המוצא תפילין. בשבת בשדה מקום שנאבדים מכניסן לעיר ולבית. זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול וחוזר תמיד ומכניס זוג [אחר זוג] עד שיכלו. ר"ג אמר שנים שנים. זוג בראש זוג בזרוע. בד"א בישנות. שניכר הקשר שעשוי כעין שדי דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון. אבל בחדשות פטור. מלהכניסן דילמא קמיע בעלמא נינהו ואין [בהם] קדושה אלא כשעשוין כהלכתן דהיינו לשמן הלכך לא מחללינן שבת עלייהו. ואוקימנא בגמ' דר"ג סבר דשבת לאו זמן תפילין הוא וה"ט דר"ג דשרי זוג בראש וזוג בזרוע דאמר רב שמואל בר רב יצחק מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וה"נ מקום יש ביד שראוי להניח שני תפילין ומספקא ליה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל איזה שיעור יש ברוחב התפילין דיש שעושין אותם גדולים ורחבים ויש שעושים אותם קטנים כל כך שיש בגדולים כשלשה או כארבעה באותן הקטנים ומדקאמר שמקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין משמע דשיעור רחבו כך הוא כדי שימלאו השנים המקום שבראש. ואומ' רבי' יצחק בר שמואל שראה במדרש דשיעורן כשתי אצבעות וסמך לדבר ציץ דרוחבו שתי אצבעות כדאמרי' פ"ק דסוכה ואמרי' פ"ק דערכין שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ודומה הוא דציץ הי' במקום הראוי להניח שם תפילין אע"ג דגבי ציץ כתיב מצחו ומתרגם בין עינוהי גבי תפילין נמי כתיב בין עיניך ודרשי' בגבוה שבראש. ואוקימנא בגמ' במסקנא דבהא פליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הצלה לא שרו ליה רבנן טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכ"ש כאן דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה עליה כמשוי ור"ג סבר לאו זמן תפילין הוא וה"ט דשרי ליה בהצלה משום דתכשיט נינהו הלכך כל כמה דהוי תכשיט שרי ומשום בל תוסיף ליכא הכא דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש בעלמא וקיי"ל כי"ג שמציל שנים שנים זוג בראש וזוג בזרוע כדפרי' בהלכות תפילין דקיי"ל דשבת לאו זמן תפילין הוא ודוקא בחדשות שרינן להציל אבל לא בישנות ותני אבוה דשמואל בר רב יצחק אילו הם ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ואין מקושרות פירוש מקושרות כדין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד: מתני' מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהם ומביאן. ימתין עד שתחשיך וישב שם וישמים ולכשתחשך יטלם יחד. ובסכנה. שאינו יכול להמתין שם שמתירא מפני הלסטין. מכסן. מניח עליהם בגד או שום חפץ שלא יוטלו כ"כ בבזיון. והולך לו ר"ש אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו. דכל חד לא ממטי להו ארבע אמות. עד שמגיע לחצר החיצונה של עיר. שהוא מקום המשתמר ראשון: מאי צבתים מאי כריכות א"ר יהודה אמר רב הן הן צבתים הן הן כריכות צבתים זווי זווי. של ראש ושל יד קשורין יחד וכן הרבה קשרי זוג בצבת אחת. כריכות דכריכן טובא. כי הדדי ואין שנים [שנים] קשורין. ופרכי' ואמאי מחשיך עליהן ומביאן ליעיילינהו זוג זוג א"ר יצחק ברי' דרב יהודה לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא כל שאלו מכניסן זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג ואי לא. הואיל והוא צריך לטרוח ולחזור משתחשך. מחשיך מעכשיו עליהן ומביאן כולן יחד. ובסכנה מכסה והולך לו. והתניא ובסכנה מוליכן פחות פחות מד"א. קודם שיגיע לד' אמות יעמוד לפוש וחוזר והולך פחות מד"א וכן תמיד דהשתא כל זימנא הויא עקירה והנחה תוך ד"א ואין כאן העברת ד"א ביחד. אמר רבא לא קשיא מתני' בסכנת עכו"ם שגזרו שמד על ישראל שלא יניחו תפילין והאי בסכנה מכסן והולך לו אכולה מתני' קאי וה"ק ובסכנה שאם ימצאו בידו יהרג או ישמע למלכות בין מועט בין צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כל כך בביזיון ומניהם שם והולך לו. ולא יזיזם משם שמא ירגישו בדבר ויתחייב למלכות וברייתא בסכנת לסטים עכו"ם ואסיפא קאי דקתני מחשיך עליהם ומביאם ובסכנת לסטים שהוא ירא להחשיך שם מוליכן פחות פחות מד"א ולא יניחם שם שלא יטלום הלסטים וינהגו בהם בזיון במאי אוקימת' למתני' בסכנת עכו"ם אימא סיפא ר"ש אומר נותנו לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה כ"ש דאוושא מילתא חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בסכנת עכו"ם אכל בסכנת לסטים מוליכן פחות פחות מד"א ר' שמעון אומר נותן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החצונה במאי קמיפלגי מר סבר פחות פחות מד"א עדיף דאי אמית נותנן לחבירו אוושא מילתא דשבת ומר סבר דנותנו לחבירו עדיף דאי אמרת מוליכו פחות פחות מארבע אמות זימנין דלאו אדעתיה ואתי לאתויינהו ד"א בר"הר מיהו אם אין לו חברים מודה ר' שמעון דמותי להוליך פחות מארבע אמות דלא גרע מכיס דפ' מי שהחשיך: מתני' וכן בנו נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפי' הן מאה. בנו מאי בעי התם תנא דבי מנשה כשילדתו אמו כשרה ומאי אפי' הן מאה דאע"ג דקשיא ליה ידא. שמטלטלין אותו מיד ליד אפ"ה הא עדיפא. בשבת ולא יטלטלנו הוא לבדו פחות פחות מד"א. ופי' רבי' שמשון מודה ר"ש לענין תפילין ולענין בנו שאם אין לו חברים שמותר לו להוליך פחות פחות מד"א דלא גרע מכיס דפ' מי שהחשיך והתם נמי אם היו לו חברים הרבה והיו כולם שותפים באותו כיס לר"ש נותנו לחבירו וחבירו לחבירו דהכי עדיפא ליה: