פרק כל הבשר איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או אין צריך ת"ש דרב הונא בר סחורה הוי קאי קמי' דרב המנונא בלם לי' אומצא (והב לי') ואכל א"ל אי לאו דרב הונא את לא הוה ספינא לך מאי לאו משום דזהיר ולא נגע לא משום דזריז ומשי ידיה מעיקרא ת"ש דא"ר זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. ור' יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן ל"ק הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב מ"מ רב קאמר אא"כ יודע בו שנטל ידיו שאני שמש דטריד פרש"י אוכל מחמת מאכיל אדם שאוכל מידי חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נט"י או א"צ. בלם לי' אומצא חתך לי' חתיכת בשר בלם במ"ם סתומה כמו עדיו לבלום שהמתג והרסן מחתכין עדיו של סוס ולי נראה בלם לי' אומצא לשון הטמנה בגחלים כמו פיו בלום ורגליו בלומות גבי מומין של בכור שפיו סגור שאינו יכול לפתחו אלא מעט. אי לאו דרב המנונא את אדם חשוב חכם וזריז כדמפרש ואזיל לא הוה ספינא לך בלא נט"י. מאי חכמתי' לאו דזהיר ולא נגע אלמא א"צ נט"י ובלבד שלא יגע. לא ה"ק לי' אי לאו דרב המנונא את ויודע אני בך שנטלת ידיך. זריז עדיף מזהיר זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה זריז זה שרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבוא לידי קלקול והיינו דאמרי' בע"ז זהירות מביא לידי זריזות. השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הילכך אסח דעתי' משתי' ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך דטריד. לשמש את המסובין ושוכח (את) שלא נטל ונוגע באוכלין שאוכל ואע"פ שנוגע בכל הסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין עכ"ל והואיל דלא איפשט אזלינן בי' לחומרא כדפסיק הלכתא בסמוך וצריך נטילה אוכל מחמת מאכיל ואין לטעות מכאן ולומר שלבשר צריך נטילה דנט"י לחולין משום סרך תרומה ואין תרומה בבשר וק"ו מפירות שגסות רוח הוא ליטול ידיו לפירות אע"ג דיש בהם תרומה והכא לחם הוה בהדי בשר אע"ג דלא מדכר ליה: איבעיא להו מאכיל צריך נט"י או א"צ נט"י ת"ש דתנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ביוה"כ ונותנת לבנה קטן פת אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו [אחת] גזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו אמר אביי התם משום שיבתא ת"ש אבוה דשמואל אשכחי' לשמואל דהוה קא בכי א"ל אמאי קא בכית א"ל דמחיין רבאי ואמאי מחייך דאמר לי ספית לי לבראי ולא משית ידך א"ל אמאי לא משית א"ל איהו אכיל ואנא משינא (אזל) א"ל (לרבי') [לא] מסתיי' דלא גמיר אלא ממחא נמי מחי לי' והילכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו א"צ נטילת ידים פרש"י אשה מדיחה ידה ביוה"כ אע"פ שאסור ברחיצה התירו לאשה להדיח ידה אחת ליגע בפת. שלא רצה להאכיל בידו אחת אפי' ידו אחת לא רצה להדיח כדי ליתן פת לתינוק ביום הכיפורים והי' מונע מלהאכילו אלמא מאכיל צריך נטילה. התם משום שיבתא רוח רעה שורה על הידים שלא נטלם שחרית אבל נטל ידיו שחרית ולא נזהר בהן ובא להאכיל את חבירו אין צריך נטילה ולא אמרי' דאסתם נותן לתוך פיו תקון רבנן נטילה. דמחיין רבאי שהכני רבי. קא ספית לבר' כדלא משית. האכלת את בני ולא רחצת ידיך תחלה. לא מסתיי' דלא גמיר לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה שהמאכיל אין צריך ליטול עכ"ל אמר אביי התם משום שיבתא פר"ת דלאו היינו רוח רעה ששורה על הידים שחרית קודם שאדם נוטל ידיו שלנתינת פת לתינוק אדם נוטל ידיו שחרית ביוה"כ כדרכו ואינו חושש כיון שאינו יכול ליגע לא בחוטמו ולא באזניו כדאמרי' בשבת יד לפה תקצץ יד לעין כו' אין לך לכלוך גדול מזה ואמרי' פ' בתרא דיומא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש אלא הא דקאמר הכא משום שיבתא היינו רוח רעה ששורה על התינוק וחונקתו כשמאכילין אותו בלא נטילת ידים אע"פ שנטל ידיו שחרית וכן פר"ח זצ"ל: