ולידת תינוק למנות לו שמונה ימים הוי מכי אפיק ראשו כדתנן בבהמה המקשה הוציא ראשו אע"פ שהחזירו ה"ז כילוד ותנן נמי פ' יש בכור לנחלה איזהו בכור לנחלה (ואיזהו) [ואינו] בכור לכהן הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת ומפרש בגמ' טעמא שיצא ראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו אפי בכור לנחלה לא הוי דכיון דמפיק ליה רישיה הויא ליה לידה ותנן פ' המפלת יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו משיצא רוב ראשו איזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. מכל הני שמעינן דמכיון שיצא ראשו של ולד הו"ל ילוד הלכך הולד שהוציא ראשו חוץ לפרוסדור ביום ראשון והחזירו ונולד ביום ראשון הבא דהיינו יום שמיני להוצאת ראשו מהלינן ליה בו ביום אפי' בשבת והכי מוכח ר"פ הערל דמסיק אלא זכריו דאיתנהו בשע' אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה וכו' עד רב (משרשיא) [שרביא] אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוסדור פירש"י כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוסדור וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה כילוד כדתנן יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא נפק כוליה בין עשייה לאכילה ביום שמיני ללידת ראשו דהויא לה זמן מילה ומעכבו מלאכול בפסח. וה"נ מוכח פ' יוצא דופן דההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו למימהל בשבתא א"ל שפיר דמי אמר רבא ס"ד דלא ידע האי גברא דשרי למימהל בשבת (ר') אזל בתריה א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעתי' [דצוייץ הולד] אפניא דמעלי שבתא ולא איתיליד עד שבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוסדור הוא והאי מילה שלא בזמנה הוא וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת. ירושלמי פרק אם אינן מכירים בראש השנה. אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו חשיכה מוצאי שבת מטלטלין אותו על פיו ר' [אמי] מטלטל אפומא דמלייתה ר' מתניא מטלטל על אבריתא דזהרון ר' מל על פי נשים דאמרן שימשא הוית על סוסיתא: תשובה זו השיב ה"ר יואל זצ"ל נשאלתי על אשה מעוברת שאמרה שמעתי קול העובר שבבטני שצועק והיא שוכבת על מטתה ותתחלחל מן הפחד ומשמשה בבטנה והרגישה שמשמשה ראש הולד שמונח בשופי כשאר הימים ולא היתה מקשה לילד וזה היה ליל רביעי ולמחרת ביום רביעי עמדה ממשכבה והלכה כל היום בתוך ביתה בלא קישוי ובליל חמישי היתה מקשה וילדה זכר ונ"ל שאין לנו למנות שמונה למילה כי אם מיום חמישי שילדה ולא מיום רביעי שצעק. ואע"ג דגרסי' פרק יוצא דופן בנדה הלכה כל הנשים מטמאין בבית החיצון בגמ' וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו למימהל בשבת' א"ל שפיר דמי וכו' עד א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעת' דצויץ הולד אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא א"ל ודאי הוציא ראשו חוץ לפרוסדור הוה והוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת אלמא משמע דמשעה שצעק מנינן דמסתמא הוציא ראשו חוץ לפרוסדור והו"ל כילוד וה"נ גרסי' בפ' הערל הלכה ראשונה אהא דתניא אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז יאכל ואז יקרב לג"ש ומתקיף לה זכריו איתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה כו' עד רב שרביא אמר כגון שיצא ראשו פי' כבר יש שמונה [משהוציא] ראשו חוץ ושהה שם עד שעת אכילה ונולד וצריך מיד למולו ומקשה ומי חיי והתניא כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת ופריק דזנתיה אישתא דאימיה פי' שכל זמן שהיא מקשה ואישתא עלה ואיבעית אימא ה"מ היכא דלא מעוי אבל היכא דמעוי מיחייא חי' ובפר"ח גרסי' היכא דלא מעורה והכא הואיל שלא היתה מקשה נראין הדברים אע"פ ששמעה הקול לא הוציא ולד ראשו חוץ לפדוסדור דהיינו לאויר העולם שאם הוציא ראשו היתה מקשה ואפי' היתה מקשה הואיל שהיא משמשה בולד כאשר כתבנו למעלה ולא הרגישה שיצא חוץ לפרוסדור נאמנת כדגרסי' פ' בהמה האשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד ואמרי' בגמ' דגזרו רבנן טומאה בחיה מ"ט בחיה א"ר הושעיא גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוסדור [אי הכי אשה נמי אשה] מרגשת ויודעת הלכך האשה טהורה ונאמנת לומר מה שנגעתי קודם שיצא ראשו הוה אלמא דבטומאת ז' שהיא דאוריי' נאמנת מה"ט דמרגשת בעצמה ומדמקשי נמי ותימא להיה ופריק טרידא בנפשה משמע הא אי לא טרידא סומכת ההיה עליה לענין טומאת שבעה והכא נמי לענין מילה שהיא דאורייתא סמכי' עלה דאמרה אינה מרגשת שיצא הולד חוץ לפרוסדור וכ"ת אמאי לא שיילינן במעשה דרבא אי הרגישה (אי) [איכא] למימר ודאי הרגישה ומש"ה לא שיילינן לה משום דפניא מעלי שבתא פי' קרוב לבה"ש וכן פסק רבי' יצחק מפס והיא היתה במקום צנוע וגם טרידא בצערה להבחין אם יום אם לילה היא אבל זה ששמע קול הנער לא טריד להבחין בין היום ובין הלילה והא דאמר רבא ודאי הוציא ראשו ה"ק רוב הנערים אין משמיעים קול אא"כ ראשו חוץ לפרוסדור ורובא משוי ליה כודאי דודאי [בתר] רובא אזלינן היכא דהאם לא מכחשא רובא כי הכא כמו שפיר' אבל היכא דאמרה לא הרגשתי נאמנת יותר מן הקול שאם נאמ' בקול ודאי אמרי' דהוציא ובמרגשת נמי אמרי' ודאי סמכי' (על) [עליה] כדפרישית. תשובה זו העתקתי מספר אבי העזרי ומורי אבי העזרי כתב אותה בשם רבינו יואל אביו. ת"ר בן שבעה חדשים מחללין עליו את השבת בן שמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת ספק בן שבעה חדשים [ספק] בן שמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת בן שמונה חדשים הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת. וכתב בספר בשר על גבי גחלים ובן שמונה דקאמרי' דאסור לטלטלו היכא דנסיב אתתא ומת בעל א"נ פירש ולא קרב לגבה דליבא לספוקי דאתיליד לשמונה או לשבעה אבל ודאי מיסמך עלוי טבילה למימר דהכא מן (בר) [כד] פסקא ולא חזיא דם איעברא והאי בן שמונה הוא הכין לא תימא היכא דמיעברא חזיא דם ואיכא למימר דהאי בן תשעה הוא ומחללין והיכא דפסקה כמה יומי לא חזיא והדר מיעברא ואיכא למימר דהאי בן שבעה הוא ומחללין עלויה שבתא ומהלינן ליה בשבתא דהוא קאמר אם חי הוא חי הוא ואם לאו מחתך בבשר הוא ולענין אחולי שבתא מספיקא מחללינן עליה דהא קאמרי' כל ספק נפשות להקל והלכך לא משכחת לה אלא בבתולה דאינסיבת ומת בעל בההוא יומ' או [פירש] בההוא יומא עכ"ל ואיני יודע להבחין היאך רוצה לפרש הגאון ספק בן שבעה ספק בן שמונ' אם לא בשהתה אחר בעלה חודש אחד ונשאת והולידה אחר ז' חדשים לנשואי שני דהשתא ספק בן שמונה לראשון ספק בן שבעה לאחרון ואין מחללין עליו את השבת ואיני יודע מ"ש כל הנולדים היכא דלא ידעינן אי כלו חדשיו דמהלינן להו בשבת ולקמן בפרקי' מפרש משום דמהלינן להו ממ"נ אם חי הוא שפיר דמי ואם לאו מחתך בשר בעלמא הוא כמו שכתב הגאון ופריך אלא הא דתניא ספק בן שבעה כו' אמאי נמהליה ממ"נ אם הי הוא שפיר קא מהיל ואם לא מחתך בבשר הוא ושני לא נצרכה אלא למכשירי מילה פי' אבל לענין מילה עצמה ה"נ דמהלינן ליה וכתב בפר"ח ולית הלכתא הכי דשנויא היא ואשינויא לא סמכינן ולא מהלינן ליה ואיני יודע א"כ כל היכא דלא ידעינן אם כלו חדשיו אם לאו אמאי מהלינן ליה ממה נפשך וליכא למימר משום דרוב נשים לתשעה ילדה דכולה שמעתא לא סמכינן אהא: