מתני' אנשי חצר ששכח אחר מהן ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני חצר. (אבל) [בגמרא מפרש דהב"ע כשביטל] רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו וקסברי רבנן דמתני' המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל דדייר אינש בבית בלא חצר ופליגא דר' אלעזר דאמר שלהי עושין פסין ביתו אסור להכניס ולהוציא לו אבל להם מותר דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל והלכה כסתמא דמתני' דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל מיהו אם ביטל בפירוש את ביתו נמי הרי ביתו מותר להם ולו אסור כדפריך סתמא דתלמודא ה"ד אי דבטל ביתו אמאי אסור פי' הרי נתן להם ביתו ונסתלק. ושלהי עושין פסין נמי אמרינן לרבנן דאמר מסתמא לא בטיל דאי אמר בהדיא מבטילנ' לכם אף רשות ביתו דכיון דגלי דעתיה הרי ביטל אף רשות ביתו אבל אם ביטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו בסתם הלכך אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני חצר אבל רשות חצירו שריא לבני חצר ובתים שלהם מותרים להוציא מהם לחצר בין הוא בין הם דהא בתים שלהם וחצר שלהם רשות אחת היא ואיהו הוי אורח הלכך שרי:
מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ונתנו לו הם רשותם: חצירם. הוא מותר. להוציא מביתו לחצר. והם אסורים. אפי' מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת היא דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו (מברכי) [מבית] דידהו קא מפקי הויא ליה מישקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו אורחין. וחמשה דנקט בגמ' לאו דוקא. ש"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין דמשמע דנתנו לו רשות דקתני ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהם דביטל להם רשותו וחזרו הם ונתנו לו רשותם הוא מותר. הכי קאמר נתנו לו רשותם מעיקרא הוא מותר והכי שנינן מתני' דלא תקשי לשמואל דאמר לעיל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין אבל לדידן דקיי"ל כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין כדפריש' לעיל ה"נ דארישא קאי ושמעינן מינה דמבטלין וחוזרין ומבטלין:
מתני' אנשי חצ' שהיו שנים ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר ביטלו להם את רשותם שניהם אוסרים זה על זה מפני שהיא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו ואין מוציא מבית המיוחדת לו לחצר שלו ושל חבירו. ואמרי' בגמ' פשיטא דהא אי הוו תרויהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי. לא צריכא דהדר חד ובטיל לחבריה. את רשותו עצמו ואת חלקו ברשות שביטלו להם חבריהם. מהו דתימא לישתרו. דהוו להו כחמשה ששרוין בחצר ולא עירבו דמבטלין רשותא לחד מנייהו. קמ"ל דלא דמי דאילו חתם כל חד וחד מבטל ליה רשותא דידיה אבל הכא כיון דשאר בני חצר לאו להאי לחודי' בטיל אלא לתרוייהו כי הדר חד ומבטל לאידך רשותא דידיה מצי לבטל רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטל דכיון דבעידנא דבטיל להו הנך קמאי רשותייהו לא הוה ליה להאי מבטל היתרא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי אשתכ' דביטול קמאי לא אהני וכי הדר ומבטל להאי לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. ואוקימנא דאפילו אמרו לו קמאי קני על מנת להקנות והדר איהו וביטל לחבריה לא משתרא האי בתרא: בעא מניה אביי מרבא חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא. א"ל צריך לבטל לכל אחד ואחד וכן הלכה וכ"כ ה"ר משה בר' מיימון זצ"ל המבטל רשותו סתם רשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל והמבטל רשותו (לפני) [לבני] חצר צריך שיבטל לכל אחד ואחד בפירוש ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך:
מתני' מאימתי נותנים רשות בש"א מבעוד יום וב"ה אומרים משתחשך: בעא מניה רבא מר"נ יורש. ששכח אביו ולא עירב ומת אביו בשבת ולא ביטל רשותו מהו שיבטל היורש היכא דאי בעי לערובי מאתמול. כגון אביו דמצי לערב. בטולי נמי מצי מבטל. אבל האי כיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב. דלא היה לו חלק בה. לא מצי מבטל או דילמא יורש כרעיה דאבוה הוא א"ל אני אומר מבטל והני דבי שמואל תני אין מבטל. ואנא פליגנא אמתניתייהו דכל מתני' דלא מתניא בדבי ר' חיי' ובדבי ר' אושעיא לא מותבינן מינה בי מדרשא. ופסק ה"ר משה מיימון כר"נ ור' יוחנן נמי כרב נחמן ס"ל דאיתביה רבא לר"נ [ישראל] וגר ששרוין במגורה אחת ומת נר מבעוד יום אע"פ שהחזיק אחר בנכסיו אוסר ואמאי אוסר ליבטל מאי אוסר נמי דקתני עד שיבטל ר' יוחנן אמר מתני' מני בית שמאי הוא ופירש רבינו שמואל ר' יוחנן אמרה להא מילתא דר"נ קודם לכן ואותבוה תלמידיו מהא מתנית' ואיהו שני דב"ש הוא ואיהו ס"ל כב"ה: