. אע"ג דפליטי שפיר לאשתמושי בהו אסורא. ואע"ג דרויחן ואיכא למימר דשליט בהו אוירא. אפ"ה קיימא איסורא. ענדו כלומר עיינו או מלשון אענדנו עטרות ולפי שהיה צריך לע' תפס לשון זה פי' עשו ענידה לדין זה. אגני היא עריבה שקורין מיי"ט בלע"ז ורגילין ללוש בה ובלועה ביותר ואסורה להשתמש בה בפסח פן ישאר בה כזית במקום אחד או אפי' בפחות במקום שאין עשוי לחזק דמסיק תלמודא דסמי קילתא מקמי חמירתא והלכך טוב לגוררה היטב או לתתה לנכרי ולחזור ולקנותה לאחר הפסח והמקילים סומכים על הביטול. קציעי דקוניא מוזכר בכמה מקומות לשון קוניא ופי' רבי' שלמה פלומיר בלע"ז לשון אשכנז גלייז"א קרוי"ך פסק בתשובותיו דאע"ג שאין נותנין אלא מגבן צריכין טבילה והעם לא נהגו כן ופי' רבי' יעקב שהוא כלי חרס מצופה מבחוץ בזכוכית וזכוכית תחילת ברייתו מן החול ולפי שאין מבשלין אותו יפה ומעורב בו החול לפיכך מדייבי ופלטי כדאיתא פרק כל שעה בפסחים אבל כשהזכוכית לבדו אז מתבשל יפה ויוצא כל החול ומתבטל החול. על אשר כתבתי טוב לגררה היטב [או לתתה לנכרי] ולחזור ולקנותה אחר הפסח אמת כי העולם נוהגין כן ואעפ"כ צריך לדקדק בדבר כי כתוב (בתוספותיו) [בתוספתא] ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שלא יערים אלא יתננו לו מתנה גמורה או ימכרנו מכירה גמורה רשאי הישראל לומר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקחם ממך אחר פסח.
פחר קדירה אין צריך לפלחא. אבל משהי להו עד לבתר פסחא. וקערות מותרות כי שקיל מדודא עלייהו לאנחא. ובורמי דגללא שריין בהדחה. פחר זה חרס וזהו קדירות אין צריך לפלחא שבירה וקיי"ל אל ישברו כשמואל. לפלחא [כמו יפלח] כבדי. ומשתמ' בהן אחר הפסח אין במינו ובין שאינו במינו דקיי"ל כר"ש דאמר חמץ אחר הפסח מותר ע"י תערובו' מכיון דלא עבר עליה בבל ירא' וב"י ועוד משעבר הפסח הופג טעמו בדופני הכלי ואין שייך לאסור כאן פגם לכתחילה מאחר שא"א לקדירות הללו אחר הפסח להיות שבח ועוד היה אומר מורינו ה"ר יעקב מפרובינ"ש שמאחר שאם לא היה משתמש בהן היו צריכים שבירה לדברי רב [הוה] דיעבד והביא ראיה מדאמר בפ"ב דע"ז דפריך תלמודא אמתניתין דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מההיא דלוקחים מהן בהמה לקרבן ומשני כאן דיעבד והא לכתחילה מצינו שאפי' לוקח לכתחילה מכיון שהבהמה כבר בבית העכו"ם זה נקרא דיעבד כ"ש שאין להטעין שבירה לקדיר' שנשתמש בה כבר. ודאי בפסח לא היה מועיל טעם פגם אחרי שהוא במשהו פחות ממשהו ליכא וכן שמעתי ממורי הרב ר' מנחם וכן נהגו כל גדולי דרום. ומכאן יש להקשות על מה שפסק מורי רבי' ברוך שהבשר שנמלח ולא נבדק המלח וכן דגים מלוחים כמו הריינ"ש ומקריינ"ש וכן חטה שנמצאת בתרנגולת בערב הפסח מאחר שבאות' שעה היה חמץ בששים ונתבטל שוב אינו חוזר וניעור מאחר שבפסח לא היתה לשם וכן חביות המתוקנות בעיסה בין הנסרים כדי לחברן והוקשה הרבה כגון מחודש או יותר אז מותר היין שטעם החמץ נתבטל קודם הפסח ובפסח כבר היה קשה וראיה מההיא דתנן במסכת כלאים צמר גמלים צמר רחלים צמר ארנבים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר להביא פשתן לשם מצינו שאע"פ שכלאים במשהו שאפי' חוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר אוסר ואעפ"כ כיון שנתבטל צמר רחלים בשל גמלים ברוב אינו חוזר וניעור כשמוצא הפשתן ואע"פ שהיא היתר בהיתר וא"כ קשה אמאי אמר רב ישברו הרי נתבטל היתר בהיתר. וצריך לומר דמיירי בקדירה שנתבשל בה דייסא או פירורי עיסה שקורין גרימשי"לש בלועה כולה מחמץ ובכל קדירות יש לאסור מפני שרגילים לבשל בהם דייסא וא"ת א"כ מאי פריך ולשהינהו לבתר פסחא וליעבד בהו שלא במינם הא ליכא ס' לבטל. ומצאתי במכתב רבי' ברוך שפי' ונגעיל אותם כמה פעמים עד שלא ישאר מן הטעם כי אם מעט וכן נ"ל דבלא"ה קשה והא (בטלה) [בכולה] קדירה (ומשערינן) [משערינן] ואין מבטלין. איסור לא שייך כאן מאחרי שאינו צריך לאיסור המתבטל לאוכלו וליהנות ממנו כמו עצים שנשרו מן הדקל שמרבה עליהם עצים מוכנים שמשים מגוף האיסור אבל ודאי אם היה נותן עם חלב מעט הרבה שומן כדי לאכול הכל זה היה אסור ועוד פי' ה"ר יוסף פורת דכיון דאיכא הכא משהו ופגם אין לאסור כנ"ל כדי ליישב פסק מורי רבי' ברוך ותדע דאפי' (לא) תאמר היתר אינו בטל בהיתר מ"מ אחר ד' שעות שהיה היתר באיסור ליבטל וכבר השיב ר"ת לרב ידידיה שאינו חוזר וניעור וגם רבי' שלמה התיר הבשר שלא נבדק מן המלח ורבי' יהודה התיר בפרי"ש אבל ודאי במקום שיש מלח גס שמכתתין אותו ושמיבשין אותו במחבת אז ודאי הוא אסור דבכולא מנא משערינן ויש כאן רוב טעם חמץ ובימי עלומי ראיתי הרבה מחמירים בדבר אבל מקרוב פשט ההיתר ברוב מקומות והמחמיר יפה כחו והמקיל לא הפסיד. ולפי דברי רבותי אם צלו בדיעבד בשפוד ישן בפסח יש להקל מפני שנתבטל כבר וכן עור אווז שנפשט ונמלח קודם פסח מאחר שלא ניתן במחבת אבל החטה או השעורה או אחד מחמשת המינין שנמצא בתרנגולת בפסח אסורה לפי שהחמץ בפסח במשהו ואע"פ דלענין טומאה אמרי' כדי שתפול לאור ותשרף דהוי עיכול בשל תורה הלך אחר המחמיר וריב"ב קאמר מעל"ע אי נמי לא ילפינן איסו' מטומאה. ואם לא נתבשלה החיטה בתרנגולת אך היא מלוחה נחלקו בדבר זה חכמי ישראל במאי"ן היו נוהגים לאיסור וכן רבי' יהודה והיו אומרים דכיון דבמשהו הוא אין לחלק ורבים נהגו לאיסור ואני שמעתי ממורי רבי' מנחם בשם בן רבי' יב"א שהיה אומר דאפי' באיסור משהו דבר שאינו מפעפע אינו הולך אלא עד כדי קליפה ופת חמה אינה מפעפעת וראיה מדתנן פרק דם חטאת רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה אינו אוסר אלא מה שבלע ובחולין פרק גיד הנשה אמר גבי מתני' דירך שנתבשל בה גיד הנשה אמר שמואל ל"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ושמואל אית ליה מין במינו במשהו ואע"פ כן קאמר קולף ואוכל ודוחק לומר דאליבא דתנא דמתני' קאמר דאית ליה דמין במינו בנותן טעם וגם ההיא דכיצד צולין משמע קצת בפלוגתא דרב ושמואל דהא לתוך צונן ואפי' מין במינו נחלקו ואע"ג דס"ל במשהו קאמר קולף וטעם יש בדבר שהרי משהו בחמץ כמו נ"ט בשאר איסורין ובמקום שאין טעם רק כדי קליפה למה נחמיר ולא דמי לפגם דמ"מ טעם יש ואפי' בפגם יש מקילין אבל שמעתי מרבותי שכל הקדמונים הושוו לאסור אבל בחיטה שאנו אוסרים בטעם מועט משום דשמא לא ילפינן איסור מטומאה יש לסמוך על רבי' יצחק בהפסד מרובה ובשמחת יו"ט ומורי הקדוש היה מורה בה להתיר וכן הוגד לי בשם ר' חיים כהן צדק וכ"כ רבי' ברוך אבל בצלי היה מחמיר מפני שהופכים את העוף בשפוד בשעת צלייה ומפעפע עד מאוד ואני לעצמי מחמיר אבל להשהותו עד אחר הפסח בכפיית כלי אין להחמיר וכ"כ רבי' שמואל בתוספת חולין אע"פ שבפסחים לא כ"כ וכן נמצא בתשובת רבי' שלמה ורבי' יוסף מקינון והחיטה ביו"ט טעונה כפית כלי ובחול המועד יקיימו בה מצות הבערה. מיהו במקום שאנו מוצאים החיטה שלימה בלא ביקוע התיר רבי' אליהו משום דקיי"ל לא נתבקעו מותרות ואע"פ שי"א דלא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחה על פי אביב של קלאים והן מתבקעות ובזה אין אנו בקיאין מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן. והקשה רבי' יצחק ע"ז דספק מוכן אסור אע"ג דהוי ספיקא דרבנן כיון שיש לו אחר יו"ט מתירים אזלינן לחומרא ולי אינה נראה קשיא דלא שייך הכא דשיל"מ דהמאכל מתקלקל לשהות כמו שתירץ רבי' יעקב וגם בשם רבי' חיים שמעתי בדבר החוזר לאיסורו מאליו כמו חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך דשיל"מ וכל שכן דבר שאין בעין כ"א טעם בעלמא אלא הא קשיא דספיקא דרבנן לא הוי בדבר שי"ל שורש מן התורה וכן קבלתי בשם רבי' חיים וראיה מההיא טבעת של ע"ז שנתערבה במאה שנפלה לים הגדול אחת מהן רב דשרי כר' אלעזר אבל לדידן אסור ואמאי הא הוי ספיקא דרבנן וכן פי' רשב"ם גבי אין מבטלין איסור לכתחילה דבדרבנן מבטלינן היינו בדבר (שיש) [שאין] לו שורש מן התורה וראיה לדבריו מפ' הערל גבי עיגול בעגולין דעולה אי אמרת בתרומה בזה"ז דרבנן אבל אי אמרת דאורייתא אפי' תרומת תאנים דרבנן אינה עולה מיהו לפי המסקנא נ"ל דברי החסיד קרובנו זצ"ל נכונים ולא מטעמיה אלא משום דלכאורה נ"ל דהלכה כשמואל דאמר נתבקעו ממש דעביד שמואל עובדא כשמעתיה ומעשה רב מצינו שמקיל בתלמודא להתיר. ואפי' במקום הדלקת נר בשבת דאיסור סקילה דשמא יטה פריך תלמודא מרשב"ג משום דמעשה רב כ"ש בדבר שיש גדולים שמורים להתיר בלא"ה. ועוד נ"ל שמצאתי בשכב"ר ברב אלפס דאפי' מר עוקבא לא קאמר אלא למיכליה דהוי חמץ דאורייתא אכל בגו תבשילא לא וכדי הוא לסמוך ואעפ"כ מפני המנהג אני מושך יד מן ההיתר והמקיל שלא להפסיד שמחת סעודת יו"ט לא הפסיד. וכן הקטנית מנהג להחמיר שלא לאכלם כ"א כשנתבשלו במים רותחים ואחר שמעתי כי מורי רבינו יהודה בעצמו היה אוכלם ואחריו נהגו רבים להקל וח"ו כי לא באת תקלה על ידם. ובשאלתות דרב אחאי מצאתי כתוב בסוף הלכות פסח וכל מיני קטנית מותר לבשל בין בפסח בין בשאר ימים טובים ועוד הוסיף רבי' משה בר' מיימון לכתוב בספרו שאם שרו במים כל היום אינו מחמיץ שאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון ואף כי בעיני הדברים נכונים והמנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות ואין במו משום דברים המותרים אין להקל בהם לפני האוסרים ואפי' בצנעה טוב לימנע ולאסור. (כי לעיל) על חטה שנמצאת בתרנגולת ונמלחה י"א דמליח שמלחוהו כדי לקדירה הוי כמו בישול ואומרי' כך בשם רבי' שמואל ורבי' יהודה נאמן בידינו שהרי שיעור מליחה לקדירה כשיעור לצליה ואין לחלק.
וקערות מותרות כי שקיל מדודא עלייהו. לפי דעתי הפייט תפס לשון ה"ג שכתבו דקערות שתשמישן בכלי שני כי שקיל מדודא ויהיב עלייהו שפיר דמי וכבר פרשתי שצריכין כלי ראשון לפי ששואבין בהן מן המחבות גדולות וגם מכסין בהם פעמי' רבות הקדירה ואין זה כדברי ה"ג ועוד ק"ל דסתם קערות הם של חרס כדאמר פ' כירה וכן בפ' כל שעה גבי זה וזה גורם קאמר קערות כוסות וצלוחיות אסורות ונ"ל דהכי פירושא כי שקיל מדורא ברי"ש דקיי"ל דאפי' קדרות אי הוי היסיקן מבפנים היו מותרות ומפני שהסיקן מבחוץ חיישינן אי עביד להו היסק מבפנים חייס עלייהו והקערות של חרס הן חלולות ורחבות והסיקן מבפנים כמו מבחוץ וליכא חייס' עלייהו וגבי בוכיא נמי פ' כל שעה אמרינן אי מלייה גומרי שפיר דמי וה"ה נמי לקערות וכ"ש הוא וזחו הפירוש כי שקיל מדורא האש ונותן על הקערות של חרס טוב.
ובורמי דגללי שריין בהדחה. הם כלי אבן גלל וסגי בהדח' ופליא' היא להתירו בהדחה ונ"ל שהפייט תפס הדחה מפני החרוז שלו וגם בתוספתא דזבחים מצינו וכלי אבנים אין צריכין מריקה ושטיפה אלא מדיחן היינו מגעילן כמו קדשים קלים דאר"ש אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן שנותן טעם. מדקאמר שנותן טעם א"כ היינו הגעלה וממריקה ושטיפה דצונן ממעט להו דהיינו לאחר הגעלה וכך הפירוש גבי כלי האבנים ובתוספתא דע"ז פרק בתרא שונה מדיחן בחמין. והמדוכות של עכו"ם צריכין הגעלה לפי ששופכים שם לפעמים שמנונית נבילה עם השומן והפלפלין שהם חריפין. והעולם נהגו שלא להגעיל כלי שיש בו טלאי ולא שמעתי טעם ואולי הטעם מפני שבולע שם ואינו יכול לפלוט כ"א מעט מעט ואין כאן כבכ"פ שהבליעה היתה בכמה פעמים שנשתמשו בו איסור ובנחת יכול לבלוע אף במקום הטלאי אבל לפלוט ע"י הגעלה שאינה כ"א לשעה אחת יש לירא שמא לא יכנסו המים הרותחין היטב ולא יפלוט.
צעי דמשהו בהו חמירא בשאר יומי כבית שאור שחמוצו קשה דמי. ואי אקראי אותביה ולא אישהי עמו לאשתמושי בהו שפיר דמי. זה לשון התלמוד כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור וכן לשון ה"ג במנא דלא עביד להכי וכן כל דבר שמשתמשין בו דבר חזק כגון שומין או פלפלין אסור להשתמש בו מצה ומכאן כוונו בכמה מקומות להחמיר במדוכות בפסח אפילו בהגעלה ואין מיכן ראיה דדילמא הכי קאמר אסורין אם לא בהגעלה וכן פירש בערוך. ור' יעקב לעת זקנתו אסרם ואעפ"כ התיר מדוכות העכו"ם בשאר ימות השנה בהגעלה ופליאה היא כי הפך נראה כי בחמץ אין משימין בו אלא מעט ואינו עולה לדבר גדול וה"ר יהודה בן ה"ר יום טוב פירש ההיא דהכא ללוש בהן מצה שכח החריף מחמץ העיסה וכן מצינו בשלהי כל שעה שהחרוסת מחמיץ העיסה אבל לא לשאר תשמישים וסגי בהגעלה וה"ר שמשון בר' יונה כתב בסדר שלו שהמדוכים אסורים וה"ר יעקב בר שמשון הגיה ופכין ונראים דברי המתירים ובפליי"שא בפני זקני עולם היו נוהגים היתר ובפני שלשה רבותי וגדולים רבים ובדרום היו כולם נוהגים היתר והמחמיר לקנו' חדש או לקלוף יפה כחו וכן אני נוהג במקום שאין חדש מצוי וכן שמעתי מרבינו יהודה אע"פ שהיה מקיל לאחרים.
קיטוף ביין ושמן עבידין מלמילש בהון בלילי קמאי קפדין. ואמהן דלא טבילן ועבדין דלא למילש בהו הוא הדין. קיטוף הוא טיחה על המצה ותופס הפייט כר"א ור' יהושע שאכלו [מצה] שנילושה בדבש מעשה רב או שמא ס"ל כתנא דאמ' אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו ובלישה ס"ל כת"ק דאמר אם לש תשרף מיד ואע"ג דמי פירות אין מחמיצין (היינו) [הכא] כשמערב בהן מים וכן פיר' בה"ג ובמגילת סתרים ומביאין ראיה מירו' דאמר וכולהו ע"י מוי גם בע"ז בתוספת' תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה ה"ז אסורה והכא גרס ר' יוסי מתיר ומסיק במחמץ במימיו ולא במחמץ בגופו והכי איתא בפ' כל שעה בסופו דאמר התם לא ליחרוך אינש תרתין שובלי ומסיק (אלמא) [אלא] אמר רבא מי פירות נינהו וכן פי' רבי' יעקב אמנם רבי' שלמה פירש אין מחמיצין חמץ גמור אבל חמץ נוקשה הוי ובירו' משמע קצת כדבריו דקאמר רב שמואל בר יצחק [היה] לו יין (תופס) [קוסס] יהב בגוויה שעדין בגין (ממע) [דיחמע] א"ל רב צריך אתה לבער ושמא נתן בו מים וגם נוכל לומר דסבירא לן כסהדותא דרבי עקיבה דמעשה רב מיהו נילושה בבצים נהגו כל רבותי לאסור ואפילו ביום אחרון דשמא לא מקרו מי פירות אלא מיין ושמן ודבש ותדע שהרי העיסה תפוחה ובימי עלומי ראיתי בנ"א נוהגים היתר בדבר ביום אחרון אך רבי' דוד צוה להשליכה במים וכן רבי' יהודה וכן מורי רבי' מנחם היה אוסרה והדבש שהוא מתמרים או אפי' מגוף דבורים אף ע"פ שממצות אותו מגופם הוי מי פירות כדאמר פ' בתרא (דסוכה) אשר תעשינה הדבורים ומתרגם רב יוסף כמה דנתזן דבורייתא ושטין ברום עלמא ומייתי דובשא מעשבי טוריא וכיון שבא מן הפרח הוי לה מי פירות ויש מחמירים על משקה הדבש שמתקן ישראל בביתו כגון [מע"ד] ואומרי' שמתקני' הדבש כקמח והיו מצריכין אפי' לבער כדאמר רב יצחק בר שמואל הו"ל דבש מזויף בסלת א"ל רב צרי' אתה לבע' ומעמידין ההיא דעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש בדבש שנלקט מן הדבורים וכן היה מורי ה"ד מנחם אוסרם ואפי' לפירוש רבי' יעקב שמפרש אלו עוברין מן השלחן מ"מ מדרבנן אסור לשהות גזירה דילמא אתי למיכל מינייהו ורבים נוהגים בו היתר וכן נראה ודבש בתמ' קאמר וכן נראה מדקאמר הוה ליה דבש מזויף בסולת משמע דסתמיה דדבש לאו בסול' ובדרום אחרי פטירתו של ר' היו נוהגי' כולם היתר לעשות משקה דבש אך יש שהיו מחמירים לקנותו בחביות גדולות שאז בוודאי לא היו מתקנים אותו בסולת עד שהיו משימין בקנקנים קטנים וטוב להחמיר וכן התאנים מחמירים רבים ויש מן הגאונים שמקילים וגם משימים אותם בחרוסת. והכלים שנשתמשו בהם חמין ע"י תערובות יש להם תקנה בעירוי ג' ימים כדאמר בירושלמי הני גרבייא דכותחא ימלא אותם ג' ימים מים מעת לעת.
בלילי קמאי קפדין. היינו למצות של מצוה דבעינן לחם עוני כדאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא.
ואמהן. פי' עבדים כנענים ושפחות שלא טבלו ולא נכנסו לקדושת ישראל אין להם ללוש מצות של מצוה ולא לשאוב המים דאין זה שימור לשם מצה כדאמרי' בעלמא נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד.
רקיקי מצות עושין זכר לעיגון. וצריך לשומרן מחמץ כהגון. וחש"ו אין לשין דילמא ישגון. ואע"ג דאפייה ישראל בר דיעה לא ינהגון. רקיקי מצות שאין עושין פת עבה בפסח יותר מטפח (וטפח) מפני החימוץ וה"ה בשאר ימים טובים מפני הטורח. ולשמן צריך לשומרן דאמ' רחמנא ושמרתם את המצו' שיהא שימו' לשם מצה. וגם על חמץ מחמירי' שלא לאפותה עד לאחר הביעור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואתקש מצה לפסח דבפסח כתיב האי קרא דעל מצות ומרורים ובפסח כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וה"ה למצה. וקשה בתוספתא קאמר י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת וקאמר ואופה מצתו בערב וכן שמעתי באשכנז מחמירים בדבר ובדרום לא היו מקפידים כלל רק היחידים משום הידור מצוה. ומורי חמי ה"ר אברהם בן רבי' ר' חיים היה אומר דאין לחוש דלא אתקש אלא לענין אכילה ולא לענין עשייה ולא לשאר ענינים ותדע דהא אמרי' המוציא (חמץ) [בשר] של פסח מחבור' לחבור' לא יצא ידי חובתו ודין זה אינו במצה אלא לאו לכל מילי אתקש ועוד ראיה פשוטה מחלות תודה ורקיקי נזיר דאמר לקחם בשוק יוצא בהם ואע"פ שנעשו על חמץ ויוצא בהן משמע לכתחילה. ואפי' תדחה לומר דאיירי בדיעבד מ"מ ראיה היא [דהא] חמץ שנשחט עליו הפסח הפסח פסול. ועוד הביא רבי' יצחק בר' אברהם ראיה מירושלמי דגרסי' התם סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין א"ר מנא כי היכי דפליגי בסוכה ישנה פליגי נמי במצה ישנה ור' בון אמר במצה כ"ע לא פליגי להיתר דתני התם ואופה מצתו כדי לאכול למחר והיינו לאכול בשבת ג' סעודות כמו שאבאר (בע"ש) [בע"ה]. ואעפ"כ אני מחמיר לעצמי רק בשעת הדחק משאר מצות ואע"פ שהדבר פשוט להיתר.
זכר לעיגון. שאכלו לחם עוני וחש"ו [אין לשין דילמא ישגון. אע"ג דאפייה ישראל] לא ינהגון דלא ידעי למיעבד שימור כדבעי ואע"פ שעיקר השימור מן האפיה וישראל חכם אופה ואעפ"כ בשעת לישה כמו כן צריך שימור גדול והא פשיטא דעיקר השימור בשעת הלישה. וראיתי בשכ"בר בשם הקדוש רבי' יעקב דאורליינש באפיה ישראל לא ינהגון. היה מפרש אע"ג דלגבי גט מועיל ולגבי שחיטה דיעבד מ"מ לכתחילה החמירו משום חומרא דחמץ ועוד שנוהגין לעשות חמץ ולא ישימו על לבם ליזהר. ואעפ"כ חכם גדול בדרום הגיד לי שזה לשון ה"ג דאפייה. לא נהירא לי: ובליש' המצות רבו מנהגים ומדינות חלוקות ולכאורה היו נוהגין בימי חכמי' כמונו מדאמר היא מקטפת וחבירתה לשה כו' ואמרי' נמי כ"ז שעסוקות בבצק אינו מחמיץ ופליאה היא איך מניחין אותם כל כך זמן רב ויפה כח מי שיכול ללוש אחת ולהשליך בתנור וגם ללוש קצת רחוק מן התנור מפני הבל התנור. וגם אני משתומם מנעורי על העושים בסריקים בציורין דרך אומנות שהרי חכמים אסרו כולם ואפי' לעשותה בדפוס לקובעה כיון פן יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין. וגם בכמה מקומות בשכב"ר היו נוהגים למלוח המים למען יתנו טעם למצות וההיא דהא במשחא ובמלחא יש להטותה לב' צדדין אך בארצינו היו משימין מלח בפת כדי לנפח. ובכל צרפת נוהגים איסור גדול בדבר וכן היו נוהגים במדינתנו. ותשובת גאוני לותיר ראיתי שכל האוכל מצה מלוחה כאלו אכל חמץ בפסח ומביאים ראיה דאפי' בכותל מוסיף הבל כדאמ' מרחיקין את המלח מן הכותל בלא יחפור וכן לגבי הטמנה מצינו שמוסיף הבל כדאמר אין טומנין במלח כ"ש בעיסה גם בלשון חכמים גבי עורות מצינו מצה דלא מליח בגיטין פ"ב ובשבת פ' המוציא ואין להקל. והמצות צריכות שיהיו אפויות יפה ואם לאו ישרפו מיד והשיעור כדי שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה וכן לחמי תודה וכן פסק רבי' יצב"א דקרימת פנים דאמר לענין ערב שבת ולא הפת ע"ג גחלים אלא בכדי שיקרמו פניה בתנור היינו בכי האי שיעור' תדע דאמר וכן לענין לחמי תודה פ' כ"ש ואמרי' הלחם אינו קדוש עד שיקרמו פניו בתנור מצינו דקרימת פנים היינו האי שיעורא. ועל כלי חרס וכן על גבי קרקע מותר לאפות. ומצות עבות יותר מטפח אסורין וכן מצינו בלחם הפנים דעוביו טפח ואעפ"כ יש לומר כי לא החמירו חכמים אך לכתחילה ואפי' בפחו' מטפח יש ליזהר כמו שאמרו חכמים אם אמרו בפת עמילה וכו' ומסיק מאי פת עבה פת מרוב' וכן בכמה מדינו' נוהגים במצות עמילו' בכלי וחמותי ז"ל אמרה לי בשם מורי חמי ה"ר אברהם בן רבי' חיים שהיה נוהג איסו' בדבר מפני שא"א ליזהר אם לא ישתייר בין עמילה לעמיל' מעט עיסה ומחמיץ בשהייה ואם התירו בלחם הפנים היינו מפני שהכהנים זריזים הם כדאמר גבי פושרים ועוד גבי עמילה דאמר תלמודא לא הוי בכלי אלא ביד כדאמרי' שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש. ושיפה ביד ובעיטה באגרוף:
שנו שאין לשין בבת אחת למעלה. מחמשת רבעים קמח וכן לחלה. והעומר מוכיח לה. והאשה לא תלוש אלא במים שלנו הלילה. פי' אין לשין יותר מחמשת רבעים קמח פן יבוא לידי חימוץ כשהלישה מרובה כדאמר הני נשי דידן נהוג למילש קפוזא בפיסחא ואע"ג דמפקע להו מחלה יכול לצרפם על ידי סל כדרבי אליעזר דאמר אף האופה ונותן בסל הסל מצרפן לחלה ואפי' אם לא לש רק מידה אחת יכול מעתה לבוא לידי חיוב חלה ומנהג לתתם אחר אפייה או בסל או אפי' על גבי טבלא שיש לה לבזבזין גבוהים יותר מן המצות ובוצעים אחת מהם לפטור כל המצות דלפטור מאחת על כולם לפי ת"ק דפליג אדר' אליעזר בצירוף סל מודה כדאמרי' כל שמקפיד +שאינו מקפיד+ על תערובתו הכלי מצרף ואם נוגע המעט שקורא חלה אל שאר המצות טוב. וטוב שלא להפרישה כשהלחם חם יותר מדאי פן תגע חלה חמה אחר הפרשתה בשאר המצות ויהיו טבולות לחלה אחרי שהיד סולדת בהן. אחר הפרשת' ישרפנה אם הפרישה בחול אך אם לש ביום טוב ורוצה להפריש חלה מפריש ומברך עליה להפריש תרומה שהכתוב קוראה תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה ואינו שורפה דאין שורפין קדשים ביום טוב ולא תרומה שנטמאת אך המשפט לאפותה תחילה ואחר כך להפריש לפי שכל חלות טומאות ארץ העמים והאפיה תהיה שלא לצורך שאסור לאכלה ולהניח העיסה אי אפשר פן תחמיץ א"כ צריך לאפות תחילה ואח"כ לקרות שם ואם יש שם כהן קטן שראוי לאוכלה או כהן גדול שיבטלנה ברוב כדרבה שהיה כהן שבא מעלי והיה מבטלה ברוב אבל מצות עשויות האפויות מערב יו"ט שיכול להפריש מעיו"ט בזה אמרו חכמי' אין מגביהין תרומו' ומעשרות ביו"ט ואם שכח מעיו"ט ולא הפריש אין לסמוך על שירי המצות להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש כדין תרומה בח"ל דאם היתה כל העיסה שנילושה יחד אז היה מותר דלא בעי' מוקף בתרומ' חלה אך מצות הנילושות כל אחת לבדה חל החיוב מאותה שעה אין להם דין זה וצריך לאפות מידה אחת ובשעת הפרשתה יפריש בשביל כולם ותפטור האחרות בצירוף הסל. ויש אוסרי' משום דהוי מתקן ביו"ט. ומורי אומר דאיסו' הפרשה אינו רק מדרבנן כדתנן אלו הן משום שבות. ובגלגל ביו"ט הקילו חכמים ואפי' גלגל מעיו"ט שרי (רבא) [רבה] וכל האיסו' אינו רק משום קנס שקנסוהו שהיה לו לתקן מעיו"ט וא"כ במקום שנתקן מאליו ואין נראה כמתקן אע"פ שמפרישה עם אחרות אין לקנוס ולא דמי לשוחט בהמה וחיה ועוף דאסור לכסותה בשאין יכול לכסותו בדקירה אח' לפי שנתערב בדם בהמה שאין טעון כסוי והוי כטורח שלא לצורך אבל כאן דצריך לפת חמה ואין מתעסק כלל במצות אם מתכוין בלבו (שיפסדו) [שיפטרו] מהני ודמי ליכול לכסותו בדקירה אחת ואע"פ שדם הבהמה נכסה אחרי שנתכסה עם דם החיה אין בכך כלום. ואם באת לחלק מפני שאינו מתוקן בכיסוי אבל כאן שאר מצות דיש כאן חשש תיקון לא צא ולמד ממים שמשיקים לטהר ואפי' כלי מטבילין ע"ג מימיו לטהרו ביו"ט כדרבנן דרבי' נינהו אע"פ שעושין מעשה בגוף הכלי התירו חכמים אגב דבר אחר וכן נדה ואין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה מתוך שלא התרתה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא וכ"ש ההפרשה שיש להתירה אפי' בגלגל מעיו"ט ואין עושין בהם שום מעשה כי אם מחשבה אגב מצה המחוייב' שאין לפקפק. חמשת רבעים במדות גדולות משבאו לציפורי וכרבנן דרבי יוסי דלא בעוועוד והם חמשה לוגין. והם בצי' כמנין חלה זה לפי מידה מדבריו'. והעומר מוכיח לה. דהעומר הוא עשירית האיפה ואיפה ג' סאין וסאה ו' קבין וקב ד' לוגין ולוג ו' בצים הרי שבאיפה ע"ב (בצים) [לוגים] קח עשירית מע' לוגין הם ז' לוגין ונשארו עוד ב' לוגים הם י"ב בצים עישור י"ב ביצים ביצה אחת וב' בצים הנותרים י' חומשין עישור שלהם חומש ביצה ובאותה מדה אנו מודדים. אך משבאו לירושלים הוסיפו שתות והכניסו ששה בחמשה באו לציפורי הוסיפו שתות והעומר נקרא לחם דכתיב לקטו לחם משנה וילפינן לחם הדיוט מלחם גבוה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכיצד מודד מכניס מ"ג בצים שהן כמנין חלה דבשביל חומש לא דק דיש בצים גדולים וגם כשמודד הקמח שהוא דבר יבש. ומשימין בכלי מלא מים על כל גדותיו מים הנשפכין חוץ זו המידה וכן שנינו בתוספתא נזיר ששתה מכל משקין האסורין לו מתרין בו ואם שתה חייב על כל אחת ואחת וכמה שיעורו כזית וכולם מצטרפין לכזית יין והחומץ כיוצא בהן וכיצד יעשה מביא כזית אגורי ונותן לתוך כוס מלא מים ואם [שתה] כיוצא כמה שיפול מאליו חייב ואם לאו פטור. אגורי שם מקום ויש מפרשים ששמנו אגור בתוכו ויפלוט יותר:
והאשה לא תלוש אלא במים שלנו הלילה מפני שניסן ימות הגשמים לענין הילוך החמה עד התקופה והחמה מהלכת בשיפולי רקיע ונמצאו מעיינות רותחים וחשו חכמים לכמה עיירות שאין להם אך מימי מעיינות ואמרו שילינו בלילה למען יצטננו עד יום המחרת. ושיטה זאת [רחוקה] מדעת שכמה פעמים נופלת תקופת ניסן קודם ארבעה עשר ונמשך ניסן אחר ימות החמה יותר מאחר ימות הגשמים וגם קשה לומר שעשו תקנה בשביל המעיינות. ור' חיים כהן פי' משום דאמרי' פ' מי שהיה טמא חכמי אומות העולם אומרי' בלילה חמה מהלכת מתחת לארץ על התהום ומחממת המעיינות ובזה דברי' נראי' שהרי ביום מעיינות צוננים ובלילה רותחים לפיכך מלינן עד הבקר ומצטננין בעמוד השחר והן צוננין יפה. הלכך אסור לעשות מצות קודם עמוד השחר אם נשאבו באותה לילה ואע"פ שמעיינות צוננים ביום אין להתיר מים בלא לינה אבל לשאוב ביום ולהלין בלילה יש שאסרו המצות אפילו בדיעבד ושיבוש הוא שהרי ביום צוננין אפילו יחשבום בלילה רותחים ולפי' רבינו שלמה אין חילוק בין שאיבת יום לשאיבת לילה ובה"ג כתב מצוה למימלי ביני שמשי וכוכבי כדי שירד עליהם הטל ויצטננו יפה. אך דיעבד אין לחוש אם אפו מצות בדיעבד במים שלא לנו נראה להיתר דבעברה ולשה לא איפסיק לא איסור ולא היתר ורב אשי דאמר אטו כולהי בחדא מחתא מחיתא הוה לא אמר רק משום קנס ובשל סופרים הלך אחר המיקל. גם פי' רבי' שלמה דרב אשי לא קאי רק אחמין דחמי חמה ולישנא דתלמודא משמע דמפסיק דרשה דרבא בין מים שלנו ובעיא דעברה ולשה. ועוד דלא דמי לבציקות של עכו"ם דהתם לא פשעה אבל הכא פשעה ויש לקונסה. בסברא זו לא נפסיד. ועוד פפונאי שלא היה להם מים שלנו מה עשו באותו פסח:
תמימים שנו במשנה המהוללה. במשנה ששנינו מי תשמישו של נחתום ישפכו ותניא שופכן במקום מדרון ואין שופכין במקום אישבורן דילמא יקוו המים במקו' אחד ויחמיצו כדאמרן בתלמוד היכא דנפישי וקוו (לעיל) [ואפילו לפי'] ר"ת שפירש דחמץ נוקשה ומעורב אינו בבל יראה מ"מ מדרבנן אסור גם יש לחוש פן ילוש בהן עיסה ומי תשמישו היינו מים שרוחץ בהן ידיו אחר שלש עסתו ומן הבצק דבוק בהן הלכך נהגו לרחוץ ידיהם והכלים שלשו בהם ולהשליך המים במקום מדרון שלא יתאספו יחד: יין כי יתאדם. בערבי פסחים מפיק מקרא דמצוה לחזור אחר יין אדום דכתיב אל תרא יין כי יתאדם פי' אל תחמדנו כמו ראיתי אבותיכם ומדאצטריך קרא ליזהר עליו מכלל דמעלי ולפי הפשט אל תרא אל תבזה כמו אל תראוני שאני שחרחורת וגו' וגם יין אדום זכר לדבר שהיה פרעה שוחט תינוקות כשנצטרע ועוד זכר לדם פסח ודם מילה קונדיטון. פי' מבושל והוא לשון ירושלמי בשקלים מכאן שמברכין על יין מבושל כך פירש התם והטעם משום דאשתני לעילויא דתניא במסכת תרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ואפילו רבנן דחיישי היינו מפני שממעטו אבל בהא מודו שמשביחו וכל דאשתני לעילויא מברכין עליו בורא פה"ג והא דפסול לנסכים היינו משום דדרשי' זבח ונסכים מה זבח דלא אשתני אף נסכים ומבושל הרי נשתנה אע"ג דאשתני לעילויא. ויין שריחו רע מברך עליו בורא פרי הגפן וריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא דהלכה כר' יוחנן דאמוראי קיימי כותיה וכן פסק רשב"ם אבל לקידוש פסול מפני כבוד גבוה דכתיב הקריבהו נא לפחתך ושמרים שיש בהן יין מברך שהכל משום דקהויא בעלמא ומים הניתנים בחרצנים אי רמא תלת ואתא ארבעה חמרא אבל בפחות לא דאפילו רמא תלת ואתא תלת וטפי מפלגא מוהלא מים נחשב וכן פסק רבי' משה אבן מיימון ואם בעת שיש ענבים ואין לו יין אפילו לסחוט אשכול של ענבים יכול לברך ולקדש עליו כל שכן יין הניסטוון שהוא יין מתוק ואם אין לו יין מקדש על הפת אם הוא שבת אומר ויכולו ומברך המוציא ואומר קידוש ומברך על אכילת מצה ומטבל בשאר ירקי ועוקר השולחן או הקערה אשר עליה המאכל ואומר מה נשתנה ומברך על המרור וטובל ואוכל וכריך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה וגומר סעודתו ואוכל אפיקומן. ולדידן דתופסין אנו כדברי ר"ת דפי' ההיא דמקדש אריפת' שהיה סומך קידוש לפת כמו שאנו עושים כשהיה רעב לאכול והיה נוטל ומקדש ובוצע וההיא דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים היינו בחול שדרך להפליג אבל בשבת לא אע"ג דס"ל לרב דיש קידוש שלא במקום סעודה מ"מ אין רגילות בשבת וי"ט להפליג אך לסעוד מיד וזימנין דחביבא ליה חמרא שלא היה רעב אך צמא היה עושה תיכף לקידוש יין שהיה שותה והולך לו וכשהיה רעב היה נוטל ידיו ובוצע ומקדש דאית ליה קידוש שלא במקום סעודה וזה סמך גדול למנהג דנוטלין קודם קידוש אבל לקדש ע"י הפת לא מצינו דדברי קבלה אמרינן זכריהו על היין כדכתיב זכרו כיין לבנון ועוד הבדלה דקילא מקידוש לא הויא אלא על היין כדאמרינן סבור מינה קדושי לא מקדשינן אבדולי מבדילינן אעפ"כ אין מבדילין על הפת דאמימר בת טוות כ"ש דאין מקדש ועתה יעשה בפסח קידוש בשאר משקין דאז הוא נחשב חמר מדינה כמו שכר כל השנה כולה:
ארבע כוסות הללו. ד' כוסות תקנו חכמים על הסדר כדמפרש בערבי פסחים והם כנגד ד' לשונות גאולה האמורה בפרשה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי. ד' פעמים כתוב כוס בפרשת שר המשקים ובפרק גיד הנשה נדרשים וכנגד כולם אנו צריכים ועוד נדרש כנגד ד' כוסות של תרעלה שעתידה אדום לשתות וד' כוסות נחמה של ישראל. וד' כוסות הללו שנתקנו על הסדר אם שתה כולן עם כוס ראשון זה אחר זה צריך למזוג עוד ג' כוסות אחרות וכ"ש אם עירב ארבעתן לתוך כוס אחד דלא מיקרו אלא כוס אחד כדברי רשב"ם וצריך למזוג עוד [ג'] אחרים כדי לצאת ידי חירות כאשר אמרו חכמים. כוס של ברכה צריך שיהא בו כדי רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית שהם ביצה ורביעית זה נמנה עם רביעית יין לנזיר שהוא חצי שיעור למנחות והיינו חצי לוג ויינות שלנו אינם חזקים ואין טעונין מזיגה ויוצא בהן ידי חירות ואם השקה מהן משהו לבניו ולבני ביתו יצא: אחד אנשים ואחד נשים אלו כאלו. דעיקר הנס בא על ידם כדאמר בשכר צדקניות שבדור נגאלו ישראל וכן בנר חנוכה ומקרא מגילה ובירושלמי איתא ר' הוה פקיד לאינשי ביתיה לשמוע קלא דמגילתא שאף הן היו בספק בכלל להשמיד להרוג ולאבד: ומחלקים לתינוקות וכו'. פי' רשב"ם יש מקומות בספרד (שמבשלין) [שמייבשין] אותן במחבת לאכול בקינוח סעודה דמקליות חדשות א"א קודם הקרבת העומר או האיר המזרח. כדי שישאלו מה נשתנה שמצוה לחזר [אחר זה] שאף ר"ע היה ממהר לבוא מבית המדרש בשביל זה. סחו שהנשים. פי' אמרו חכמים אע"פ שהנשים פטורים ממ"ע שהז"ג דילפינן מתפילין ותפילין מ"ע שהז"ג דלילה לאו זמן תפילין דתפילין הם אות ויצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות ותפילין איתקשו לת"ת וא"כ ילפינן מתפילין דכל מ"ע שהזמן גרמא כגון סוכה לולב ושופר וציצית שזמן גורם לו שכסות לילה פטור אף ביום וכסות המיוחד ליום חייב אף בלילה ואחרי שכסות יום גורם קרי ליה זמן גרמא ובכל הני נשים פטורות וחייבות אם חפיצות לקבל עול מצות ולברך כמו שמברכין על התורה כשעולות למנין שבעה אם לא מפני כבוד ציבור ותפילת ערבית שהיא רשות אעפ"כ אנו מברכין אותה בברכותיה וכן רב יוסף אמר מאן דאמר לי סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן אבל במצה חייבות דאתרבו למצה מכלל דס"ד למפטרינהו ולמידרש קרא לקולא מרישיה לסיפיה ומאחר דאתרבו לאיסור חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה מכל שישנו כמו דאתרבו לקידוש היום משא"כ בציצית דלא דרשינן כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה דמיעוט כתיב גבי ציצית בני ישראל ולא בנות ישראל כי היכי דדרשינן. גבי טומאה בני אהרן ולא בנות אהרן ועוד לגבי מצה סברא היא להקל דדרשינן חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות לפטור ואי לאו דכתיב האזרח להוציא את הנשים בסוכה הוה ילפינן חמשה עשר ממצה לחייבן והשתא ניחא דאצטריך קרא ולא אמרינן שאף הן היו באותו הנס. מיהו מאותו טעם לא הוי רק מדרבנן:
פירשו (רבותינו). חכמי' פירשו דמצה צריכה הסיבה והיינו של מצוה שכשטעמו המצה כבר היו כל ישראל בני חורין אבל המרור זכר לוימררו את חייהם הוא שהיו משועבדי' ועבדי' אין צריכה הסיבה. ויין צריך הסיבה. מסיק תלמודא דכל ד' כוסות בעו הסיבה ומדרש איתא שהיה פרעה צועק ונשמע קולו בכל ארץ [מצרי'] קומו צאו עד הנה הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך עבדי ה' באותה שעה אמרו הללו עבדי ה' שבשעה שאכלו מצה היו בני חורין: ומבעי ליה לכסכוסי טובא. צריך ללעוס המרור כדי שיהיה טעם מר בפיו כדאמרינן בלע מרור לא יצא: הסיבת ימין הסיבה אינה. אין זה דרך חירות אפילו שלא בשעת אכילה ואפילו בביהכ"נ כשנופלים על פניהם אין נופלין אלא על צד שמאל שנראין בני חורין יותר ככה פי' רב האי גאון ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט. כלומר עוד טעם אחר יש בסעודה שהיא סכנה בהיסבת ימין ופירש [רשב"ם] שהוושט דרך ימין ואם יהיה מוטה לצד ימין פתחי כובע שעל פי הקנה נפתח ונקלף כלפי ימין ונכנס מאכל דרך הקנה ויהיה סכנה וסעד לפי' ר"ש מן הפייט שפייט שמא יקדים: פרקדן. על גבו ואין [זה] דרך האוכלים: אשה אינה צריכה. מפני שהיא כפופה לבעלה ואין לה נכון להראות לפניו שררה וחירות: ואם חשובה היא נדונה. כגון גברתנית כמו הכא באשה חשובה עסקינן גבי שבת ואחרי שהיא גברתנית צריכה הסיבה: קמי אב מיסב הבן. בן אינו כל כך כפוף לו לאביו שיפטר מהסיבה ותלמיד אינו כן דמורא רבו עליו וסתמא ברבו מובהק וחולק לו כבוד יותר מאביו דלענין הקדמת אבידתו בעינן רוב חכמתו הימנו. מיהו היה נראה אחר דמייתי תלמודא מורא רבך וקרא איירי ברבו או בת"ח מופלג א"כ הכא דמייתי תלמודא מורא רבך כו' ומפיק ליה מאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח (או דבר אע"פ שרי אינו מופלג אף על פי שאינו רבו אילו להסב): שוליא דנגרי. תלמידו של אומנות אינו מוזהר בכיבוד ושוליו מלאים את ההיכל מתרגמי' תלמידוהי: והשמש שאכל כזית. אע"ג דמצות של מצוה מצוה לאכלם בהסיבה השמש שצריך לעמוד תמיד מן השולחן אפילו לא אכל מהם רק כזית בהסיבה יצא. טעמו לחטוף מצה. טעמו לשון טעם שמסלקין הקערה שלא יאכלו התינוקות הרבה וישכחו לשאול מה נשתנה דאם יאכלו ישנו א"נ לחטוף למהר קודם שישנו ועוד דמצו' למהר אכילתו קוד' חצות כדסתם לן תנא באיזהו מקומן ובערבי פסחי' ולא כסתמא דמגילה ואפילו תהא זמנה כל הלילה יש להחמיר בה כמו בק"ש מאחר דמצה דאורייתא: וחייבין. פי' בזמן רגל היו חייבין בבשר [משום] שמח' והשתא ביין: בארץ ישראל. שם היה פשתן יקר ונחמד להם:
בערב הפסח סמוך למנחת ראשון. פי' ערב ששוחטין בו פסחים הרבה גם זה כפל מלה. למנחת ראשון. למנחת י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר וכו' דאי אפשר לומר סמוך למנחה גדולה שהיא מנחה ראשונה דלא היה קורא לה לשון זכר ועוד דמסקנא דתלמודא סמוך למנחה קטנה תנן בתחילת שעה עשירית דמנחה קטנה היא בט' ומחצה שהוא זמן התמיד לכל המאוחר: לא יאכל אדם. פי' אפילו התפלל דסמוך למנחה קטנה כ"ע מודו דאסור ואפילו הא דלא קיי"ל כריב"ל דאמר כיון שהגיע שעת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום והיינו מנחה גדולה דריב"ל איירי בה כדאמר בירושלמי ר' יהושע פקיד ליה לברוי כד עליתו לאריסתוון משית שעי ולעיל צלו ובתר כן תיכלון אריסתוון היא סעודה גדולה כדאמרינן עתיד הקב"ה לעשות אריסתוון לצדיקי' לעתיד לבוא ובהא נמי סבירא לן כותיה דאסור מיהו מהפסקה לא ס"ל כותיה אך מהפסקה במנחה קטנה צריך דאמר תלמודא אלא סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין לימא תהוי תיובתיה דר' יהושע בן לוי וכ"ש שלא להתחיל וא"כ רוצה לומר כאן אפילו התחיל אך במיני תרגימא אע"פ שהם מז' המינים כדתנן מברך עליהן במ"מ אעפ"כ אינם (גומרים) [קרואים] אכילה גסה ובמצה אסור דכל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו פי' שהוא גרגרן ומה"ר מאיר מפרובינש שמעתי דמדמה אוכל מצה בערב הפסח לבועל ארוסתו משום שטעונה ז' ברכות בלילה קוד' אכילתה כמו שארוסה טעונה קוד' שתיבעל בהיתר. וצריך לומר שהיה יכול לאכול מצה עשירה שלא היה יוצא בה בלילה וכן היה רבינו תם נוהג לעשות כל ערב הפסח ולא נודע טעמו למה היה נזהר מחמץ אי משום ההיא דירושלמי דרבי לא הוה אכיל בערב הפסח לא חמץ ולא מצה לא חמץ מההיא דמכשיר ר' יהודא בן בתירה בפסח ששחטו י"ד שחרית וא"כ כולי יומא זמן פסחא ונאסר בחמץ והא לא קיי"ל הכי ואי מו' שעות והלא הוא אסור משו' מצה לתיאבון. וכשחל י"ד בשבת אז מנהג טוב לאכול הכל בשבת ולא יצטרך כ"כ לחזר אחר ביעור בשבת. וכן בירקי מותר לטבל. ולשתות חמרא כל היום שרי דחמרא מגרר גריר וכן הפי' כל דכפין ייתי ויאכל כל מי שמרעיב עצמו כדי לאכול מצה לתיאבון ומ"ש שאדם ממלא עצמו מסופגנין היינו באותה סעודה עצמה שיכול לאכול מצה דרווחא לבסימא שכיח: עד האישון. גבי שבת ויו"ט לא שייך למתני עד שתחשך למאן דאית ליה (שהרי) תוספת שבת דאורייתא ויכול לאכול (בערב) [קודם שתחשך] מה שאין כן בפסח דאינו יוצא ביום דכתיב בלילה הזה ופסח (טובל) [נאכל] על מצה וכן הדין מתחילת שעה עשירית אין מתחילין ערב הפסח ואם התחיל וקדש היום מפסיק בקערות השלחן ובערב שבת ושאר ימים טובים מתחילין כדר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך ולא כדברי ה"ג ואם קדש היום פורס מפה ומקדש להראות סילוק השלחן:
ובבואו מבית רחשון. בית התפילה כדכתיב רחש לבי דבר טוב: מוזגין לו כוס ראשון. אחר בדיקת נקבים נוטל נטילה אחת דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן והפייט תפס לשון התלמוד דתני מוזגין הכוס ואחר כך נוטלין לידים וכבר פי' ר"ת דהיינו דוקא בחול ולא בשבת כדי שלא להפליג נוטל תחילה אם ירצה שלא נשתנה בדבר זה משאר שבתות שהרי בימיהם כמו כן לא היו מביאים השלחן אא"כ קידש ובשאלתות איתא קרובי תכא מקמי קידושא לא מקרבינן כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא ואי אייתי פורס מפה ומקדש ודוקא בימיה' שהיו להם שתי שלחנות אחד שהיו מכינים עליו כל צורכי הסעודה ואחד קטן שהיה לכל אחד שלחן קטן ואותו שהיה עליו כל צורכי הסעודה היו מוצאו בבואו מבית הכנסת ערוך כדאמר פ' כל כתבי מצא שלחנו ערוך שני מלאכי' המלוים לו וכו' אלמא בימיהם נמי היה שולחן ערוך בבואם מביהכ"נ אבל אותו קטן לא היה היסח הדעת כשהיו מסדרין אותו אחר הקידוש וא"כ כמו כן יכול ליטול ידיו ולברך ענ"י לפי שצריך כלי אנטל ולפי שצריך להגביה ידיו מלשון וינטלם:
ראשון מברך על היין. מברך בפה"ג דתדיר קודם דנפקא לן בזבחים מלבד עולת הבוקר וכו' ואשר בחר בנו ושהחיינו ואם שבת הוא אומר ויכולו ואם מוצ"ש יאמר יקנה"ז. קידוש היום [קודם] הבדלה דלא תראה עליו קדושת שבת כמשאוי נר הבדלה כשאר מוצ"ש וזמן שיכול לאמרו אפי' בשוק באחרונה. והבשמים אין מקומם כאן שמא יקטום א' מהן לחצות שיניו ונהי דלגבי לולב לא חיישינן להכי משום דלולב דאורייתא אבל הכא דרבנן לא העמידו דבריהם במקום חשש איסור ועוד שיש תענוגים ואין צריך להרחיב לב וי"מ דביו"ט אין מפסיד נשמה יתירה כשבא אחר השבת אבל בחול אינה באה לו וא"כ היה לו לברך במוצאי יו"ט דאחר הפסח. ונס אינו אומר לפי שמזכירו בהגדה כשאומר לפיכך ואע"ג דאין מברך עליו מ"מ כשמברך אשר גאלנו מזכיר הנס וזמן שניתקן בשאר קידושים של ימים טובים אין לעוקרו בפסח ולשנותו משאר ימים טובים אבל ברכת הנס בקידוש אינו רק בפסח והלכך אחרי שמוצא (מים) [מקום] להזכיר הנס אין להוסיף על קידוש ולשנותו:
שקיל גרגירא הם שאר מיני ירקו' שאינם מרור ולכך הם באים תחילה לעשות הכירא לתינוקות כדי שישאלו מה נשתנה כי בשאר לילות אין רגילים לאכול לפני המוציא ולהכי מברך אירקות בורא פרי האדמה דאסור [ליהנות] מן העולם בלא ברכה. גם משום קפא צריך לטבל ובטיבול זה העולם כולם רגילים לטבל בחרוסת ואינו דאינו רק משום קפא וגם במשנה לא הוזכר בחרוסת עד לבסוף ובירושלמי איתא דטיבול הראשון מטבל במלח וכן אמר הקדוש מוורמש כי החרוסת זכר לטיט ומרור זכר למרירות העבודה קשה וא"כ דינו עם המרור והקודמו כאילו בועל ארוסתו ואחר ירקות [אין] מברך בורא נפשות רבות דהם באות קודם סעודה ומיפטר מברכה שלאחריו ולא כדברי הפייט שפייט שבאות לפטור המרור מברכת בורא פרי האדמה שהרי האגדה הויא הפסק והיסח הדעת כדהויא לענין נטילת ידים וכ"ש שאין להשהות' עד אחר המרור מאחר שירק אכילה מועטת ושהייה מרובה (בעתרים) אין לאחרה כאשר הקפידו חכמים גבי ברכת המזון שלא לאחרו יותר מכדי עיכול וגם אין טוב לברך ברכה שלאחריה אחר המוציא דהא אפי' בדברים הבאים שלא מחמ' הסעוד' פי' רבי' יצחק שאין אנו מושכים ידינו מן הפת ואין לנו לברך ברכה שלאחריה קודם בהמ"ז כ"ש מרור שהוא תחילת סעודה. וא"ת מי פוטר מרור מבורא פרי האדמה ופי' רבי' משולם פת פוטרו כי עושה ממנו כריכה וא"כ בא מחמת סעודה ועוד אחרי שהיה לפניו בשעת המוציא היה דעתו עליו דאפי' פירות אם היו לפניו נפטרות (ולאיזו) [ולא הוו] כמו (שאין) [שבאין] שלא מחמת סעודה. ואין לומר משום דאינו בא אלא רק לצורך מצוה [שהרי פסח שאינו בא אלא לצורך מצוה] ואמרינן בתוספתא שמברכין עליו לאכול הפסח ואין מזכיר שהכל וא"ת התם טעמא משום דאין עושין מצות חבילות הרי במקום דליכא רק מרור קיי"ל כרב חסדא דמברכים על מרור שתי ברכות מעיקרא והדר אכיל ליה בלא ברכה ועוד אם לא תחשוב ההגדה הפסק לגמרי למה נהגו העם לברך בפה"ג בכוס שני אם מפני שטעונה כוס ואין כוס בלא ברכה הרי ברכת המזון שטעונה כוס ואפ"ה לא הוי מברך אמימר רק אכסא קמא ואפי' מר זוטרא לא הוי מברך רק מפני שהיא גמר דבר אעפ"כ יש לברך אשאר ירקות אחריהם ולא על המרור. ורבינו יצחק בר' אברהם לא היה מברך בורא פרי הגפן בכוס שני והביא ראיה לדבריו דכוס ראשון אומר עליו קידוש היום ולשם אין ברכה שהוא באמצע הסעודה אמנם אין גורס [ראשון אומר עליו ברכת המזון] ואין עיקר אלא כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון ולסוף ימיו חזר בו אמנם לא היה מברך אחריהם עד כוס אחרון וכן נהג ר"ת אבל קדמונים ברכו על כולם אחריהם לבד מכוס שני שהוא באמצע הסעודה.
וכד אכיל יחצה. לוקח מצה אמצעית ובוצע ויניח אותה תחת המפה לאפיקומן והחצי יניח בקערה אשר בה שתי מצות ושני תבשילין והטעם שמצניעין לפי שלא תהא מצויה לפניו לאכלה קודם זמנה תוך הסעודה לפי שהוא זכר לפסח הנאכל על השבע. והמצות באות ממידה אחת שהרי אבותינו יצאו מבית האסורין ואילו אחד ממביאי תודה ובתודה מ' לחמים ל' מצה ועשר חמץ והכתוב פי' על חלת לחם לומר שעשר מחמץ היו בה עשר עשרונים כמו שהיו לשלשים ממצה שכל ג' מצות היו ממדה אחת שהיא עשירית האיפה. והנשים נוהגות לעשות בהם סימן לדעת מי העליונה והתחתונה כמו שמצינו בתרומות הקופות ואין להקפיד על כך שמצינו עיקר לאמצעית בהדלקת מנורה ושלישי בקריאת התורה דאמרי' אחרון (קודם) [קורא] ד' ואמ' במגילה הקורא (שביעי) [ד'] הרי זה משובח.
מושך מהקערה שני תבשילין מסלק קערה מלפניו כדי שיתמהו התינוקות וישאלו מה זאת דאכתי לא אכלינן ומסלקינן הכל. ובהניפו קערה יסלק מן הקערה שני תבשילין שהם אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה הבאה עם הפסח ואם לא יסירם נראה כמניף קדשי' בחוץ כדאמר מצה ומרור צריך להגביה ולא פסח. ור"ש ור' שמואל פי' דודאי כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין אילו היה אומר זה היה נראה כמניף קדשים בחוץ לכך אינו אומר זה אלא צריך לקבל מהקער' להיכר ואינו נוגע בתבשיל ואינו דומה למניף וכן נהגו. אמנם אין לסלקה עד שמגיע למה נשתנה שהרי כשאומר הא לחמא עניא לכאורה נר' שהלחם לפניו ונוגע בו. והני תבשילין נהגו העם לחזור אחר זרוע זכר לזרוע נטויה של הקב"ה והאחד צלי זכר לפסח והאחד אפי' מבושל דחגיגה לא הוקשה לפסח דלא קיי"ל כבן תימא דסתמא דלא כוותיה ובירושלמי אמר ובלבד שיהא ממין שחיטה ומסקנא אפי' גרמא ובשולי עצם שבו בשר והמרק ויש נוהגי' בביצה צלויה ושמא קיי"ל כחזקיה דאמר אפי' דג וביצה שעליו הרי הם שני תבשילין ורב הונא ורבה אמרי אפי' סילקא [וארוזי] ולא כרב יוסף דבעי שני מיני בשר והירושלמי סובר כמותו. ורבותינו פסקו דהלכה כרב (כל) לגבי תלמיד עד רבא או עד רב אשי ויש אומרים כשחל במוצאי שבת דאין צריך זה רק תבשיל אחד לפי שחגיגת ארבע עשר אינה דוחה את השבת דנטילה ראשונה לא הוי כנוטל ידיו לפירות דה"ז מגסי הרוח דמאחר שירקות צריכי טיבול קיי"ל כל שטיבולו במשק' טעון נט"י מפני שהידים הן שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה והאוכל ירקות בחומץ או במלח או בשר ודגים בחרדל או בשומין ובפלפלין וזה נקרא טיבול בכל מקום כדאמר מטבל עמו בציר ובהשוכר את הפועלים אומר כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל ודאי להא צרי' נט"י (הוי שומן כן) [משא"כ] בפירות וכן בלחמניות שקורין ניל"ש מפני שכמה פעמים אוכלים אותה בלי טיבול ויש מקילין לומר דאין נקרא טיבול במשקה שמטבילין אותם לטעם כגון חזרת ושאר ירקות דאין רגילים כלל להיות נטבלים כך
הא לחמא עניא כוליה כחוש בלי מלח ופלפלין וחמין אי נמי שעונין עליו דברים וגם השלש מצות באות ממידה שהיא עשירית האיפה והיא קרבן הבא בדלי דלות.
מוזגין לו כוס שני כאן משפט לסלק את הקערה מעל השלחן ולמזוג כוס שני למסובין וגם מקום שאילת מה נשתנה לתינוקות וה"ר יעקב לוי היה גורס וכן בן לאב שואל פי' בדין הוא שישאל כמו כן בנות צלפחד דוברות. וגומר הגדה על גאל ישראל כמו גואל ודצלותא שמתפלל על הגאולה גואל ודצפרא שהודאה היא גאל ישראל והכל ל' עבר. והקדוש מדריו"ש היה רגיל לומר בלע"ז עד כולנו מסובין אחרי שמצוה לשאל לעצמו אם אין לו בן ישאל שיבינו אף הנשים. וכשמגיע לר"ג היה אומר כל שלא אמר כו' מחזיר הקערה לפניו ומגביה מצה הבצועה או השלימה אבל הבצועה עיקר דדרכו של עני בפרוסה ויגביה כשאומר מצה זו וכן המרור כשאומר מרור זה אבל לא תבשילין כדפרישית וכשמגיעין ללפיכך מגביהין הכוסות לשמחה ולומר שמחה על היין כדנפקא לן מוהחדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים שמברכין ה' על היין ושמחה על השיר ואבותינו אמרו הלל באכילת פסח כדכתיב השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג ובמגילת סנחרב שהיתה בליל שימורים אמרי' צליית פסחים של חזקיה הבעירה באוכלסין של אותו רשע ואמרו הלל לפיכך אין להוריד הכוס עד לאחר הלל והמסדר לא יסירנו עד לאחר שאם כן יצטרך לחזור וליטלו עם האחרים שיטלוהו עד לאחר הברכה יכוונו יפה שגם בם אומרים שירה כדכתיב ונאמר לפניו שיר חדש ויש אומרים שירה חדשה שכל השירות לשון נקיבה עד לעתיד לבוא מיהו מצינו שיר לשון זכר כדכתיב השיר יהיה לכם. וקורא עד חלמיש למעינו מים ומברך לקרוא ההלל ולא לגמור לפי שמפסיקין אותו בסעודה אע"פ שגומרין אותו אח"כ אינו יוצא מכלל קורין כמו יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום וכן ותיקין היו גומרין אותה ותיקנו לשון גומרין כדי להבחין בימים שגומרין לימים שמדלגין לכך תקנו גאונים שאין מברכין לגמור כ"א לקרוא כקורא בפסוקי דתורה. ואומרים אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש שאותו הוא לשון זכר שהוא שיר אחד ואומרי' גאל ישראל ומברך בפה"ג ושותה כל כוסו בהסיבה וברביעית יצא ואין אחריו ברכה (שיהו) [שהוא] יין של תוך המזון כדפרשי'. ונוטלין ידיהם ומברכין מפני היסח הדעת שבהגדה והלל וכן בסילוק הקערה.
אחר דשתי משי ידיה. פי' שנוטל ידיו מיהו מה שיסד הפייט לאו דוקא שיסד לחודיה רק תפס לו לשון החרוז כי מי יאמר שאין היסח הדעת רק למי שעושה הסדר ולא לאחרים (ארבעה) [אדרבה] נשים שיושבות בטילות להן הוי היסח הדעת טפי שידיהן עסקניות. ובסדר רבי' שלמה ז"ל כתב נוטלין ידיהן. ושרי המוציא על השלימה שרי מתחיל כמו שרי אבא למיקני איסתירא משיכרא. תרתי ידיה פי'. בשתי ידים שמצוה לבצוע בעשר אצבעות כנגד עשר תיבות שבברכה א"נ כנגד עשר מצות התלויות בתבואה ואח"כ יסיר המפה שהלחם נכסה בו שלא לביישו על שלא זכה לברכת קידוש כמו יין וגם זכר למן שהיה כמו מונח בקופסא וגם מצוה לפרוס לעולם לקיים דברי שאילתות דאמרי לקרובי תכא מקמי קידושא לא כו' וזו שיטת הפייט לברך על השלימה המוציא כמו בשאר שבתות שברכת המוציא תדירה ולא יאכל ולא יפסיק ומברך על הבצועה על אכילת מצה כדאמרי' מה דרכו של עני בפרוסה והשלימה תחתיה ולחם משנה כמו בשאר ימים טובים ואין לאחר ברכתה עד לאחר הסעודה שאוכלה לאפיקומן דאחר שמילא כריסו מהם יברך בתמיה כדאמר ר"ח גבי מרור ואוכל בהסיבה לכל הפחות מכל אחת כזית עד שיברך וכן במרור שכל שיש באכילתו חובה אין בפחות מכזית ומן השלישית יעשה כריכה שאחרי שבאו כולם על השולחן יש לעשות מצוה בכולם. והקדוש ה"ר שלמה מדריו"ש היה מצניע השלישית למחרת ללחם משנה ורבי' מנחם היה מברך על הבצועה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה ומפרש מה דרכו של עני לעשות המוציא על הפרוסה וה"ר יו"ט מיוני היה מברך שתי הברכות על הבצועה והשלימות באות כדין שאר שבתות ללחם משנה ופירש"י בלשון שני בברכות ובוצע משתיהן וכ"נ מדאמר פרוסה תוך שלימה מכלל דצריך לשתיהן דלא כפי' ראשון דפי' מן השלימה לבד כדברי הפייט שהרי אמר לחם עני משמע שבוצע אף מן הפרוסה ואין זה מצות חבילות אם אומר המוציא על הפרוסה דאינה רק לשם מצוה מידי דהוה אמרור דמברך שתי ברכות בשאין לו רק מרור. וכוס קידוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין. וטוב לתת אצבעותיו תחת הבצועה כשבוצע השלימה להיות נראה כאילו בוצע בשתיהן יחד וגם טוב שלא להפריד בצועה מהשלימה לגמרי עד שיבצע הפרוסה ובשאר שבתות הברכה והבצוע יחד ודלא כהנהו דמברכי ומפסקי למחתך:
לוקח פרוסה [וכו']. חזרת זו חסא והיא מרור ומצוה לחזר אחר חסא דחס רחמנ' עלן ונקרא' לוטיג"א וא"נ שאר מיני מרור מצטרפין לכזית ויוצאין בעלין שלהן לחין או בקלחיהן בין לחין בין יבישין וטובל בחרוסת והרבה ירקות כתושין יחד נקרא חרוסת בלשון ארמי וצריך לקהויי' זכר לתפוח שנאמר תחת התפוח עוררתיך וצריך לסמוכי' זכר לטיט ועל כן משימים תפוחים אגסים ואגוזים שנמשלו ישראל לאגוז שנאמ' אל גינת אגוז ותמרים שנאמר אמרתי אעלה בתמר תאינים התאינה חנטה רמונים הנצו הרימונים. ופליאה למה חרוסת לא יאסר קודם זמנו כמצה ואימר שרי משום דאמרי' בירושלמי חרוסת [חד אמר צריך] לעשותו צלול זכר לטיט וחד אמר עב זכר לתפוח אמר רב מנא צריכים אנו למיחש לתרויהון ולכך נהגו לעשותן בלילה צלול וכל זמן שלא [נתן] לתוכן משקה לא נגמרה מצותו. וצריך לשקועי למרור משום קפא היא תולעת המצויה בירקות (כדתנן) [כדתניא] התולעים שבעקרי האילנות והקפא שבירק. ואין בהם משום ארס ולא לישהוייה טפי בחרוסת דילמא חולייא דחרוסת תבטל טעם מרור ובעינן שיהא טעם מרור בפיו: ובולל. מלשון בלולה [ובעא] לכסכוסי טובא בין שיניו כדי שירגיש טעם המרור ובחרוס' אין ברכה דאינו עשוי רק לטיבול בעלמא והמרור עיקר ועוד מצא מורי דחרוסת הוא לשון דברים מעורבים ונדרסים ותרגום של שער האשפות תרעא דחרסית:
הדר אכיל מצה לוקח מצה השלישית ואוכלה בהסיבה עם המרור כהלל שהיה אוכלם ביחד בזמן הבית והשתא דלא איתמר הילכתא כמאן אכיל מצה בברכה והדר אכיל מרור בברכה והדר כורכן יחד ואוכלן בלא ברכה והכל בהסיבה והפייט לא הזכיר כאן שום טיבול וכן נהגו העולם ותימא מי מבטל קפא זה ודוחק לומר שמצה מבטלו. לכך צריך לטובלו בחרוסת וכן נהג רבי' מנחם דמאחר שאנו אוכלים מצה ומרור זכר למקדש כהלל אם הלכה כהלל א"כ עתה עיקר מצות מרור ודין מרור וחרוסת הנם יחד א"כ עיקר מצות חרוסת בו. ותיכף לבהמ"ז יאכל מצה הצנועה לאפיקומן זכר לפסח לכל הפחות כזית ופסח נאכל על השבע משום שנאמר ועצם לא תשברו בו ואם יאכלנו רעב יוכל לבוא לידי שבירת עצם בפסח ולכך אוכל החגיגה קודם אע"פ שהפסח עיקר. אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן בלשון יווני כלום א"נ לשון אפיקו מני. ובזמן המקדש היו מברכין לאכול הזבח על החגיגה ועל הפסח לאכול הפסח וגם נראה דקרא כתיב למשחה שהמלכים אוכלים בשר צלי בקינוח סעודה לכך נאכל על השבע אבל לא אכילה גסה ואפי' אכילה גסה שאינה מזקת ואחר אכילה נוטלין ידיהם ולא מברכין. שמים אחרונים חובה ואין טעוני' ברכה. דאינם רק מפני מלח סדומית שמסמא את העינים ובינינו אינו מצוי ומוזגין כוס מלא שזהו משפטו של כוס של ברכה כדאמרי' בעלמ' שנאמרו בו עשרה דברים כוס שלם וחי וזהו חיותו שהוא שלם ושבירתו זו היא מיתתו או מזיג ולא מזיג דמזיגה קצת בעינן מדאמר כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית ובהמוכר פירות אמר כוס של ברכה אין מברכין בו עד שיתן לתוכו מים ופירש ר"ש צריך שיתן בכוס חי ואח"כ מוזגו יותר מדאי ובברכת הארץ חוזר ומוסיף יין למזיגה כראוי ולפי' ר"ת טפי ניחא מזיג ולא מזיג ובברכת הארץ מוזגו כראוי ומוסיף בו מים דאמרי' בשבת כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית משמע דגם תחילה מוזגו כראוי היינו דאין לו רק רובע רביעית ובשעת ברכה בעינן רביעית לכל הפחות. ורבי' יצחק בר אברהם פי' חי הוא [בשעת] כל הברכה עד השתיה ובשעת השתייה מוזגו להיות ראוי לשתיה ורב ששת היה מוסיף יין בברכת הארץ מפני כבוד ברכת הארץ ולא מפני שום תיקון אחר. ומברך בורא פה"ג דברכת המזון הויא אפסוקי סעודתא כמר זוטרא וכתלמידי דרב ואפילו ביחיד ברכה טעונה כוס וכן בשאר משקין שהם חמר מדינה ומברך ושותה בהסיבה ומברך אחריו. וחותם על הארץ ועל הפירות כפי' ר"ת ולאותו כוס ששתה קודם בהמ"ז אין לברך אחריו דהו"ל דברים הבאים תוך הסעודה ומחמת הסעודה. ואם שכח מלאכול אפיקומן יש מתחילין כל הסדר ורש"י סמך על כזית מצה אחרונה דרוב מצות שלנו נעשה בהם שימור לשם מצה ולעשות ברכת המוציא ולאכול ממנו כזית אי אפשר לפי שצריך אחריה כוס של ברכה ואין לשתות אחר כוס של ברכת המזון דנראה כמוסיף על הכוסות דכוס חמישי לא תקנו חכמים אך לחולה אפי' אם נזכר קודם הלל הגדול וכדאי הוא לסמוך עליו. אך קשה (אם) [הא] לא אכל כזית אחרון בהסיבה כי אפיקומן רגילי' ליזהר לאוכלו בהסיבה ולכן טוב לשאוב כל המים לשם מצוה ולאכול בהסיבה רוב אכילתו. ואח"כ ימזוג כוס רביעי להלל המצרי הוא הלל שלנו לפי שאמרוהו משה וישראל על הים כשעלו כדאמרי' בערבי פסחים א"ר יוסי כו' עד נראין דבריו מדברינו לכך נקרא הלל מצרי.
חליף לכמה בתי ועביד כי האי גוונא עושה כסדר הזה בכל הבתי' לכורכה לשון כרוך ריפתא. שמים אחרונים חובה. של סכנה אבל הדלק' נר בשב' שהיא חובה טעונה ברכה לפי שזו היא חובה של מצוה: זוכר בשלישי ברכת מזונו מברך בהמ"ז ומוזג כוס רביעי: הלל המצרי לתנו. פי' לספר אותו ומעתה אסור לאכול ולשתות כל הלילה וזהו אל יטעום כלום באישונו. שצריך שיהא טעם אפיקומן בפיו. קמעה לשתות מים יכנס פי' מעט מים יכול לכנס אסור לאכול ולשתות כל הלילה וזהו אל יטום כלום באישונו. שצריך בחמישי לשתות יין יאמר בחמישי הלל הגדול שמזכיר בו יציאת מצרים ונותן לחם לכל בשר דקשים מזונותיו של אדם. והלל זה יש אומרים שעושה הסדר אומר הודו והמסובין אומרי' כי לעולם חסדו וי"א תיבה והאחרים עונים אחריו ענייה וי"א כל התיבה ואחריו עונים אותה ויש שם כל"ח כנגד (כ"ט אמות) [ט' מאות] וע"ד דורות שהעביר הקב"ה ליתן תורה מאלף דור לכ"ו דור וחותם בברכת השיר יהללוך וחותם מלך מהולל בתשבחות ור' יוחנן אמר אומר נשמת כל חי וחותם בישתבח מלך גדול וכו' והעולם חותמין בשתיהן ורבי' חיים כהן היה חותם ביהללוך רק אחר נשמת כי שתי הברכות ניתקנו בשביל השיר ושתי הברכות למה. ומברך בורא פה"ג ושותה בהסיבה ומברך אחריו.
ככל משפטו וחוקתו תרוייהו כתיבו ככל חוקת הפסח ומשפטו וגו'. והלל המצרי פי' בשוחר טוב שיהיו הקוראים אותו שלשה כדי שיאמר האחד לשנים הודו וכשמגיע אומר הודו בנגינה ואחריו אומרים כמו כן הודו בנגינה. ובירושלמי גבי שליח ציבור כשש"צ אומר הודו קהל מה עונין א"ל זיל לכיפה פי' תרגום של סלע כיפה כלומר הכה אל הסלע או צועק אליו יהא נראה לך שהסלע יענה מה שאת' אומר הכא נמי הש"צ אומר הודו והן עונין הודו וי"מ זיל לכיפה [בל"א גיוועלב] ובאותו הפי' עצמו. צריך לפתוח בשפוך והטעם לפי שהזכרנו מצרי' פעמי' רבו' והמזכי' רשע צריך לקללו לפיכך אנו פותחי' בשפוך ובלא לנו צריך לברך לגמור את ההלל לפי שהאכילה היתה הפסק בין הברכה הראשו' ומאודך כופלין עד יהללוך. ומתוך דברי הפייט שלא הזכיר כוס חמישי רק ע"י אונס [נראה שאין להוסיף על הכוסו' בלא אונס] וכן בתלמו' לא מצינו אך ד' כוסות ומה שהקפיד הפייט לומר בל יטעום כלום כו' פליאה היא אי משום טעם אפיקומן והלא בשאר קודש לא מצינו כך ולמה ישתנה ועוד דכבר הופג טעמו בכוס של ברכת המזון ורשב"ם לא תלה הטעם רק משום דנראה כמוסיף על הכוסות ואחר שעמד ובירך אין זה מוסיף ואף לזה קשה שהרי שותה בין שני לשלישי ואין זה מוסיף ונראה דלאחר המזון אין לחוש וצריך שיהא טעם מצה בפיו דאפיקומן באחרונה אבל לאחר המזון נראה דמותר וכן נמצא בתשובת הגאונים. ומה שיסד הפייט ולשאר הבתים תחילה וטועם הכוס עוד משלו אינו הקדמונים פירשו כי המוציא אחרים י"ח בשאר בתים יקדש וישתה ויטבל ויאכל ויאמר הגדה ויברך על כוס שני וישתה ויברך על אכילת מצה ומרור ואוכל וכן עד כמה בתים אבל אפיקומן לא יאכל דלא יוכל מעתה לא לאכול ולא לשתות ומטעם זה לא ישתה כוס של ברהמ"ז דלא יוכל לשתות אחר כוס שלישי ועוד איך יברך בהמ"ז ולא יאכל אפיקומן ואח"כ הולך בביתו וגומר סעודתו ושותה ד' כוסות כסדרן:
סליק מסכת פסחים