תנן שיירא שחנתה בבקעה מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה. ע"ג יתדות סביב סביב. ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים. אלא מן התחתון לקרקע פחות מג' והרי כולו עומד דכלבוד דמי ממנו ולאמצעי פחות מג' הרי ששה עומדין פחות שני משהויין. [ומאמצעי לעליון פחות מג' הרי בג' אוירין תשעה עומד פחות ג' משהויין]. שיעור עובי החבלים יתר על טפח. שלשה משהויין כדי שיהו הכל עשרה טפחים. מקיפין בקנים. נעוצים ועומדים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. וזו היא מחיצת אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב. בשיירא דברו. והקילו אצלן שאין צריכין אלא או שתי כגון קנים או של ערב כגון חבלים אבל ליחיד לא הקילו עד שיהא בה שתי וערב. דברי ר' יהודה וחכ"א לא דברו בשיירא אלא בהווה. שרגיל להיות שחבורות מתאספות והולכות לסחורה וה"ה נמי ליחיד דומיא דשיירא דא"א במחיצה מעלייתא. כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי בר' יהודה. פליג אדאבוה וסבר דאפי' לשיירא בעינן שתי וערב. וחכמים אומרים אחד משני דברים או שתי [או] ערב. הלכך שלש מחלוקת בדבר ר' יהודה סבר לא התירו מחיצה גרועה זו של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי אלא דוקא לשיירא [אבל ליחיד] בעינן מחיצה גמורה ור' יוסי בנו סבר דאפי' לשיירא בעינן מחיצה גמורה של שתי וערב וחכמים סברי דאפי' ליחיד התירו שתי בלא ערב או ערב בלא שתי ואוקימנא בגמ' דהא דבעי ר' יהודה ליחיד מחיצה של שתי וערב היינו כדי ליתן לו כל צרכו אכל סאתים נותנים לו (אבל) [אפילו] בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי כדתניא כל מחיצות שבת הרעועות שהן (רשותו) [דשתי] או דערב שהתירום חכמים ע"י הדחק לא התירו ליחיד אם הקיף יותר מבית סאתים ואע"פ שהוקף לדירה שהרי לדור בהם בלילי שבת הקיפן בערב שבת הא בית סאתים מיהא שרי ולרבנן אפי' מחיצה רעועה דשתי או דערב נותנין אפי' ליחיד כל צורכו אבל במחיצה מעליא שהיא דשתי וערב נותנין כל מה שהקיף אפי' ליחיד אפי' הקיף כמה מילין. ורמינהי מי א"ר יוסי בר' יהודה הכי דכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה והתניא אחד יחיד ואחד שיירא לחבלי'. שמותרים בהקף חבלים ואע"פ שאין כאן אלא ערב. ומה [בין] יחיד לשיירא יחיד נותנים לו בית סאתים במחיצה רעועה זו של שתי או של ערב וכן שנים אין נותנים להם אלא בית סאתים דלא חשיבי אלא כחד שלשה נעשו שיירא נותנין להם בית שש סאין דהיינו סאתים לכל אחד והוא שצריכין להם דברי ר' יוסי כר"י וחכ"א אחד יחיד ואחד שיירא נותנים להם כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי דהיינו שלא יקיפו יותר מכדי צורכם בית סאתים. אלמא מחיצה דערב בלא שתי הויא מחיצה לר' יוסי בר' יהודה. אר"נ ואיתימא רב ביבי בר אביי לא נצרכא אלא לתת להם כל צורכם אבל מחיצה היא של בית סאתים ליחיד או לשנים במחיצת שתי או ערב ולבית שש לשיירא. אוקים רב נחמן אמורא עליה ודרש יחיד נותנים לו בית סאתים במחיצה רעועה זו שהיא של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי. וכן שנים אין נותנים לחם אלא בית סאתים במחיצה רעועה זו. שלשה נעשו שיירא ונותנין להן כל צורכן. רישא ר' יוסי בר' יהודה. דקאמר דליחיד או לשנים אין נותנין להן אלא בית סאתים דאי לרבנן אפי' ליחיד נותנים כל צורכו. וסיפא רבנן. דקאמרי שלשה נותנים להם כל צורכן דאי לר' יוסי בר"י בית שש הוא דיהבינן להו. אין משום דקאי אבוה בשיטתיה. גבי יחיד כדתניא כל מחיצות שבת הרעועות של שתי או של ערב לא התירו ליחיד יותר מבית סאתים ואע"פ שהוא צריך יותר. הלכך הלכה למעשה יחיד שעשה מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי אע"פ שהוקף לדירה לא התירו לו להקיף אלא בית סאתים אע"פ שהוא צריך יותר ושנים כמו כן אין להם לשניהם אלא בית סאתים הקיפו יותר מבית סאתים אין להם אלא ארבע אמות אבל שלשה נעשו שיירא ואם הקיפו לדירה אפי' כמה מילין הרי אלו מטלטלין בכולן ובלבד שלא יקיפו בית סאתים יותר מכדי צורכן שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים ואם נשאר פחות מב"ס פנוי בלא כלים עדיין מותרין לטלטל בכל המחיצה אבל אם נשאר ב"ס פנוי בלא כלים אין יכולים לטלטל אלא בד"א וכתב ה"ר משה מיימון שהקטן אינו משלים לשיירא. אבל במחיצה גמורה שהוא של שתי ושל ערב והקיף לדירה אפי' יחיד מטלטל בכולה אפי' היא במה מילין ונשאר ב"ס פנוי בלא כלים או יותר אפ"ה מטלטל בכולה [ל"ש] במחיצה גמורה ול"ש במחיצה רעועה שהיא של שתי ושל ערב ולעולם בעינן שתהא גבורה עשרה טפחים דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה: אמר רב גידל אמר רב פעמים ששלשה אנשים אסורים בחמש סאין במחיצה רעועה של שתי או של ערב ופעמים שהם מותרים אפי' בשבע סאין ואוקמה רב אשי דה"ק הוצרכו לשש והקיפו שבע שתי בלא ערב או ערב בלא שתי אפי' לשבע מותרין דליכא ב"ס שלם פנוי בלא כלים. לא הוצרכו אלא לחמש והקיפו לשבע אפי' בחמש נמי אסורים דהשתא לא מהני מחיצות הואיל והקיפו ב"ס יתר על צרכו ואיכא ב"ס פנוי בלא כלים והיינו כפסקיה דרב נחמן. וכמה הוא בית סאה חמשים אמה על (אמה) חמשים אמה ובמה הם בית סאתים שבעים אמה וארבעה טפחי' ודבר מועט על ע' אמה וד"ט ודבר מועט לא נתנו בו חכמים שיעור באותו דבר מועט דתניא לקמן כפ' עושין פסין רבי יהודה אומר ודבר מועט יש על ע' אמה ושיריים לא נתנו חכמים בו שיעור וכמה הם סאתים כחצר המשכן וחצר המשכן היה ק' אמות אורך ורחב חמשים תחתוך אותן לשנים לארכו הרי בכל חלק חמשים על חמשים הא למדת דבית סאה חמשים על חמשים. ואמרי' מנה"מ (מדבעינן) [דמדבעינן] ליה לחצר המשכן לשער בו איסור שבת של שבעים אמה ושיריים א"ר יהודה דאמר קרא אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים מאי בחמשים הא רוחב חמשים הוא וארכו מאה דהכי כתיבי מדות הקלעים לפאת צפון באורך קלעים מאה אורך ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה. אלא אמרה תורה (של) [טול] חמשים שארכו יתר על רחבו וסבב חמשים הנותרים דהו"ל ע' אמות וד"ט מרובעים כיצד עשה מהן ה' רצועות של י' אמות רחב וארכן נ' השכב האחד למזרח והא' למערב הרי רחבה שבעים וארכה חמשים שים אחד לדרום וא' לצפון הרי ע' אמה על ע' אלא שהקרנות פגומין לכל קרן וקרן י' אמות על י' אמות מפני התוספת שהוספת טול מן החמשים ד' חתיכות של י' אמות על י' אמו' ושים לארבע קרנות ונתמלאו טול עשר על י' הנותרים שהם ס' טפחים ועשה אותן רצועות של ב"ט הרי ל' רצועות אורך כל אחת עשר אמות שהן ש' אמה תן ע' לכל רוח הרי ע' אמות וד"ט על ע' אמו' וד"ט אלא שהקרנו' פגומין טפחיים על טפחיים ונשארו בידך ך' אמה טול מהם ח' טפחים ושים לקרנות ונתמלאו ונשארו בידך י"ח אמה וד"ט ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט שאם באת לחלקן (ולהוסיף) [ולהקיף] בהם אין מגיע התוספת לרחב שני שלישי אצבע דהא בעית [למיעבד] מניה רצועות של רפ"ג אורך להקיף ד' הרוחות הא למדת דבית סאה חמשים אמה על נ' אמה ובית סאתים ע' אמות וד"ט ודבר מועט על ע' אמו' וד"ט ודבר מועט ואותו דבר מועט אינו מגיע לרוחב שני שלישי אצבע: אמר רב המנונא [אמר רב] הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוה עומד כדתנן לעיל לא יהו פרצות יתדות על הבנין הא בבנין מותר וסתם כלי בהמה מחיצה של שתי הם שעומדים על גבי קרקע בעי רב המנונא בערב מאי. מחבלים דמתני' ליכא למילף הכשירא דהתם כוליה עומד וכלבוד דמי. אמר אביי ת"ש שיעור חבלים עובין יתר על טפח שיהא הכל עשרה טפחים [ואם איתא] למה לי יתר על טפח ליעבד האויר האחר פחות משלשה וחבל משהו וכן שני דהוו להו ששה עומד והאויר השלישי פחות מד' וחבל משהו ותתכשר פרצת הארבעה בעומד של ששה. אלא ש"מ עומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוה עומד. ותסברא האי פהות מארבעה וחבל היבא מוקים לה אי מוקים לה תתאי הוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה ואפי' למעלה הימנו עומד עשרה שלימין הא קיי"ל מחיצה תלויה אינה מתרת: ואי מוקים לה עילאי. באויר השלישי שהוא עליון. אתי אוירא דהאי גיסא שמן החבל ולמעלה ואוירא דהאי גיסא. שממנו ולאמצעי דהוה נמי אויר כיון דהוה יותר משלשה ומבטל ליה לחבל ואין באן אלא ששה תחתונים. ואי מוקים לה אמצעי אין כאן עומד מרובה על הפרוץ אא"כ תצטרף שתי דוחות לבטלן. הלכך הוי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד אלא כיון דלא משכחת לה רב המנונא הכי קא מבעיא ליה כגון דאייתי מחצלת דהויא שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ושבק בה ארבעה שלמים למעלה ומשהו למטה ואוקמה בפחות מג' סמוך לקרקע להאי גיסא דמשהו דהשתא הו"ל עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא למימר הואיל ועומד רב על האויר דתותי מיניה. שמעינן משמעתין דכל מחיצה שהיא גבוהה מן הקרקע עד שהגדיים בוקעים תחתיה אע"פ שיש בגובה גוף המחיצה עשרה טפחים אפ"ה לא הויא מחיצה וה"נ אמרי' לעיל בסמוך רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא נמי רשב"ג וכי אמר רשב"ג אמרי' לבוד הנ"מ למעלה אבל למטה כיון דהויא לה כמחיצה שהגדיים בוקעים בה לא ושמעי' משמעתין דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלי מחיצה וה"נ אמרי' לעיל גבי מבוי שהוא רחב יותר מעשר אמות דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס מיהו דוקא שהאוירא דלעיל מיניה ודתותי מיניה שכל אחד ואחד רחב בפני עצמו יותר מן המחיצה אבל אם היה אויר דחד גיסא עדיף על העומד ודאידך גיסא פחות מן העומד אז לא מבטלי לעומד של מחיצה כדמוכח בבעיא דרב המנונא במסקנא כדפדישית: ושמעינן משמעתין דעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות לא הוי עומד. וההיא דלעיל דא"ר יהודה מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס שלש ופרכי' ואמאי מצרכת ליה לסתום שלשה האמות באחת יעשה פס אמה ומחצה לפיאה אצל הכותל וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה. אצל פתח וכיון דלא שרית ליה בהכי משום דפרוץ מרובה על העומד שמיכן ועל העומד שמיכן אלא אם תצרפם יחד להיות שניהם רבין עליו. שמעי' מינה מדלא מצרפת להו עומד מרובה על הפרוץ בין שתי הרוחות כשתצרפם למבוי לא הוי עומד אלא זיל לגבי כל חד וחד ונמצא פרוץ רבה עליו [ומבטלו] ונמצא פתח רחב יותר מעשר אמות. ושנינן לעולם אימא לך בעלמא אי לא הוי קאי עומד זה בין ב' פרצות מצטרפין העומדין לבטל הפרוץ היחיד אבל הכא אתא אוירא דשתי אמות ואוירא דפתח הגדול ומבטלי ליה לפס אמה ומחצה שביניהם. הא למדת דעומד מרובה על הפרוץ היכא שהפרוץ בין שתי העומדין הוה עומד והכא בשמעתין כי מוקי ליה להאי פחות מד' בי מצעי הרי הפרוץ בין שתי העומדין הוא ואמאי לא הוה עומד ובעיא דרב המנונא אמאי לא מתוקמא בהכי ונ"ב דשאני התם שהוא עומד גמור אבל הכא אילו שני עומדין פרוצין הם אלא שנעשו עומדין ע"י לבוד ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחותיו ע"י לבוד לא הוי עומד והואיל דלא אפשיטא בעיא דרב המנונא אזלינן בה לקולא בשל סופרים דאין כאן הוצאה מרה"י לר"ה שנחמיר בה: