מתני' שתי חצירות זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרה"ר ודריסת הרגל של פנימית על החצונה לר"ה לצאת. עירבה הפנימית לעצמה לטלטל בחצירה ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות. דהויא פנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת בדריסת רגלה על החיצונה עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה [וזו מותרת בפני עצמה] דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת. ר' עקיבה אוסר את החיצונה שדריסת הרגל של פנימית אוסרתה. וסבר אף רגל המותרת אוסרת במקום שלא עירבה שם. וחכ"א אין דריסת הרגל אוסרת דסברי כשם שרגל מותרת אינה אוסרת כך רגל אסורה אינה אוסרת. ושלש מחלוקת בדבר כדאוקמה רבין א"ר ינאי בגמ'. שכח אחד מן החצונה ולא עירב הפנימית מותרת והחיצונה אסורה שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. דהויא פנימית רגל האסורה. עירבו שתיהן זה עם זה ונתנו את עירובן במקום אחד דהיינו שנתנוהו בחיצונה כדאוקמה רב יהודה אמר רב ותניא נמי כותיה [נתנו עירובן בחיצונה] ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דפנימית נמי אסורה משום שכחה דחיצונה וליכא למימר תסתלק מינה ותשתמש דליתיה לעירובה לגבה וחיצונה מתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל נתנוהו [בפנימית] חיצונה הוא דמתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל פנימית לא מתסרא משום שכחה דחיצונה ואחדא דשא ומשתמשא דהא איתיה לעירובה לגבה. אם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת הרגל דכיון דיחיד הוא בפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת וסתמא כרבנן וכן הלכה כרבנן דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ופירש רש"י אם היו שנים אפילו בחצונה גזרי' דילמא אתי למשרי שנים בפנימית ואחת בחיצונה. א"ר יוסף (וכן) תני ר' אם היו שלשה. בין שתי חצירות אסורין ולא מבעיא שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שיערבו שתיהן יחד גזירה משום שנים בפנימית. אמר להו רב ביבי לא תציתו ליה למאי דתני לה בשמיה דרבי דהא לאו מתני' היא ואנא אמרית' ליה ומשמיה דרב אדא בר אהבה אמריתה ניהליה ומן הטעם הזה אמרתי לו הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונ' גזירה משום רבים בפנימית א"ר יוסף מריה דאברהם [רבים] ברבי מיחלף לי. רב יוסף חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו ואמר הטעם שאמר לי רבים בחיצונה נתחלף לי ברבי ששכחתי הדבר בחוליי וחזרתי לגרסתי הראשונה ונזכרתי [שהוזכר לי] לשון רבים בדבר וסבור הייתי שנאמרה לי בשם רבי. ושמואל אמר לעולם מותר' עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה. והואיל ורבי' שלמה פי' במתני' כרב יוסף ש"מ דהלכת' כרב יוסף ס"ל: אמר רבי [אלעזר] ועכו"ם הרי הוא כרבים. אם דר עכו"ם בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליה' עד שישכיר ופירש"י דאליב' דשמואל אמרה ר"א למילתיה דאי לרב אדא בר אהבה מאי איריא עכו"ם אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה והא ליכא למימר דחיצונה דיחיד אסר. דהשתא אפי' דר בחצר עצמה קיי"ל כראב"י דאמר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרין זה על זה דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה. מ"ש ישראל דלא אסר דמאן דידע. שהוא שם יחיד ידע שאין הרגל המותרת אוסרת ולא נפיק חורבה מיניה. ודלא ידע [סבר עירובי עירב עכו"ם נמי אמרינן. דידע ידע ודלא ידע] אמר אגורי אוגר. סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעא פעא. וקלא אית ליה והני לא איגור ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחיד סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אי נמי עירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות. והואיל ור' אלעזר אמרה למילתיה כשמואל הוה מיסתבר דהילכתא כשמואל אי לאו משום דרבי' שלמה פי' במתני' כרב יוסף ואי ליתא דשמואל דר' אלעזר נמי ליתא. אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפני' מזה. חיצון פתוח לחצר וכולן דריסת רגלו עליו ופנימי דורס את כולן שאין לו יציאה אלא דרך זו כולן בית שער נעשין לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא פנימי לבדו כההיא דלעי' בפרקין דת"ר מי שיש לו בית שער בחצר חבירו אינו אוסר עליו הלכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר לערב את חצירן פנימי זה נותן פת בעירוב והשאר אינן צריכין. ור' יוחנן אמר אפילו חיצון של פנימי. דהיינו בית תשיעי לחצר צריך ליתן פת בעירוב נמי כמו הפנימי. במאי קמיפלגי מ"ס דהיינו שמואל בית שער דיחיד שמיה בית שער הלכך פנימי נותן עירובו ודיו דכל הנך תשעה הוו (לגבי) [לגביה] בית שער. [ומר סבר דהיינו רבי יוחנן בית שער] דיחיד לא שמיה בית שער [הלכך העשירי והתשיעי הוי בתים. והנך שמונה הוי בית שער] דידהו הלכך פנימי וחיצון של פנימי דהוה שני לו יהבי פת בעירוב והשמונה הוו בית שער ולא בעו למיתב פת בעירוב. וקיי"ל כר' יוחנן דכל שמואל ור"י הלכה כר' יוחנן וכ"פ ה"ר משה מיימון כר' יוחנן. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב שתי חצירות ושלשה בתים ביניהם. בית אחד פתוח לחצר אחרת ובית אמצעי פתוח לשני בתים האלו הפתוחים לאלו שני חצירות. זה בן חצר בא דרך פתח הפתוח לו ונתן עירובו באמצעי ונעשתה הבית דפתוחה לו בית שער שלו לעבור דרך עליו באמצעי אין אחד משלשה בתים הללו צריך ליתן פת מפני שאלו שנים הפתוחין לחצירות הם בית שער כל אחת לחצר הפתוחה לו ואמצעי הוי בית שמניחים בו עירוב ואין צריך ליתן את הפת. מ"ט כולהו הכא דיירי: בדיק להו רחבה לרבנן שתי חצירות ושני בתים ביניהם ואין בני שתי חצירות רוצים לערב זו עם זו אלא כל אחת לעצמה זה בן חצר בא דרך הבית הפתוחה לו ונתן עירובו בבית הפתוחה לחצר אחרת וזה בן חצר בא דרך הבית הפתוחה [לו ונתן עירובו בבית הפתוחה] לחצר אחרת קנו עירוב או לא. ודאי אי תרוייהו בית שער משוינן להו אין א' מהן עירוב דהנותן עירובו בבית [שער] תנן לקמן דאינו עירוב ואי תרוייהו בית גמור אין אחד מהן עירוב שהרי בית זה מפסיק בין חצר לעירובה והוא לא עירב עמה ואין יכולה להביא עירובה לתוכה דרך בית זה. מי משוינן לכל בית לגבי חצר הסמוכה לו כבית שער שלא לאסור עליו וגבי חצר האחרת שעשאתו בית גמור והניחה בו עירובה משוינן ליה כי בית למיקני ליה עירוב או [לא]. אמרו לו שניהם לא קנו עירוב מה נפשך אי בית שער משוית ליה הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב אי בית משוית ליה קא מטלטל כל חצר בבית דלא מערב ליה:
הדרן עלך פרק הדר