מתני' לא יעמוד אדם ברה"י וישתין בר"ה בר"ה וישתין ברה"י. דמפיק מרה"י לר"ה ומכניס מרה"ר לרה"י וכן לא ירוק מרה"י לר"ה ומרה"ר לרה"י ר"י אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו. שנתעגל ונתאסף לצאת. לא יהלך ד"א ברה"ר עד שירוק. דכיון דלמשדייה קאי משוי הוא. בעי רבא הוא ברשות היחיד ופי אמה ברה"ר מהו בתר עקירה מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל של הגוף. או בתר יציאה שיוצאין ממנו אזלינן והרי פי אמה ברה"ר ואין כאן עקירה מרה"י. מאי תיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא והא נמי דאורייתא הוא דאמ' רב יוסף השתין ורק חייב חטאת מחשבתו משויא ליה מקום. אמר רבא זרק מתחילת ארבע לסוף ארבע ונח בפי הכלב ואכלה או בפי הכבשן שקלטה שלהבת ונשרפה חייב חטאת דמחשבתו משויא ליח מקום והא דא"ר יחורח אף מי שנתלש רוקו [לא] יהלך ד"א ברשות [הרבים] עד שירוק אוקימנא בגמ' אע"ג דלא היפך ברוק בתוך [פיו] כדי להוציאו לחוץ וההיא דהיה אוכל דבילה בידים מסואבות וכו' (וההיא דהיה אוכל) מוחלפת השיטה:
מתני' לא יעמוד אדם ברה"י. ויושיט צוארו ברה"ר וישתה. ברה"ר. ויושיט צוארו ברה"י וישתה אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו. אוקמה רב יוסף למתני' אפי' כרבנן דר' מאיר גבי מפתח לקמן דלא גזרינן דמודו רבנן בחפצין הצריכין לו דגזרי' בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקים הללו צריכין לו וגזרי'. אבעיא להו מהו שיעמוד בכרמלית וישתה ברח"י אמר אביי היא היא ואסור רבא אמר היא גופה. כרמלית. גזירה. אי מעייל כלים לגבה ליכא איסורא דאורייתא אלא גזירה דרבנן דלא אתי לאפוקי מרה"י לרה"ר. ואנן ניקום ונגזור שתייה אטו הכנסת כלי. וקיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא ותו דרב ששת קאי כותיה: