אומר אני דעקירה בטעות הויא עקירה
תניא בתוספת' דפסחים פ' הביא את אשמו. השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ר' יהודה אומר עד שלא יתחילו בו נאמן ומשיתחיל בו אין נאמן. אע"ג דלא אתבריר לי פי' יתחילו ולא יתחילו אם התחלת אכילה או התחלת זריקה מ"מ הא קתני בהדיא לר' יהודה דקודם שיתחילו נאמן. ואי פירוש הברייתא שאומר ששחטו שלא לשמו במתכוין ובעוקר אתמהה האיך נאמן דאמר רבא דפ"ק דזבחים ורפ"ק דמנחות עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה וסתמי כותיה דייקא וכ"ש דמתחילה אסור לשחוט שלא לשמה מעתה איך יהא נאמן לומר ששחט פסח זה שלא לשמו ולהשים עצמו רשע דמאי שנא מפלוני רבעו לרצונו פ"ק דסנהדרין ומאנוסין היינו מחמת ממון פ"ב דכתובות דאין אדם משים עצמו רשע דאין נראה כלל לומר כגון שאומר שסבור היה שמותר לשחוט פסח שלא לשמו אלא נראה בעיני דפי' הברייתא בטועה באומר כסבור הייתי [שהוא] שלמים ושחטתיו לשם שלמים אגב דטריד איחלף לו בההיא דפ' אלו דברים בפסחים וקסברי הני תנאי דברייתא ת"ק ור' יהודה דעקירה בטעות הוי עקירה ומיירי ברייתא כשבני חגורה מכחישים אותו א"נ אומרים אין אנו יודעים ורבי יהודה סבר כרבא פ' הנזקין וההיא סתמא דפ' אילו דברים דתנן הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת איירי נמי בטעות דעקירה בטעות הויא עקירה דומיא דסיפא דהתם דלא מיתוקמא אלא בטועה כדמוכח בגמ' ואתיא כולה מתני' בפשיטותא. והא דאמר התם בגמ' ש"מ עקירה בטעות הויא עקירה אלא לאו בעוקר התם מוקי לה תלמודא הכי כי היכי דלא תקשי לרבה דאמרי' פ' התכלת תני רבה בר בר חנא קמיה דרב כבשי עצר' ששחטן לשם אלים כשירין ולא עלו לבעלים לשם חובה א"ל רב עלו ועלו א"ר חסדא מסתברא מילתא דרב בכסבור אלים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אלים ושחטן לשם אלים לא עקירה בטעות הויא עקירה פי' ולא עלו לבעלים לשם חובה ורבה אמר עקירה בטעות לא הוי עקירה מתיב ר' זירא רש"א כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת (חובה) [חרבה] לשם בלולה מעשיה מוכיחין עליה שהיא חרבה אבל זבחים אינו כך שחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן היכי דמי אילימא דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי מיעקר קא עקר לה אלא לאו דסבר מרחשת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת וטעמא דהכא היא דמעשיה מוכיחין עליה הא בעלמא עקירה בטעות לא הויא עקירה א"ל אביי לעולם דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת ודקא אמרת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי רבה לטעמיה דאמר רבה מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא הא למדת דסבר רבה דעקירה בטעו' לא הויא עקירה הלכך מוקמי' האי סתמא דפ' אלו דברים בעוקר כי היכי דלא תקשי לרבה אבל לרב חסדא מיתוקמ' סתמא דמתני' בטועה ועקירה בטעות הויא עקירה וכוותיה מסתברא מדשני אביי רבה לטעמיה משמע הא מאן דל"ל דרבה ע"כ ר"ש סבר עקירה בטעות הויא עקירה וחזינן דפ"ק דמנחות דרבא ורב אשי לית להו דרבה דפרכי' התם דר"ש אדר"ש דתני' רש"א כל המנחו' שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה ורמינהי רש"א קודש קדשים היא כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי הוא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשירה וכאשם מה אשם כשר ואינו מרצה אף מנחת נדבה כשירה ואינה מרצה כו' עד רב אשי אמר לא קשיא כאן בקומץ מחבת לשום מרחשת כאן בקומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת מחבת לשום מרחשת במנא קא חשיב ומחשבה במנא לא פסלה מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת במנחה עצמה דפסל' בה מחשבה קא מחשב [והא] תנא מעשיה מוכיחין עליה קאמר ה"ק אע"ג דמחשבה לא מינכרא היא ותיפסל במנא קא מחשב ומחשבה במנא לא פסלה ופי' רש"י ה"ק אע"פ שאין המנחות דומות לזבחים דאע"ג דהקומץ מחבת לשום מרחשת מחשבה דלא מינכרא שיהא כן הוא אלא ודאי ניכר שאינו כן דהא מעשיה מוכיחין איכא למימר דמיפסל דודאי ס"ל מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כ"ש שהיא פסולה אפ"ה עלו דכתיב זאת תורת המנחה. האי לא מינכרא לא דמי לההוא דרבה דלעיל רבא ורב אשי ס"ל מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כ"ש שפוסלת עכ"ל. והכי מוכחא סוגיא דהתם מעתה לאביי ורבא ורב אשי כולהו ס"ל דר"ש סבר דעקירה בטעות הויא [עקירה] הלכך מסתבר דהכי קיי"ל ואע"ג דתניא בתוספת' דזבחים פ"ק כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אלים עלו לציבור לשם כבשים אלמא דעקירה בטעות לא הויא עקירה אפ"ה הואיל ולא הביאה בעל תלמוד סיוע לרבה ותיובתא לר"ח ש"מ דדילמא איכא למידחי אותה ותו דסמי חדא מקמי תרתי ההיא דמנחות דר"ש וההיא דתוספתא דפסחים כדפריש' דלא מיתוקמא אלא כטועה ואע"ג דאמר בפ' הנזקין אמר רב יצחק בר ביסנא כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמד פגיל מהימן אלמא דנאמן לומר ששחט כדי לזרוק דמו למחר ההיא לא קשיא דנהי דלא מצינא למימר כגון שהוא אומר שהיה סבור שמותר לעשות כן דהא לא נהירא כלל ותו דאמרי' כהנים זריזין הן ומפרש"י משום דמיגמר גמירי אלא לא קשיא משום דר' יצחק בי ביסנא היה סבור להוכיח (מקח) [מכח] המקרא דמהימן כדקא' ומנא ידעינן והכתיב כל אדם לא יהיה באוהל מועד אלא לאו משום דמהימן ואקשינן ודילמא חזיניה בפשפש קשיא והשתא דהקש' ודאי לא מהימן ולא מיתוקמא ההיא דתוספתא אלא בטועה וסמי חדא מקמי תרתי והלכה כרב חסדא כך נראה בעיני. יצחק בר' משה נב"ה:
Loading...
Volume II, Siman 223
1
Loading...